1.
סתירה ובנין:
צירוף סער ופיטורי גלנט נועדו בכלל לרסק את ליברמן ובנט
אז מה למעשה היתה הדרמה של השבוע? פיצוצי הביפרים בלבנון או הדרמה הפוליטית של גלנט וסער? ואולי שתי הדרמות בכלל כרוכות זו בזו בספין מכוון? ובכלל, האם זה הזמן לחולל שינויים פוליטיים מרחיקי לכת כשמדינת ישראל עומדת לכאורה רגע לפני הסלמה חמורה בצפון?
את השאלות הללו עדיין קשה לפתור, למרות שלא היה ישראלי אחד שלא שאל אותן את עצמו. כבר מאמצע השבוע היה ברור שמשהו גדול קורה, נתניהו, גלנט ובכירים נוספים היו ספונים בקריה במשך שעות וימים, אבל התדרוכים שיצאו לתקשורת סיפרו בכלל על דרמה פוליטית ועל מצב מביך בו יושבים נתניהו וגלנט זה מול זה, מדברים על ביטחון אבל מקבלים מעוזריהם פתקים על ההתפתחויות הפוליטיות.
מה שמעניין בכל סיפור המתח הזה, הוא שמטעם הממשלה או מישהו מהשרים, לא יצאה שום הודעה רשמית באף נושא, לא בזה הביטחוני ולא בזה הפוליטי, באופן רשמי כאילו כלום לא אירע והכל נמצא רק בתדרוכים ובדיווחים בחדשות. אף הודעה רשמית לא ניתנה לתקשורת שרק ידעה לצטט "גורם" שאמר כי לאור המצב הביטחוני, הישארותו של גלנט בכסא שר הביטחון היא בגדר 'דחויה' ולא 'הותרה' ולכן הפיטורים יתרחשו במועד מאוחר יותר.
ולכן אם נקטין ראש ונאמין למה שמספרים לנו, הרי שבעצם לא קורה כלום… מדינת ישראל לא נוטלת אחריות על מה שקורה בלבנון אז לכאורה אין לזה קשר אלינו אלא לשירותי הביון המצוינים של מיקרונזיה וליכטנשטיין, נתניהו לא באמת מדבר על פיטורי גלנט, סער עצמו מדגיש כל הזמן שאין כל חדש, כך שבעצם עולם כמנהגו נוהג. ואם כך, אפשר לדבר קצת על פוליטיקה, כי למה לא.
לפני שבועות ספורים, פורסמה תמונה מבויימת ומתוכננת היטב של ליברמן ובנט, יושבים לפגישה כאילו אקראית בבית קפה תל אביבי. התמונה המביכה חשפה יותר מכל את מצבם של השניים אחרי שיוסי כהן פרש מהמירוץ והקיץ את הקץ על התאוריה המופרכת גם כך של חיבורים חדשים בימין בצל המלחמה. השבוע, התמונה הזאת הפכה למביכה הרבה יותר ויתכן ששני הגיבורים המופיעים בה היו מעדיפים לשכוח ולהשכיח את קיומה.
כדי להבין זאת עלינו לזכור מה הקו המאפיין בדרך כלל את מהלכיו של נתניהו. לאורך כל סבבי הבחירות בשנים האחרונות כשהתיקו הפוליטי המעיק הביא את ישראל שוב ושוב למבוי סתום, לנתניהו היה סדר עדיפויות: הוא קודם כל מנע מהצד השני להקים ממשלה, קודם כל הוא דאג שהגוש הנגדי לא יצליח להתאגד נגדו ורק אחר כך ניסה לבנות את הממשלה שלו. כך בעצם קם לו רעיון בלוק הימין, הגוש המאוחד שגרם לכך ששום ממשלה אחרת שאינה בראשותו, לא תקום.
אחרי השביעי באוקטובר, דברים החלו להשתנות ונראה היה שנתניהו אכן סיים את תפקידו, עד שבאו ארגוני המחאה ועשו לו את השירות המצוין בו החזירו אותו על כפיים למרכז המגרש. כעת כשהוא שוב על הסוס, הוא יכול להרשות לעצמו לחזור לאותן שיטות ותיקות ששירתו אותו עד היום.
אחד מתסמיני המלחמה היה שהימין באמת הפך להיות יותר ימני והעם ברובו החל לאמץ עמדות ימין. המצב הזה הביא את ראשי מפלגות הימין להאמין שכעת יש הזדמנות לחיבורים חדשים ולבריתות חדשות, להתארגנות ימנית חדשה שנתניהו אינו חלק ממנה. כך קיבלנו את הספין על מפלגה חדשה אפשרית בה יהיו חברים גם בנט, גם ליברמן, גם סער, גם יוסי כהן וגם פורשים מהליכוד.
