קריסת 'הניצחון המוחלט' | הממשלה צריכה לספק תשובות

1.
הכל היה צפוי:

אפשר לומר הרבה על הפסקת האש, אבל אי אפשר בשום אופן לומר שהיא באה בהפתעה

היסטוריית סבבי הלחימה במדינת ישראל, מספקת לנו באופן נדיר יכולת לערוך גם מדד הפסקות אש לסוגיהן, שחלק לא מבוטל מהן מעולם לא הוכרזו באופן רשמי והמידע עליהן הגיע ממקורות זרים. מדינה עם ניסיון במלחמות, הופכת למדינה עם ניסיון בהפסקות אש, והפסקת האש הנוכחית מקבלת במדד ההזוי מקום לא מכובד אי שם בתחתית הרשימה.

בין המאפיינים הבולטים של הפסקת האש הזאת, היא העובדה שכמו סבבים רבים שהיו בעזה, המלחמה פשוט נעצרה – בלי הכרעה או הישג. כבר מתחילת הדרך נזהרו בדרג המדיני מלומר שמטרת המלחמה בלבנון היא פירוק חיזבאללה, הם ידעו מראש שזה לא מעשי ולכן הגדירו שהמטרה העיקרית היא הרחקת האיום והחזרת התושבים בבטחה לבתיהם.

מהרגע שהוכרז רשמית על הפסקת האש הממשמשת ובאה ועד לשעת כתיבת שורות אלו, תושבי הצפון חלוקים בדעותיהם כשהטון הבולט ביותר שם הוא שהם 'לא מתכוונים לחזור' במצב כזה, הם לא חשים מוגנים והם לא מאמינים שבאמת הוסר האיום שצמח להם מתחת לאף ובנה את עצמו במשך כל כך הרבה שנים. ואם התושבים לא מרגישים בטוח לחזור לבתיהם, הרי שמטרת המלחמה המוצהרת לא הושגה ועל כך אין חולק.

אפשר לומר ובצדק שחיזבאללה ספג מכה קשה מאוד, שההצלחה בס"ד היא למעלה מהמשוער כי מדינת ישראל לא באמת ספגה את האיומים הגדולים והנוראים שהיו לפני המלחמה כמו ימים ארוכים של עלטה ועשרות אלפי הרוגים בעורף רח"ל, מדינת ישראל הנחיתה מכת מנע על מאגרי הנשק המרכזיים של ארגון הטרור וקינחה גם במבצעים מזהירים כמו הביפרים וחיסול נסראללה, אבל בסופו של דבר בדיוק כפי שידעו בירושלים, את חיזבאללה לא שייך להכריע במלחמה קצרת מועד ולכן ויתרו על המטרה הזאת מראש.

כך שהפסקת האש הנוכחית תופסת לה מקום לא של כבוד בין הפסקות האש שסיימו את רוב הסבבים בעזה, שמשמעותה העיקרית היא עצירת המלחמה תוך ידיעה שהסבב הבא הוא רק ענין של זמן. ואת המציאות הפשוטה הזאת חייבים להפנים, משום שהקולות הנשמעים כעת מכיוון ימין וגם מכיוון תושבי הצפון, מעידים שהמציאות לא הופנמה ויש פער די גדול בינה לבין השאיפה. ובהקבלה לא נעימה לומר, שגם כאן היתה קונספציה מסוג מסויים שקרסה.

כבר לפני כמה חודשים, אחרי המבצעים המוצלחים בס"ד של הביפרים ובהמשך בחיסול נסראללה, כלי התקשורת (בעיקר כאלה המזוהים עם הימין) שידרו זחיחות מוגזמת על המהלכים החזקים, המפתיעים והדרמטיים שהתחוללו בלבנון, על מכשירי הקשר שהתפוצצו ועל הבכירים שמצאו את מותם בזה אחר זה. אנשי תקשורת וכוכבי רשתות חברתיות במיוחד מהצד הימני של המפה, דיברו בגאווה צורמת עד שיצרו תחושה כאילו חיזבאללה כבר גמור, וכל מה שנשאר זה רק לעשות וידוא הריגה.

הגאווה המיותרת הזאת מלבד היותה פסולה מצד עצמה, גרמה גם לנזק גדול כי דעת הקהל בישראל היתה בהתאם, וסברה שבשום אופן אסור לעצור וחייבים להנחית מהלומת אש על לבנון, להכניס את כל צה"ל פנימה 'בכל הכוח'. לנו כאזרחים היה מאוד קל לדבר ועוד יותר קל היה להתלהב ולהתלהם כאילו ארגון הטרור מהחזקים בעולם כבר מקופל וכנוע בכיס שלנו.

