1.
משוואה עם נאלם אחד:
הציבור יכול לסלוח לנבחר ציבור שטעה, אבל הוא לא יסלח לנבחר ציבור ששתק
אם זה לא היה מספיק מורגש בחודשים הראשונים של המלחמה, זה הפך להיות מורגש ובולט בשבועות הללו ככל שהערפל סביב הנעשה ברצועה הפך להיות סמיך יותר ועבה יותר.
חיילי מילואים שחוזרים מעזה ויוצאים לחופשה, מספרים שאפשר לתת הרבה שמות למה שקורה שם כרגע, אבל מלחמה זה שם קצת פחות מתאים בשלב זה. הזירה שכבר מהשלבים הראשונים שלה בתחילת החורף התנהלה בצל שיקולים פוליטיים, מתנהלת כעת בעיקר בזירה המדינית הבינלאומית לצד השיקולים הקואליציוניים המקומיים.
מי שמקבל את ההחלטות כעת על מה שקורה בעזה ואף בצפון, אלו אנשים שלא מדברים עברית ובוודאי שלא ערבית ותלוש המשכורת שלהם מונפק במחלקת הנהלת חשבונות בבית הלבן. המציאות הזאת גוררת אמוציות מאוד קשות בצמרת הצבא אבל הציבור פחות שומע על כך. מה שאנחנו כן שומעים זה את החריקות שזה מייצר בתוך הממשלה.
אפשר לנסות ולנתח את שיקולי מקבלי ההחלטות בצמרת הדרג המדיני, אבל עוד קודם לכן יהיה קצת קשה לקבוע בדיוק מי הם אותם מקבלי החלטות. לנתניהו יש את קבינט המלחמה המצומצם, סביבו יש את הקבינט המדיני – ביטחוני המורחב, סביבו יש את הממשלה וסביבה את הכנסת. אבל גם השרים בקבינט המורחב לא ממש יודעים מה קורה או לפחות מתעדכנים בדיעבד, ולטענתם מדינת ישראל לא מתנהלת משיקולי ביטחון וצבא נורמליים אלא רק בהתאם ללחץ בינלאומי ולתכתיבים מארה"ב.
ישיבות הקבינט המורחב כוללות בדרך כלל עדכונים להחלטות שלמעשה כבר התקבלו בקבינט המלחמה או אפילו בפורום מצומצם יותר, בקו חשאי כלשהו בין וושינגטון ללשכת ראה"מ. במצב כזה, אפשר להבין את סמוטריץ' ובן גביר שמתחילים לקום ולהצהיר שלא זו היתה כוונתם כשהקימו את ממשלת הימין על מלא עם נתניהו.
הקולות הללו נשמעים גם בתוך הליכוד אבל בעצימות נמוכה יותר. רוב חברי הליכוד בממשלה ובכנסת מתנגדים לעסקת החטופים האחרונה ומקווים שעדיין יש תוכן כלשהו בדברי נתניהו וגלנט כשהם מדברים על ניצחון מוחלט והכרעת חמאס. כמה מהם מבטאים זאת בקול, כמו שלמה קרעי, מירי רגב, דן אילוז, טלי גוטליב ואחרים, אבל גם כל היתר שלא מתבטאים באופן נחרץ חושבים בדיוק באותה צורה.
בתוך סדר יומו העמוס, נתניהו מקדיש זמן גם לזה, הוא נפגש בארבע עיניים עם רבים מחברי הליכוד בהם הוא חושד שיש בליבם עליו והוא מוודא שאין בכוונתם לעשות מהלך כלשהו שיפתיע אותו. הוא מחזק את התמיכה בו בתוך הליכוד ולפי שעה הוא עושה זאת בהצלחה, כרגע אין בליכוד מי שיקום ויפעל אקטיבית נגד הממשלה ומהלכיה, למרות הביקורת והשפתיים החשוקות בתסכול.