התרחיש הזה היה ספין מעיקרו משום שאף אחד מהשמות האמורים לא מסוגל לשבת לצידו של האחר ועוד לוותר לו על הבכורה. זה הפך לספין שחוק יותר כשכהן הודיע על פרישה וסער כבר החל להשמיע קולות ראשונים של פזילה לממשלת נתניהו. זה היה השלב בו ישבו בנט וליברמן לתמונה מאולצת בניסיון לייצר ספין חדש לפיו הם עדיין הולכים יחד. ועם זאת, די היה בכך כדי לגרום ללחץ בלשכת נתניהו.
כעת, באופן פרדוקסלי, למרות שאנו שומעים בלי סוף על מתיחות בין נתניהו לגלנט ועל חוסר הסכמות בין השניים, יתכן שגלנט הוא לא הסיפור פה, יתכן שהוא רק קלף שנתניהו הופך בדרך למהלך הרחב. יתכן שמצד עצמו נתניהו לא היה מפטר אותו אבל כרגע זה משרת אותו בפאזל הכללי אז הוא מנצל את ההזדמנות.
לפוליטיקה יש כללי משחק משלה, הידיד של אתמול הוא היריב של היום, והיריב של שלשום הוא השותף של מחרתיים, ככה זה מתנהל למרות המריבות והשנאות האישיות. גלנט ונתניהו משחקים את המשחק העדין הזה כבר הרבה זמן ובינתיים למרות האיבה, אין עדיין סיבה לפיצוץ של ממש ביניהם.
לתוך המשחק הזה נכנס כעת גם סער, שהצעד שהוא עושה הוא לא פחות ממדהים. האיש שהסתמן כאויב הגדול של הליכוד, המורד השנוא והאיש שלא הפסיק למתוח ביקורת, פתאום מתחיל לזחול בחזרה רק בזכות העובדה שהוא חייב קרש הצלה פוליטי נוכח מצבו העגום בסקרים ונתניהו חייב קרש הצלה למהלך שהוא מנסה לטוות.
וכאן מגיעה הנקודה המרכזית של כל המהלך הזה. כרגע, נתניהו לא באמת צריך את סער בממשלה שלו למרות כל הסיבות ההגיוניות שאנו שומעים סביבנו. נתניהו מנהל את המלחמה לא רע למרות היריבות עם גלנט, הממשלה שורדת מול המחאה האדירה משמאל ומול הרדיפה של הפרקליטות ומערכת המשפט וזה לא קורה למרות הרדיפה אלא בגלל הרדיפה. כל מחאה בקפלן טובה לנתניהו, כל מהלך טהרני של היועהמ"שית הוא מתנה יקרה מפז עבור הליכוד שגורף ממנו רווח מיידי במטבעות של מנדטים, המצב הזה מצוין ונתניהו לא רוצה לשנות אותו.
לנתניהו יש אינטרס אחר לגמרי. הוא רוצה לוודא שבזמן שהוא מקבל את המתנות מהשמאל, אין מישהו אחר בימין שגורף את הרווח הזה. ולכן אם קיים עוד סיכוי כלשהו להתארגנות אחרת בימין, זה הזמן שלו לסכל ולעקור אותה מהשורש. וכעת הדרך הכי טובה לעשות זאת היא באמצעות הכנסת סער לממשלה.
כשסער יחזור להיות חלק מהליכוד, הרי שגוש בנט-ליברמן הפסיד את אחד הקלפים המרכזיים שלו ומעתה אין לו יותר תקומה. הרווח המשני הוא שזו האצבע הכי דרמטית שסער מכניס בעין של חבריו החדשים מהשמאל, אלה שתלו בו תקוות. על הדרך הוא גם יכול להתפטר מגלנט מבלי לשלם מחיר יקר, כי גלנט רואה עצמו בתוך הליכוד גם בעתיד, הוא משחק עם הקלפים שיש לו והוא לא מתכוון לעשות את דרכו החוצה כך שאין לנתניהו מה להפסיד אם הוא יבעט אותו החוצה.
בפועל, אין לנתניהו ענין דחוף לזרוק את גלנט אישית או לקרב את סער אישית, הרווח הוא בתוצאה, בפירוק ההתארגנויות האחרונות נגדו ובהצבת השחקנים על המגרש בצורה שהכי נכונה עבורו. הוא לא עסוק עכשיו בשימור ממשלתו אלא בסיכול האיומים שעדיין יש לה מבחוץ, גלנט וסער הם רק האמצעי, הם לא בהכרח המטרה ויתכן שכשנתניהו משחק איתם הוא בעצם מרסק סופית את בנט וליברמן.
2.