וכבר אז אמרו רבים, בין היתר מעל במה צנועה זו, שלפני ההיסחפות המוגזמת יש להפנות לרגע את המבט בחזרה דרומה ולהיזכר מה קרה בזירה העזתית. כשהחלה המלחמה, כל המדינה היתה אחוזת רוח קרב, כולם אמרו שברור שצה"ל חייב להיכנס פנימה ולכתוש, לנקום ולהכריע, הממשלה קיבלה מאזרחי מדינת ישראל את המנדט לפעול בעוצמה. אולי לא זכרנו זאת בשעת מעשה אבל זה לקח פחות מחודשיים עד ששמענו כבר אז את הקולות הראשונים שמדברים על דשדוש, על מריחה, על חוסר יכולת לקבל החלטות ועל חוסר רצון להכניע. מנגד, חיילים שיצאו משם ונחשפו להלך הרוחות הזה היו בהלם. "אנחנו כותשים אותם בשיטתיות ובעוצמה", הם קבעו באופן חד משמעי. אז איפה האמת?

מסתבר שזו בדיוק האמת וזה מה שידעו בדרג המדיני בירושלים כל הזמן, שארגון טרור בסדר גודל של חמאס ועל אחת כמה וכמה בסדר גודל של חיזבאללה, אי אפשר להכריע בלחיצת כפתור ואי אפשר להעלים במטה קסם. מה לעשות, מלחמה זו מלחמה, ופירוק ארגון טרור מתוחכם ומאורגן, דורש מאמץ סיזיפי וארוך שכולל גם מחיר דמים נורא ל"ע. אלה כללי הפיזיקה, אין דרך אחרת.

סביר מאוד להניח, שאחרי המבצעים המוצלחים בלבנון כשהרוחות בישראל צהלו בזחיחות מוגזמת, בחדרי מקבלי ההחלטות הקשיבו בדאגה ותפסו את הראש בייאוש, כשהבינו את הפער בין הצהלה התקשורתית לבין המציאות המרה לפיה פירוק חיזבאללה עד לרמה שתושבי הצפון יסכימו לחזור, זה מהלך ארוך וקשה עד בלתי אפשרי.

נתניהו עצמו חישב כבר אז את המהלכים חודשיים קדימה וראה בעיני רוחו את הביקורת על הדשדוש ועל מחיר הדמים הכבד, על עוד 'הותר לפרסום' מחריד כל כמה ימים כפי שאכן חווינו רח"ל בחודשיים הללו. נתניהו הבין מראש שההתלהבות רק מסבכת אותו. אולי לא מבחינה ביטחונית אבל בוודאי מבחינת דעת הקהל.

מאידך, מדינת ישראל לא היתה בשלה עדיין לשמוע על הפסקת אש שנראית ככניעה לחיזבאללה, אף אחד לא היה מבין אז איך זה שבמצב כזה בו נדמה לנו כאילו ארגון הטרור המפלצתי כבר חוסל כמעט סופית, אז למה אנחנו לא עושים את זה ולמה דווקא עכשיו לסגת. אז עדיין לא הגיעה השעה לעצור וגם לא ממש לדבר על הפסקת אש.

משום כך, כפי שהיה צפוי וכבר נכתב במילים מפורשות כבר אז, מה שנתניהו עשה בתקופה שחלפה מאז מתקפת הביפרים וחיסול נסראללה ועד היום, זה להכין את דעת הקהל למהלך הזה, לטפטף אותו לאט לאט. להביט למצלמות ולהצהיר במבט נחוש ויהיר שישראל לא תוותר, אחר כך לדאוג שיבואו דיווחים נוספים על ניסיונות בינלאומיים להפסקת אש, הוכשטיין יטייל הלוך חזור בין המדינות, המהדורות יברברו את עצמם לדעת ויראיינו גדודי מומחים ולשעברים שיסבירו בארשת חשיבות בעד או נגד, לאט לאט מדינת ישראל תתחיל להתרגל לרעיון ובקצוות אפשר יהיה כבר לזהות אפילו תמיכה במהלך.

והשבוע הגיעה נקודת הזמן האופטימלית מבחינת נתניהו להטיל את הפצצה ולסגור את האירוע. דעת הקהל כבר התרככה יחסית, הלחץ הבינלאומי התגבר, הממשל היוצא בבית הלבן מכביד את ידו על ישראל, הממשל הבא כבר מציץ מעבר לפינה ומדינת ישראל מעדיפה לעצור הכל ולחכות לו, זה הזמן לעשות את אותה הפסקת אש שאפשר לומר עליה הרבה דברים, אבל דבר אחד אי אפשר לומר עליה: שהיא באה בהפתעה, כי לא היה דבר צפוי ממנה כבר מתחילת הדרך.