גם מצד גנץ וחבריו, לא נשקף כרגע איום פוליטי משמעותי, אין להם כרגע תכנית לפרוש מהממשלה או לנהל אחרת את המהלכים. כך שעיקר הפוקוס ממוקד בבן גביר וסמוטריץ', המאיימים במפורש בהפלת הממשלה אם המגמה הנוכחית תימשך ותקבל צורה מוחשית בדמות עסקה מדינית.
כשנתניהו מדבר על כניסה לרפיח ועל כך ש'התכניות מוכנות', יש כאלה שמנסים לכבוש את צחוקם כי זה מתחיל כבר להישמע כמו מערכון היתולי. בשלושת החודשים האחרונים ניתן לספור יותר מעשר פעמים בהן נתניהו אמר שהכל מוכן לכניסה לרפיח, שיש פקודות, שיש תאריך, שיש תכניות לחימה ושזה רק ענין של זמן. בינתיים הכניסה הזאת לא מתרחשת וספק אם תתרחש, וזה לא בגלל שיקולי ביטחון טקטיים שהתקבלו בקבינט המלחמה.
הלחימה בעזה עצמה מתנהלת בעצימות נמוכה יותר על ידי כוחות מצומצמים יותר שנותרו שם, חלק מהפרשנים הצבאיים כבר אומרים בפה מלא שהמלחמה הסתיימה דה פקטו אלא שאף אחד לא מודה בזה. ההצהרות על מיטוט חמאס והמשך עד הניצחון המוחלט, לא תואמות לדבריהם את המציאות בשטח.
בינתיים העיסוק המרכזי הוא בעסקה אפשרית נוספת הנתפסת על ידי הימין ככניעה, משום שהיא לא כוללת את החזרת כל החטופים אלא את רק חלקם וכל זה במחיר בלתי נתפס של שחרור אלפי מחבלים עם דם על הידיים והסכמה לא רשמית אבל מאוד מעשית לחתור לסיום המלחמה, בלי להיכנס לרפיח ובלי למוטט את חמאס.
לכולם ברור שהמצב הזה קורה רק בגלל הלחץ האמריקני, אבל גם לנתניהו עצמו מאוד נח להתחבא מאחורי כתפיו הרחבות של ביידן ולתת לכולנו להבין שמה שקורה פה הוא תוצאה של האילוצים הבינלאומיים. והראיה לכך היא השתיקה המוחלטת המורגשת בקולו של ראש הממשלה. נתניהו כמעט ולא מדבר וגם כשהוא מדבר, הוא יותר לא אומר מאשר אומר.
בשבועות האחרונים כבר כמעט ואין הצהרות של נתניהו מול התקשורת אלא רק בסרטונים מוקלטים מראש, אין מסיבות עיתונאים ואין אף אחד שיוצא לענות על שאלות ולהסביר לציבור מה בעצם קורה. הציבור לא רוצה להביע דעה, רוב אזרחי ישראל לא שופטים את נתניהו ואת החלטותיו כי אין להם את הכלים לכך, העם מסוגל ורוצה בהחלט להבין כל החלטה שתתקבל גם אם היא לא תהיה נעימה לאוזן, ובלבד שהיא תהיה ברורה ומובנת.
מי שלא נמצא בחדרי הדיונים וקבלת ההחלטות, לא יכול להביע דעה נחרצת האם מה שקורה בעזה או בצפון זה נכון או לא נכון, אבל כל אזרח באשר הוא זכאי לדרוש להבין מה קורה. כבר היו פה הרבה סבבי לחימה מול עזה שבאופן רשמי עוד לא הסתיימו, כי אף אחד לא הכריז על כך. את הדיווחים על הפסקת אש קיבלנו מהתקשורת הזרה ואת השקט בשטח לא קיבלנו אף פעם.