יד ימין ויד שמאל:
מערכת שלא יודעת לחבר קצוות, סביר להניח שגם לא יודעת לייצר ספינים
בצהרי יום שלישי, כשחרושת השמועות סערה והסעירה את מהדורות החדשות והרשתות החברתיות, נעו הדיווחים בין משהו ביטחוני דרמטי שעומד להתרחש לבין דרמה פוליטית המתרקמת בהכנסת סער לממשלה. השאלה שנשאלה כמובן היתה מה מהדיווחים אכן נכון והאם באמת נתניהו עסוק בפוליטיקה כשיש איום ביטחוני משמעותי.
אחת ההערכות היתה שמדינת ישראל באמת מתכננת מהלך ביטחוני רחב בצפון, לצורך כך התכנסו בכירי המערכת בבור בקריה אלא שכתבים התחילו לשאול שאלות, אז היה הכרח לייצר ספין אחר שיעסיק את המערכת ואולי גם ירדים את האויב בשמירה.
הערכה אחרת טענה שהספין הוא דווקא הפוך. הממשלה עסוקה בפוליטיקה, אבל בינתיים מקדמת גם מהלכים ביטחוניים מרתקים כדי שכל צד יוכל להשתמש בזה לכיוון שלו ולהראות שהוא זה שעובד ואחרים אולי לא.
קצת מוקדם לדעת מה באמת התרחש שם אבל בהערכה זהירה, אפשר להבין שכל האפשרויות לא נכונות. מהניסיון הארוך שיש לנו מ-11 חודשי מלחמה, מעשרות שנות ממשלה ומעשרות שנות מדינה, בינתיים לא ראינו עד היום שמדינת ישראל יודעת לבנות מהלכי רוחב ארוכי טווח באופן מתוחכם כזה. ישראל ידעה לבצע מבצעים נקודתיים מזהירים, לבצע מהלכים דרמטיים אבל אף אחד מהם כמעט לא היה עם ראיה לטווח רחוק ממש וגם בראיה רוחבית של כלל מרכיבי התמונה.
ניקח לדוגמא נושא אחר, כמו מצב הכבישים בישראל. בשנים האחרונות מנסה המדינה להילחם בעומס בכבישים ולכן מטילה הגבלות על מקומות החניה הנבנים בבנייני משרדים כדי לאלץ אנשים לנסוע בתחבורה הציבורית, אבל התחבורה הציבורית לא ממש משתפרת למרות הניסיונות, הרכבות המפוארות והמנהרות שבנייתן נמשכת שנים ארוכות מידי. הכבישים ברחבי המדינה עוברים שיפוצים לעיתים קרובות כדי להרחיב אותם אבל בכל פעם רק בנתיב אחד, כדי שבעוד שנים לא רבות שוב יהיה צורך להרחיב עוד ועוד.
במקביל, שוק ייבוא הרכב רק מתפתח, אין עליו שום הגבלות ואולי גם ההיפך. אז איך לא קרה עד היום שמישהו בממשלה ישב ואמר רגע: אם אנחנו נלחמים בעומס בכבישים ובתשתיות אז למה לא נטיל הגבלות גם על יבוא רכבים? או לפחות נזרז ונשים סוף לעבודה הבלתי נגמרת בתחבורה הציבורית? משום שאין באמת אבא אחד לכל הנושאים הללו ואין יד מתכללת אחת בממשלה כמו במדינות אחרות. וכך נוצר מצב בו שר אחד שמגיע לשנתיים של עבודה במשרדו, מקדם בניית כבישים וגשרים רחבי ידיים, שר אחר נלחם במקומות חניה במשרדים ושר שלישי מפתח את ייבוא הרכבים. כל אחד עושה את שלו במסירות אבל בלי שום קשר למה שעושים האחרים.
אין אנו מתעמקים כעת בנושא עצמו אלא הוא רק דוגמה לאופן ההתנהלות הישראלי הקלאסי. מדינת ישראל צועדת קדימה בזכות חומר אנושי טוב שמאפיל על כשלי המערכת הרחבה שלא יודעת להתנהל וככה זה בכל תחום, מהצבאי דרך הרפואי, הפוליטי ועוד ועוד.
זה גם אחד ההסברים לכשלי השביעי באוקטובר. כל בעל תפקיד ניסה לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב, אבל לא היה סנכרון בין המערכות כך שלמרות כל הגדרות החכמות והיכולת הצבאית, לא היתה יד אחת שפשוט תיאמה בין כל הגורמים הללו ולכן המערך קרס ברגע האמת.