את הנאום שנשא נתניהו לתקשורת היה אפשר לכתוב מראש כמעט מילה במילה. הוא לא סיפק בו שום הפתעה ואף אלמנט שלא ידענו או חשבנו עליו כולנו מראש. הסעיף היחיד שמשך תשומת לב זה הרמז שהוא זרק על הצורך לטפל באיום האיראני ולא ברור האם מדובר במס שפתיים כדי להרגיע את הזעם הציבורי, או באמת בכוונה אמיתית ליזום מהלך אקטיבי מול האיום המרכזי והמשמעותי ביותר בחסות ממשל טראמפ, את זה רק ימים יגידו.

כעת מוצאים את עצמם תושבי הצפון האומללים במצב בלתי אפשרי. אף אחד בממשלה לא יודע לומר להם האם הם יכולים כבר לחזור הביתה, אף אחד לא מבטיח להם שקט וביטחון לאורך זמן, הם עוד לא מתחילים אפילו לחשוב על הצד הכלכלי הכבד של כל זה. ומתוך המצוקה הבלתי נתפסת עולה השאלה הטבעית: איך, איך זה קרה? איך קרה שאחרי יותר משנה של מלחמה הם לא מקבלים את השקט והרוגע שהובטח להם?.
למרבה הצער ואולי האירוניה, את התשובות הם צריכים לקבל מהממשלה, אבל את הטענות על האכזבה האיומה שלהם ועל הנפילה מאיגרא רמא של אופוריה, תקווה והתלהבות לבירא עמיקתא של המציאות, הם צריכים להפנות לא לממשלה אלא דווקא לאותם אנשי תקשורת שצהלו והפריחו לאוויר בלוני שווא של תקוה מדומה, גאווה פסולה וזחיחות מסוכנת, אלה שפמפמו את המילים "ניצחון מוחלט" כתכנית עבודה מעשית ולא כהבטחה תאורטית של פוליטיקאים.

כל מי שנטל חלק בצהלולי השמחה אז, נטל למעשה חלק בבניית קונספציה שגויה, קונספציית "ניצחון מוחלט" שקרסה. כעת, כשתושבי הצפון חרדים לגורלם ועתידם, הממשלה צריכה לספק להם את התשובות, אבל יש לא מעט אנשי תקשורת ואנשי רשתות חברתיות שצריכים פשוט לבקש מהם סליחה.

2.
לימון ללימונדה:
למרות הזעם בימין על ההסכם, נתניהו לא צופה נזק פוליטי בעתיד

המלחמה לא הסתיימה למרות הפסקת האש בצפון, העיניים יופנו כעת בעיקר דרומה, אבל בנקודת הזמן הזאת, כבר לא מוקדם מידי לדבר על ההשלכות הפוליטיות של מהלך כזה בצפון.

כפי שזה נראה כעת, הממשלה יציבה ואף אחד לא מתכוון להפיל אותה. אפילו בן גביר וסמוטריץ' קיבלו בשקט את הסכם הפסקת האש ולא איימו על חיי הממשלה כפי שאיימו לעשות קודם. סער תפס את מקומו הבטוח לצידם סביב שולחן הממשלה וכל זמן שהם לא מאיימים על הממשלה, לא בטוח שמישהו יאיים עליהם.

הבחירות לא נראות באופק ולכן יש לנתניהו מספיק זמן כדי לחזק עוד יותר את מעמדו ואת כוחו הפוליטי בחסות הפסקת האש בצפון, אותה הוא צפוי לרתום דווקא לטובתו למרות הזעם הרב בקרב תושבי הצפון וקולות המחאה הנשמעים בימין נוכח ההסכם שנתפס בעיני רבים כהסכם כניעה שיאפשר לחיזבאללה להתעצם.

נתניהו כמו נתניהו, נוהג להפוך כל לימון כזה ללימונדה ולגזור קופון פוליטי דווקא ממהלכים כאלה. הוא כבר מפזר רמזים על מהלכים התקפיים באיראן למרות שכל דרדק יכול להבין שמי שבאמת רוצה לתקוף באיראן, לא מספר על זה קבל עם ועולם במסיבת עיתונאים ומציג זאת כסיבה לעצירת המלחמה שלו. הוא מדבר בביטחון רב על כך שמדינת ישראל תעמוד על שלה ודואג לפזר גם רמזים על ימי טראמפ העליזים הממשמשים ובאים.

