"כל הדיבורים שיש עליי באיראן לא מרגשים אותי, זה כבר 'פאסה'", כך מתאר רס"ר כמאל פנחסי, דובר צה"ל בפרסית, את יחסו לתגובות שהוא מקבל מפרוץ המלחמה, ובימים האחרונים במיוחד. "אני חולם על היום שבו אלך ברחובות טהרן, והוא עוד יגיע".
כשרואים את החיוך הרחב ואת החדות האופיינית לו, קשה להאמין שמאחוריו לילות ארוכים וימים בלתי נגמרים של עשייה. והנתונים המרשימים מאז תחילת 'עם כלביא' הם עוד עדות לחשיבות הפעילות: "ביום חמישי האחרון העמוד של צה"ל בפרסית עמד על 365 אלף עוקבים ועכשיו אנחנו כבר ב-880 אלף, יותר מ-95% מהם מאיראן, למרות כל המגבלות והמעקבים שיש שם על האינטרנט".
והקפיצה הזאת לא מקרית כמובן. במדור פרסית דואגים לדברר ולהנגיש עבורם את המתרחש – סרטונים, הצהרות והודעות פינוי הם רק חלק קטן מהפעילות שלהם. "האזרחים שם מעודדים אותנו להמשיך ולתקוף. אנחנו רואים את זה בתגובות ובטוקבקים. זה מחזק אותנו להמשיך וליצור תוכן בפלטפורמות השונות בדגש על הצעירים, שנולדו לתוך המשטר הזה ורואים אותנו כידידים. זה דבר שאי אפשר לתאר מבחינת השמחה והתקווה".
אבל חשוב להדגיש, שום דבר שהם יוצרים לא עולה במקרה – הכול עובר חידוד מדויק מבחינת המסרים. דוגמה טובה לכך היא שם המבצע בפרסית – 'זריחת האריות': "החשיבה עליו נעשית במסגרת של סודיות מוחלטת, כך שלא יכולתי להתייעץ לגבי התרגום המדויק של המונח, במיוחד כשמדובר בפתגם מקראי – זה לא היה יכול להיות מילה במילה".
ובמקרה, כשאנחנו יושבים במשרד של כמאל, לצד דגל ישראל, מתנוסס מעל ראשו גם דגל איראן לפני המהפכה: פסים אנכיים בצבע אדום לבן וירוק, ועליהם שמש ואריה אוחז בחרב. "ואז הבנתי, זה יכול להיות החיבור בין השם לעם הפרסי – לשני האלמנטים האלה יש משמעות לאומנית מאוד עמוקה שמסמלת גאווה וחוזק", הוא מפרט.
עוד בטרם המבצע, כמאל עסק בהכנת הקרקע – להבהיר שהאויב של מדינת ישראל הוא לא העם האיראני, אלא משמרות המהפכה. לדבריו, בעוד רשות השידור של המשטר מציגה תמונה מסוימת, כזו שתומכת בעמדות השלטון, האזרחים עצמם מגלים בעמודי הדיגיטל של צה"ל מידע שונה, והם מתערערים.
"מערכות התקשורת שם הן כלי פוליטי לכל דבר ועניין", הוא מבהיר, "הן משרתות את השלטון הדרקוני ומוסרות לאזרחים מידע מעוות לעיתים. המטרה שלנו היא לספק להם אינפורמציה אמינה, ולהסביר להם את המצב גם בדרכים לא מסורתיות, כדי להגיע ללב העם האיראני".
וכמי שגדל איתם, האיראנים אכן קרובים לליבו: "גרתי שם 15 שנה, ויש לי זיכרונות ילדות מאוד יפים. בשכונה שלי גרו שתי משפחות יהודיות, אחת נוצרית והשאר מוסלמיות. חיינו בהרמוניה אחד עם השני, לא הייתה שנאה או אנטישמיות משום סוג".
אבל כל זה השתנה כשהמשטר הקודם (השאה) נפל ב-1979. "אלה היו ימים של פחד, לחץ ודאגה, שהתנקזו ליום השחור ביותר – יום המהפכה. זהו משטר אכזרי. אם היית תולה אפילו תמונה אחת של המלך, זה גזר דין מוות בטוח, וזו רק דוגמה אחת. אלה היו ימים אפלים – עד שהצלחנו לעלות לארץ".
כבר מגיל קטן נשא כמאל עיניים לצה"ל. "תמיד חלמתי להיות חייל, אם היו שואלים אותי פעם אם זה משהו שהיה יכול לקרות – לא הייתי מאמין. אבל בסוף זה מה שהיום מחזק לי את האמונה ומחמם את הלב".
לא מעט רגעים משמעותיים נרשמו עבורו במהלך המבצע, וכשאנחנו מבקשים לבחור אחד הוא מספר על הודעת הפינוי הראשונה שהוציא. "היא הייתה חשובה לי", הוא משתף, "זה דבר מדהים שמסמל עבורי אנושיות, לצד המטרות והיעדים הצבאיים. החשיבה על חיי האזרחים, למרות הסיכונים שאנחנו לוקחים בהצלחת המבצע – זה דבר שקורה רק אצלנו בצה"ל".
"אני אומנם כבר ישראלי בראש, אבל לגמרי פרסי בלב. בתור בן אדם שאוהב היסטוריה, תרבות וספרות, במיוחד איראניות, הייתי חוקר, לומד וקורא המון. אני חושב שלעם האיראני, כמו לכל אחד מאיתנו, יש אופציה לחיים טובים. אני אופטימי. הם יזכו לחירות, גם אם זה ייקח זמן – אני מאמין בהם".