משפט חכם של סבתות ירושלמיות אומר, שבלבוסטע שהסלון שלה מבולגן ומלוכלך, אין שום סיבה לחשוב שהמטבח שלה מאחורי הדלת הסגורה נקי ומבריק, כי אם היא כזאת – היא כזאת. אם ההתנהלות הישראלית היא כמו שאנחנו רואים בתחבורה, בכלכלה ובעוד תחומים, אין סיבה לחשוב שדווקא בזירה הביטחונית הנסתרת מעינינו המצב מתנהל אחרת.
לכן סביר לחשוב שמדינת ישראל המתקשה להתנהל מול הזירה הלבנונית, יכול להיות שהיא גם יזמה איזה מבצע חד פעמי כזה או אחר, אבל זה לא אומר שיש תכנית אמיתית רחבה יותר או לטווח ארוך יותר, וזה לא סותר את העובדה שבאותו הזמן ממש ישבו אותם אנשים ועשו פוליטיקה קטנה.
אם התפוצצו ביפרים בלבנון, זה לא אומר שמישהו אכן הגה את הסערה הפוליטית כסיפור כיסוי. יכול להיות שכן, אבל יותר הגיוני שלא. בלבוסטע עם סלון מבולגן לא שומרת פתאום על מטבח מסודר. מה שאנחנו רואים בחלק הגלוי הוא גם מה שקורה בחלק הנסתר. וכל מי שניסה אי פעם להוציא מרפסת ברשות עירונית בישראל, שישאל את עצמו האם בבור הקריה הדברים נראים אחרת, ואידך זיל גמור.
3.
בכירים גורמים:
שוק המילים המאוס של "גורמים בסביבת", מזלזל באינטליגנציה של כולנו
כל עיתונאי שאינו אומר או כותב כמה פעמים ביום את המילים הבאות, לא יצא ידי חובתו: גורם, גורם בכיר, בכיר ביטחוני, בכיר במערכת הפוליטית, גורם המעורה בפרטים, בכיר הבקי בפרטי המשא ומתן, גורם בסביבת, בכיר בסביבת, ועוד.
כשראש ממשלה לא רוצה לומר משהו בשמו, הוא נהג להשתמש תמיד במונח 'גורם מדיני בכיר'. המילון העיתונאי יודע להבדיל בין תדרוך של שר, שם משתמשים במונח גורם מדיני, לבין תדרוך של ראש ממשלה שמקבל את התואר גורם מדיני בכיר.
דרך נוספת להתחמק מאחריות רשמית על תדרוכים היא לפרסם הודעה מלשכת ראש הממשלה וכך אפשר לנסח את ההודעה באופן של "ראש הממשלה אומר", כי הרי זה גוף שלישי שמדבר עליו ולא הוא מדבר בעצמו.
השבוע חלה עליית מדרגה במבוך המעיק הזה, כשדובר לשכת ראש הממשלה הנושא במשרה רשמית, ניתק את אחת הפרשניות המדיניות מכל ערוצי העדכונים של הלשכה. העילה לעונש הקשה היתה שהיא פרסמה משהו שלשכת ראש הממשלה שיגרה כדוברות רשמית אך ביקשה מהכתבים להשתמש במונח "גורם המעורה בפרטים", ואילו אותה עיתונאית כתבה שזו תגובה שהגיעה מלשכת ראה"מ. כאות מחאה, שיגרו כל הכתבים המדיניים פניה לדובר הלשכה ומחו על המהלך הקשוח ועל כך שלשכת ראה"מ עצמה מתחילה כבר להשתמש במונחים המאוסים הללו.
לשני הצדדים בסכסוך המתוקשר יש טענות להצדיק את מעשיהם, אבל אין ספק שהסאגה היתה יכולה להיחסך אם השוק המילולי הזה לא היה הופך זול כל כך, עד כדי גיחוך. אזרחי מדינת ישראל אוכלים כל יום מילים רבות ומתפתלות של זהירות ואי נשיאה באחריות, קוראים מה אומרים גורמים המקורבים וגורמים בסביבת, עד כדי זרא.
גורמים בכירים בסביבת כותב השורות טענו השבוע, שנבחרי הציבור וגם כלי התקשורת היו יכולים קצת יותר לכבד את עצמם אם היו מדברים בשמם ובלי להתחמק ולהתפתל, בלי לעשות צחוק מהאינטליגנציה של הבוחרים והקוראים. ואם הם לא רוצים לומר משהו בשמם, אפשר פשוט לא להגיד, לא חייבים להגיד ואז להסתתר.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]





















הכי חשוב להבין בנמשל, מי זאת הבלבוסטע הסלון שלה מבולגן ?
והאם אצלינו בציבור החרדי המצב יותר טוב ?
יש כאן כל כך הרבה מלל, אבל אני לא מצליחה להבין מה הכותב רצה להביע בכתבה הענקית הזאת