וזה מה שקורה גם עכשיו. אנשים ברחוב שואלים זה את זה ואת עצמם מה בעצם קורה עכשיו. יש מלחמה? יש צפי מתי תתגשם ההבטחה לניצחון מוחלט? האם יש סיכוי להחזיר את החטופים? האם יש תכנית מתי להחזיר הביתה מאות אלפי יהודים שהפכו לפליטים בארצם בלי שאף אחד מסוגל להסביר להם מה קורה עם החיים שלהם? לאף אחד אין תשובות.
במצב כזה, הצעד המנהיגותי הבסיסי הוא לפחות לצאת לציבור, להופיע בתקשורת ולענות על שאלות. להסביר באופן ברור גם את מה שלא ברור ולפחות לתת לציבור את ההרגשה שיש מישהו שלוקח אחריות. העם הזה אינטליגנט דיו כדי להבין גם מצבים מורכבים ולקבל חוסר החלטה כתשובה, ובלבד שתינתן כתשובה.
אחד מדפוסי הפעולה של נתניהו הוא לשמור על עמימות, לא לחשק את עצמו בשום הבטחה שתגביל אותו אחר כך, ולהשאיר את כל האופציות פתוחות. הוא לא הכריז מעולם על סיום סבב לחימה בעזה, לא מיהר אפילו להביע דעה על הרפורמה המשפטית עד שהרחובות התחילו לבעור, וכך גם עד לרגע זה לא ברור מה עמדתו הרשמית על עסקת החטופים המתרקמת בתנאים שאנו יודעים עליהם מהתקשורת הזרה כמובן.
לפי שעה, עדיין לא ברור מה יקרה עם המגעים לעיסקה ועם רפיח, אבל בכל התפתחות שלא תהיה בהמשך, נתניהו יוכל לבוא ולומר: זה מה שרציתי, הדרישות שלי הן אלה שהתקבלו ומה שקורה עכשיו זה בדיוק מה שאמרתי כל הזמן. אבל זו כבר חכמת הבדיעבד וזו לא ממש חכמה. העם רוצה לדעת עכשיו מה נתניהו חושב ועושה ולא שיבקשו מאיתנו להאמין לו לאחר מעשה.
אף מנהיג לא יכול לחזור ולבקש את אמון הציבור, אם שתיקתו היא אומנותו. הציבור יכול אולי לסלוח לנבחר ציבור שכשל, אבל הוא לא יסלח לנבחר ציבור ששתק.
2.
גושו הוא מבצרו:
ההמצאה שהומצאה אחרי סבב א' של הבחירות, מתבררת כגאונית עוד יותר היום
אחרי סבב א' של בחירות 2019 שהסתיים לראשונה ללא הכרעה, קם נתניהו ורקם מהלך חדש בדמות הקמת בלוק ימין שהפך לגוש מאוחד. לא כולם הבינו בשעת מעשה את הרעיון אבל תוך שבועות ספורים הוא הוכיח את עצמו, כשהתועלת הראשונה שהוא הביא היתה למנוע מהצד השני להקים ממשלה וכך המשיכה ישראל לסבב בחירות נוסף.
מכאן ואילך, נוסף סעיף נוסף וחשוב לכל סקר בחירות שנערך, סעיף המודד מה מצב הגושים. הסקרים אמנם תמיד מדדו מה הסיכוי של כל מפלגה להקים ממשלה אבל רק שם קיבל המושג 'גוש' מימד נוסף ומשמעותי הרבה יותר.
הגוש הזה היה סוד ההצלחה של נתניהו לשרוד את כל מערכות הבחירות שהתגלגלו עלינו מאז ועד עתה, כשהתועלת המרכזית ממנו היא חוסר היכולת של שאר המפלגות להתאחד לגוש נוסף ורק כך הצליח גוש הימין לבסוף להשיג 64 מנדטים.
בשורות הימין מקובל לומר שגוש הימין האמיתי מתקרב יותר ל-80 מנדטים משום שגם המפלגות של גנץ, סער וליברמן מחזיקות בדעות ימין, אבל נתניהו קבע את העבודה שגוש נתניהו הוא הנושא בתואר גוש ימין ועם זה הוא עובד.
