במלאת שנה לטבח שהתרחש בחג שמחת תורה, נשיא המדינה יצחק הרצוג נשא הערב (שני) דברים מוקלטים בטקס הזיכרון הממלכתי.
״כבר שנה, שנה שלמה של שבר וכאב. כבר שנה, מאז בוקר שמחת תורה שהפך ליום אסוננו. בוקר שבעה באוקטובר. כבר שנה מאז שאויב רצחני נכנס לבתינו, שרף, עינה ופצע, טבח וחטף; והכל בעליצות מפלצתית ואכזרית. עד יומי האחרון ילוו אותי ריח הגופות השרופות ומראה שלוליות הדם, לצד התמונות המשפחתיות וספרי הילדים – בגן העדן שהפך לגיהנום.
וכמו בתפילה, כבר שנה שאנחנו בוכים על כל הנרצחים והנופלים. מי באש ומי בחניקה, מי בחרב ומי בחיה. מי בפתח ביתו, ומי בממ"ד, מי בחממה ומי ברחובה של עיר, מי במוצב ומי בשדה הקרב. לנצח, לנצח נזכרם.
כבר שנה, שבפשע מתועב נגד האנושות אחיותינו ואחינו חטופים בידי מרצחים. הלבבות שלנו קשורים אליהם בעבותות של אהבה ודאגה. ואנחנו יודעים שלא נהיה שלמים – עד שישובו אלינו. קדושת החיים, שזורמת בעורקינו כאומה, מחייבת אותנו – במיוחד את ההנהגה – למלא את הצו האנושי, היהודי והישראלי העליון: להשיבם במהרה.
כבר שנה, והמוני אחינו ואחיותינו עקורים מנוף מולדתם – בצפון ובדרום. אני מחזק את צה"ל וכוחות הביטחון בסדיר ובמילואים; הלוחמים בעוז ובגבורה בכל הגזרות. אני מחבק את משפחותיהם הדואגות, שמגלות חוסן ותעצומות בתקופה מאתגרת ביותר. ואני מזכיר את חובתנו כמדינה: להחזיר את כל תושבי ישראל הביתה בביטחון".
הרצוג הוסיף: "אני פונה אליכם – בני המשפחות השכולות. אני מתבונן בעיניכם הדומעות, הכואבות, ובשם מדינה שלמה – מרכין את ראשי בתודה וביראה, ומייחל שעוד תדעו מזור ונחמה. אני מתפלל וזועק שנהיה ראויים לאהוביכם. אני מאמץ אל ליבנו את הפצועים בגוף ובנפש, עלינו ללוות ולתמוך בהם במאבק ההרואי לשיקום ולריפוי.
כבר שנה שאנחנו גם מלאים עד גדותינו באמונה ובגאווה. כבר שנה שאנחנו נחשפים לגבורה אזרחית וצבאית – של אנשים ונשים, שבתושייה ובמסירות בלתי נתפסת הצילו ומצילים נפשות, משפחות וקהילות. אני כל כך גאה להיות בן העם הזה. עם שהקים ומחיה כל יום מחדש את מדינת הלאום היהודית היחידה בעולם; ואת הדמוקרטיה התוססת הישראלית, שכולה פסיפס מרהיב של השקפות, אורחות חיים ואמונות. עם שכמה ומתפלל יום יום לשלום, ויודע לעמוד איתן מול כל צר ואויב. עם שמגלה עוצמות בלתי-נתפסות של אחווה וערבות הדדית. עם ישראל חי
כבר שנה, והבוקר, בשעה 6:29, התחלתי בנגב המערבי מסע של שלושה ימי אבל, התייחדות וזיכרון. אני רוצה לספר לכם, אחיותיי ואחיי, את מה שרואות עיני: אני רואה בניין חדש עולה מתוך השברים וההריסות. אני רואה אנשים ונשים מפעימים שאהבת העם והארץ מקימה אותם מעפר ואפר, ובכוחות אדירים, מרגשים, הם מתחילים מחדש. אני רואה רעות בהירה ודולקת, אני רואה אחווה, אני רואה תקווה, ורוח ישראלית איתנה – בלתי מנוצחת.
ומכאן, אני מבטיח לנו, לכולנו, שעוד נוסיף ונבנה, ונקצור ברינה את שזרענו בדמעה, וזקנים וזקנות עוד ישבו בגינות הבתים במערב הנגב, ורחובות יישובי הגליל עוד ימלאו ילדים וילדות משחקים. עוד נקום יחד, רק יחד, והאהבה הזו, המקודשת בדם עוד תשוב בינינו לפרוח".