הד.נ.א. הימני ובפרט זה הליכודי בנוי בצורה כזאת שגם אם יש ביקורת קשה על המנהיג, לא כל כך מהר מחליפים אותו. אפילו בקרב תושבי קרית שמונה שמתמודדים היום עם מציאות שאי אפשר להעלות על הדעת, אנו צפויים לראות בעתיד תמיכה רחבה באותו נתניהו שהיה בתפקידו בזמן המחדל, ישב על כסאו בתקופת המלחמה, היה שם בתקופת הפסקת האש ובהמשך ישוב לבקש את תמיכת העם לקדנציה נוספת.

את מצביעי השמאל שבקיבוצי ויישובי הצפון, נתניהו לא לוקח בחשבון הפוליטי שלו, הם לא חלק מהמשוואה, כי הם לא יצביעו לו בין אם הוא אשם במחדל ובין אם הוא יהיה זה שיעלים פתאום את חיזבאללה מחר בבוקר בדרך פלאית כלשהי. ככל שהמלחמה נמשכת, חוזרת מדינת ישראל לקשיחות הפוליטית שהיתה מנת חלקה לפני המלחמה, הימין חוזר לחיק נתניהו והשמאל ממשיך לנסות את מזלו, וככל שהזמן יחלוף הלאה המציאות הזאת רק תתחזק.

הפסקת האש הנוכחית מעוררת אמנם זעם בימין, אבל נתניהו מרשה לעצמו לעשות זאת למרות הסיכון הפוליטי, כי בחישוב קר הצופה פני עתיד זה לא באמת יפגע בו. אנשי ימין יצביעו לו בכל מקרה בבחירות הבאות ואנשי השמאל בכל מקרה לא. כל מה שנשאר לו לעשות כעת זה לתחזק את המצב הזה ובעיקר להימנע מאירועים פתאומיים או חדים מידי ששוב ישנו את המפה.

בחסות השקט הנוכחי הוא יקבל שוב את אהדת הימין ואת הניצחון בבחירות אם יבואו. המצב הזה יהיה נח לכולם, ככה הוא ימרח עד הסבב הבא, כך הוא יפעל בשיטה המסורתית שלו לפרק כל דבר לפרוסות ולפעול צעד אחר צעד, לאט ובזהירות. כך הוא עשה תמיד וכך הוא עושה גם היום.

3.
צְוֵוי דִּינִים ושקר אחד:
שני נאשמים, שתי רדיפות, סיפור אחד

אי שם באיזו לשכה רשמית, יושבים בעלי תפקידים שיפוטיים, המתמודדים בעצמם עם אישומים התלויים על צווארם, ומחליטים לנהל רדיפה משפטית כלפי שני אנשים, אך ורק בגלל הטיה פוליטית.

הם לא מושפעים מהאמת שברורה מאוד לעיני כל אחד, הם לא מאפשרים למציאות או לעובדות לבלבל אותם, הם חדורי מטרה להפיל את שני האנשים הללו ולרדוף אותם בגלל מה שהם מייצגים והמטרה שבשמה הם פעלו.

העולם שמסביב מתקשה לקבל את המציאות המעוותת והפסולה הזאת, את המוסר הכפול, את האכיפה הבררנית ואת הרדיפה הבלתי מוצדקת נגד שני אנשים שעשו מבחינתם את הדבר הנכון, מערכת הצדק הרשמית לא מושפעת מרעשי הרקע, חזקים ככל שיהיו.

לשני הנאשמים יש לא מעט תומכים שיוצאים בגלוי נגד ההחלטה, חלקם מצהירים שלא יכבדו את ההחלטה המשפטית הרשמית. לשני האנשים הללו יש תמיכה ציבורית לא קטנה והפרקליטים שלהם הודיעו כי יערערו על ההחלטה בכל כוחם ויכפרו בכל האישומים, בתקווה שזה יזיז משהו.
שני האנשים הללו מתמודדים עם העולם האכזרי, בו בעלי הכח שולטים בחלשים מהם ובחסרי האונים לעומתם, ומנהלים נגדם רדיפה פוליטית שפוגעת בהם ובחייהם, רק בגלל שהם יכולים ורק בגלל שיש להם את הכח המשפטי והחוקי לעשות זאת.

וכל מה שנותר לקוות כרגע זה שהערעורים שהוגשו אכן יפעלו את פעולתם, שהלחץ הציבורי והאמת הזועקת יחלחלו קצת כלפי מעלה ואולי יצליחו להציל משהו, לפחות משהו. וזו התקווה היחידה שנותרה, בין אם אנו מדברים על הצווים הבינלאומיים נגד נתניהו וגלנט ובין אם אנו מדברים על האישומים החמורים נגד שני העצורים בפרשת המסמכים בלשכת ראה"מ.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]