כעת, כשהמלחמה הביאה את הפוליטיקה לאן שהביאה, מתבררת ההמצאה ששמה גוש ימין כהמצאה גאונית, כיום זו הסיבה היחידה שנתניהו עדיין בשלטון. המחדלים הביאו עמם ביקורת מאוד קשה והרבה מאוד אנשים שהגדירו את עצמם ביביסטים שינו את דעתם על האיש. הביקורת נגדו גוברת כיום מצד סמוטריץ' ובן גביר ועדיין לא הוסר סופית החשש שמישהו בליכוד יחליט לבצע מהלכים שיותירו את נתניהו מחוץ למשחק.
אבל כל זה לא קורה רק בגלל הסוד ששמו גוש. כשאיש ימין מביע את משאלתו להחליף את נתניהו, השאלה שהוא נשאל מיד היא: "אז מה האלטרנטיבה?" וכך, רק בגלל שאין אלטרנטיבה, חוזרת אוטומטית ברירת המחדל לתמוך בנתניהו.
אבל אם ננתח עוד קצת את השאלה "מה האלטרנטיבה" נבין שכל זה קורה רק בגלל הגוש. ברגע שהימין מאוחד בתוך בלוק אחד והבלוק הזה מזוהה עם נתניהו, הרי שבאותו רגע נבנתה סביבו מעין חומת הגנה בלתי נראית השומרת על ראש הממשלה ועל כסאו.
אם בן גביר וסמוטריץ' יחליטו לפרוש מהממשלה, נתניהו מיד יאשים אותם בהקרסת גוש הימין כולו ומסירת השלטון לידי השמאל. כי המשמעות המיידית של מה שהם עשו היא בעצם לפרק את הגוש. אם מישהו בליכוד רק יחשוב על פוטש, זה יוכל להתבצע רק באמצעות חבירה לאנשים מחוץ לגוש ושוב מרחף מעליהם האיום הבלתי נראה, כיצד הם מעזים לפרק את הגוש.
כשנתניהו המציא את המושג הזה, הוא בעצם בנה מבצר ששומר עליו כמנהיג הימין היחיד וגם היום כשהתברר שהוא לא נוהג ומעולם לא נהג כמעט במדיניות ימין מובהקת, עדיין פגיעה בו ובמעמדו היא פגיעה בעצם קיומו של הימין כולו ומי אשר יעז לעשות כך.
המוצא היחיד שיכול להיות מהמבצר המבוצר הזה, היא שמישהו יצליח לשכנע את מצביעי הימין שהגוש אכן חי וקיים אבל בהרכב אחר שאינו בהכרח נתניהו. אנשי הימין הרי מפחדים לפגוע בגוש כי מבחינתם זו הפגיעה באינטרס הימני כולו, ולכן הדרך היחידה היא לגרום לכך שגוש הימין אכן יישאר אבל רק ישתנה מעט.
יהיה קשה מאוד לעשות דבר כזה, נתניהו מנהל קרב בלימה ומכבה את כל השריפות בליכוד עוד לפני שהן מתלקחות, אבל ככל שהוא ימשיך במדיניות הנוכחית ומצביעי הימין יהיו מתוסכלים מהמצב, כך יגבר הסיכוי שמישהו יחליט לצקת למילים גוש ימין את התוכן האמיתי שלהן ולהוציא אותן מהעטיפה שיש לה כיום.
3.
רגל חמישית:
אף אחד לא שם לב שתפקידו של גנץ בממשלה הסתיים, כולל הוא עצמו
הממשלה המכהנת כיום מוגדרת כממשלת חירום, הגדרה אותה דרש בני גנץ לפני שנכנס אליה כדי להצדיק את הצטרפותו בפעם השניה לקואליציה תחת נתניהו.
