בשעות הלילה המאוחרות של רביעי, לוחם הנדסה נפצע במרחב רפיח, ומסוק 'ינשוף' שהיה בדרך לחלצו – התרסק בדרכו. בין רגע הפך המקרה לאר"ן (אירוע רב נפגעים), 2 לוחמים מיחידה 669 נהרגו – רס"ם (מיל') דניאל אלוש ז"ל, ורס"ם (מיל') תום איש-שלום ז"ל, ו-7 נוספים נפצעו.
לא עבר זמן רב, ומסוקים הוקפצו זה אחר זה – שני 'ינשוף' ו'יסעור' אחד. "הייתי בכוננות חילוץ רגילה – אתה מחכה לפקודה והסרבל כבר עליך", מתאר רס"ן (מיל') פ', טייס 'יסעור', "ואז הוקפצנו – 'התרסקות מסוק, זנק'".
תוך מספר דקות – הצוות התייצב עם הציוד הנדרש, אחרי שקיבלו פרטים ראשוניים על המצב. "לא ידענו הרבה, אבל העובדה שמסוק התרסק בתוך עזה מיד הדליקה אצלנו נורה – כמו בוקס בבטן", הוא משתף, "זה אירוע חריג מאוד, מתחילת המלחמה אף פינוי לא הסתיים בצורה כזאת, אז אתה תוהה 'מה קרה שם?'"
בעודם בדרך, הם הבינו שכנראה מדובר בחילוץ מורכב, גם מבחינה משימתית: "בדרך כלל מגיעים למנחתים שכבר מכירים, נעזרים בחיפוי אש משאר הלוחמים, ש'מגישים' לנו את הפצועים כבר באלונקות – ככה אפשר לפעול ביעילות ובזמן קצר. אבל כאן, היה מדובר במסוק שהתרסק באמצע רפיח, ורחוק מכוחותינו".
אין להם יותר מדי זמן לחשוב. הם באוויר, יוצאים לכיוון, וכמו בכל משימה, נמצאים בקשר צמוד עם תא השליטה, שאר המסוקים, והכוח שבשטח. במקרה הזה, מדובר בלוחמי גבעתי: "בזמן הזה מקבלים יותר פרטים, ומתכננים בהתאם – איזה מסוק נכנס קודם? מה כמות הפצועים? ועוד שיקולים מבצעיים רבים".
"אנחנו מתקרבים לאיזור בגובה מאוד נמוך, קרוב לקרקע ולחוטי חשמל", הטייס משחזר, "ראשון נכנס ה'ינשוף' שמפנה שלושה פצועים, ועובר מתחתינו בדרך לסורוקה. אחריו מגיח אחד נוסף שמפנה שלושה נוספים".
ואז מגיע גם תורו של ה'יסעור'. "בהתאם לגודל המסוק, יש לנו צוות גדול של 669 עם ציוד כבד", הוא מסביר, "לכן, המפקד בשטח ביקש שנסייע לו בחילוץ הטייסת הלכודה". לקראת ההגעה, הכוחות ביקשו מהמסוק להמתין מעט, מכיוון שהם היו בתהליך חילוץ הטייסת מהכלי.
אבל החלק הקשה ממש לא נמצא מאחוריהם, עליהם להגיע לאותו מנחת שה'ינשוף' התרסק בו בלילה. "לא ידענו את הפרטים, אבל הבנו שמדובר בהתרסקות עצמית", רס"ן (במיל') פ' משחזר, "באותם רגעים, אני מבין שזה יהיה מסובך ומסוכן, כשנוחתים – עולה עמוד אבק מטורף, מהרציניים שנתקלתי בהם ב-20 שנות הטיסה שלי, וסוללות אדמה ענקיות מקיפות את המנחת".
"הייתי לחוץ ומתוח, והמכונאים המוטסים מאחורי כיוונו אותי – 'קח אחד קדימה', 'אחד שמאלה', 'שים לב שיש פה חייל'". רס"ן (במיל') פ' מקיף אותם מכל הכיוונים, ומבין כי אם הוא זז בצורה לא מדויקת, יכול לקרות אסון, כפי שקרה לפני כן.
בראשו עובר רק דבר אחד – 'כנראה נמצאת כאן טייסת שאני מכיר, ואני חייב לפנות אותה'. "אחרי שהצלחנו לרחף בצורה טובה, ושמרנו על קשר עין עם הקרקע, נגענו באדמה. מצד אחד יש פצועה קשה, ומצד שני תנאי השטח מורכבים", הוא חוזר לאחור, "ללוחמים לקח זמן להבין היכן אנחנו בגלל כמויות האבק העצומות, אך אחרי דקה הם כבר הגיעו עם האלונקה ונכנסו איתה למסוק".
המסוק ממריא בחזרה – ותוך 12 דקות הוא כבר בביה"ח סורוקה. "רק כשהגענו בחזרה לתל נוף", הוא מציין, "הבנו שמדובר ברס"ן מ'. ואותה – אנחנו מכירים מצוין, כי עברנו איתה את רוב חודשי המלחמה כשהייתה איתנו בטייסת".
"אתה רגיל לכמות האחריות שיש לך ביום-יום, אבל פתאום לראות בצורה כל כך מוחשית מה יקרה אם תטעה, הוביל אותי להרהורים גדולים על המשמעות שלנו", אומר הטייס, אך זו לא התהייה היחידה שלו מהאירוע: "לרוב, הסיטואציה הפוכה – לוחמים צריכים עזרה, ואנחנו באים אליהם יחד עם צוותים מיוחדים. וכאן – אותו מסוק, שכל מטרתו לחלץ, התרסק, והכוחות בשטח, שבשגרה אנחנו אלו שמסייעים להם, טיפלו בפצועים והכינו אותם לפינוי".
"יש כאן מחויבות וחיבור בינינו לכוחות הקרקעיים – מעין חוזה בלתי כתוב", הוא מתגאה, "11 חודשים הם נלחמים בתנאים מאתגרים, ואנחנו מגיעים לפינויים במצבים מורכבים, זו המחויבות שלנו וגם שלהם. כולנו מסכנים את החיים אחד בשביל השני – כי זה הדבר הנכון לעשות".