הצטרפותו של גנץ לממשלה היתה נחוצה כזכור גם לליכוד כדי לקבל לגיטימציה עולמית לניהול מהלכי המלחמה. המערב לא רואה בעין יפה את שותפותם של סמוטריץ' ובן גביר ולכן היה חשוב להכניס את גנץ לקבינט לפני שנכנסים למהלכים משמעותיים בעזה.
אם נביט היום לאחור, במובן מסוים גנץ כבר לא מספק כיום את הסחורה. אחרי כמה חודשי מלחמה, העולם כולו – כולל הידידה האמריקנית הגדולה – דורש מישראל להפסיק את המלחמה, לשחרר אלפי מחבלים ובעיקר להכניס כמויות בלתי נתפסות של סיוע הומניטרי לעזה המגיע ברובו לידי חמאס וזרועות הטרור שלו.
השותפות של גנץ בקבינט לא מועילה היום לנתניהו לעמוד מאחורי ההצהרות שלו ואיש כבר לא מאמין שישראל תגיע אי פעם לאותו ניצחון מוחץ על חמאס. העולם לא התרשם מהממשלה הממלכתית ובבית הלבן דורשים לנהל את המצב לפי האינטרס של ביידן בבחירות המקומיות שלו ולא לפי מה שביבי, בני ויואב חושבים בקריה.
במצב כזה, כבר אין לגנץ סיבה אמיתית להמשיך ולשבת בממשלה, זה לא שהוא זה שמונע מנתניהו ובן גביר לעשות ככל העולה על רוחם, מישהו אחר עושה את העבודה הזאת במקומו למרות שהוא יושב שם על תקן אופוזיציה שבתוך הקואליציה.
ההתלבטות של גנץ היא קשה. אם הוא יפרוש הוא יספוג ביקורת מהאופוזיציה על כך שהוא מפקיר את מוקד קבלת ההחלטות לבן גביר. אם הוא יישאר, הוא עלול גם לספוג ביקורת על כך שהוא לא מצליח לייצר אלטרנטיבה בתוך הממשלה.
מצד שלישי, גנץ לא צריך לקבל כרגע החלטה משום שכך או כך, הסקרים בינתיים משחקים לטובתו. לכן כל מה שנשאר לו לעשות זה לשבת סביב שולחן הדיונים ולהתבשם מהסקרים המחמיאים. הרי אם הוא יפרוש, הוא עלול לגלות את מה שגילה גדעון סער: שאף אחד לא מחכה לו בחוץ.
סער יצא מהממשלה ומצא את עצמו מתחת לאחוז החסימה וגנץ מפחד שהבלון שלו יתפוצץ גם הוא בטרם עת. כך שבסיטואציה הנוכחית בה הערפל סביב מצב המלחמה נעשה סמיך מאוד, יש לגנץ את הפריווילגיה להיות חלק חסר משמעות בממשלה בלי שאף אחד ישים לב לזה, כולל הוא עצמו.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
הבעייה שאומרים שאין אלטרנטיבה כי באמת תשמע את הדעות של גנץ ודומיו ותבין מה הבעייה
ממש ככה אף אחד לא בימין ולא בשמאל לא ראוי כ"כ…
עם גוש ובלי גוש!
דיי עם השנאה שלך לביבי דיי
דעה שהיא קונספציה.
יש בה מן האמת אבל מעוות לחלוטין ללא קשר למציאות.
בסוף סביב שנות הכהונה שלו הצד הימין והחפץ בתורה ובשומרי תורה והמאמין וכו רק גדל וגדל.
ולמי שלא מבין, זאת הסיבה ההכי גדולה שהגדולים לא סובלים אותו בכסא שלו כי הוא משנה את המפה לטובת המאמינים והדתיים והמסורתיים וכו.
וכמובן הניצוץ שגורם לכל המדורה הזאת שלהם לפרוץ זה הקנאה בו.
אני לא מושבע שלו ויש לי המון ביקורת עליו
אבל מה שעשו פה בכתבה זה לא קשור למציאות