1.
הליכודניקים החדשים:
הדף הפצצה שהוטלה בליכוד, מטלטל את הימין כולו
מה שמתרחש בימים האחרונים במסדרונות מפלגת הליכוד, הוא כבר מזמן לא נושא ליכודי פנימי ובוודאי שלא הליך טכני סתמי. לתוצאות שזרמו השבוע מהקלפיות יש משמעות רבה על התמונה הארצית ולכן צריך להתייחס בענין רב למה שמרחש במסדרונות מפלגת השלטון.
השבוע, לראשונה מזה 13 שנה התקיימו בחירות לוועידת המפלגה, בהן נבחרו נציגי הסניפים ברחבי הארץ. עצם קיומן של הבחירות הללו אחרי כל כך הרבה שנים, הוא תוצאה של לחצים פנימיים חזקים מאוד שהופעלו בעיקר מצד פעילים צעירים וחברי מרכז חדשים, שסירבו לקבל את מאזן הכוחות הקיים וקראו תיגר על העסקונה הוותיקה יותר, שניסתה להימנע מבחירות כאלה כדי לשמור על הרכבי הדילים, הקשרים והבריתות שהיא מתחזקת כבר הרבה זמן.
כעת, לא רק שהלחץ עשה את שלו והבחירות אכן התקיימו, אלא שהתוצאות שזרמו מהקלפיות ביום שלישי בערב, התקבלו בקרב לא מעט מחברי המפלגה כרעידת אדמה של ממש. רבים מבעלי הכוחות הוותיקים מרגישים שהקרקע היציבה נשמטה מתחת רגליהם ונכבשה בידי דור הליכוד החדש.
וזה חשוב כי התוצאות לא מסתימות רק בזהות הנציגים שיאיישו את סניפי המפלגה ברחבי הארץ. בעוד חודשים ספורים ייערך הפריימריז בליכוד, אירוע שיוצא לפועל מיד אחרי שמכריזים על מועד בחירות, ובשנה הקרובה הרי יתקיימו בחירות בכל מקרה, כך שבליכוד עסוקים מאוד בהכנת השטח, בחיזוק הבריתות, הדילים ומאזני הכוחות שיקבעו את רשימת המפלגה לכנסת הבאה.
כעת, לנציגי הסניפים החדשים תהיה השפעה רבה על חברי המרכז שיצעדו אל הקלפי ביום הפריימריז. ראשית, כל אחד מהם כבר הביא עד כה כמות נכבדה של מתפקדים למפלגה, והם אלה שישתתפו בהצבעה הצפויה. אבל הדרמה הגדולה יותר טמונה בתוצאות שהתקבלו השבוע כי הן מוכיחות על זרמים חדשים במפלגה.
אין צורך להיכנס לנבכי הפרטים הרבים ולתוצאות המורכבות מעשרות הקלפיות ברחבי הארץ, רובן נושאים שמות של פעילים אנונימיים שאיש לא שמע את שמם קודם והפעם הסתערו והוכיחו נוכחות ואחיזה עמוקה בשטח הליכודי, וזה בדיוק מה שהופך את הבחירות הללו לדרמטיות כל כך. השבוע הוכח כי חלק גדול מהבריתות הוותיקות והדילים הישנים, קרסו ונעלמו ויתכן שיש לא מעט שרים ובכירים במפלגה שמציגים לכאורה כח עצום במפלגה, אבל כעת מתברר שהכח הזה כבר לא קיים.
השינויים המשמעותיים התרחשו בעיקר במוקדים בהם היתה שליטה ותיקה לשרים כמו ישראל כ"ץ, חיים כץ, דודי אמסלם או יואב קיש. האנשים הללו החזיקו עד כה בכח עצום והם היו בטוחים בניצחון שלהם, אבל במוקדים רבים בהם הם נחשבו לחזקים, דווקא שם נרשמה נפילה וגם אם הם שמרו על הרוב המספרי שלהם בכמות הקולות, עדיין הם התמודדו עם נגיסה משמעותית בידי נציגים חדשים שהתמודדו מולם והצליחו להביא מאסה לא מבוטלת של קולות לקלפי.
המגמה הנוספת שהסתמנה בבחירות הללו, היא שאנשים מהעשיריה השלישית והרביעית במפלגה כבשו מוקדי כח ותיקים מאוד. כך למשל בירושלים בה נרשם ניצחון לאנשיו של ח"כ עמית הלוי, או בחיפה לאנשיו של אריאל קלנר. במקביל, גם דוד ביטן וגם אבי דיכטר הצליחו לכבוש ניצחונות שהפתיעו את חבריהם הוותיקים שכבר זלזלו בכוחם.
התוצאות הללו משמעותיות מאוד. המצב בליכוד של היום הוא כבר לא אותו מצב שהיה במפלגה עד ליום שלישי בערב, משהו חדש קרה שם. כעת כולם יושבים ועושים את החשבון איך כל זה הולך להשפיע על הפריימריז שכבר נראים באופק.
החל מיום שלישי השבוע, כששר בליכוד או חבר כנסת רוצה להתחיל ולהכין את השטח, הוא כבר לא מתקשר לאנשים שאליהם הוא התקשר עד היום, יש כבר מספרים חדשים באנשי הקשר. השטח כבר נשלט בידי צעירים שהחליטו שהליכוד, הבית הפוליטי שלהם, צריך להיראות כמו שהם רוצים ולא כמו שהעסקונה הוותיקה החליטה.
וכשיתחילו להגיע שיחות הטלפון הללו, לצעירים הללו יהיו דרישות מאוד ברורות בעבור תמיכה, הצבעה, דילים ובריתות. הכל נפתח מחדש, כל ההסכמים הקודמים כמעט ולא קיימים ובמקומם אנו צפויים לראות מפלגת ליכוד חדשה, מפלגת השלטון באמת מתחילה לשנות את פניה.
קשה לאמוד בדיוק כיצד ייראו פניה החדשות של הליכוד, את זה נדע רק כשהדברים הללו יתחילו להתפתח, כרגע הכל נמצא בראשיתו והתהליך רק החל. אבל אם ננסה לזהות את ההליכים לפי התמונות מהשטח, כנראה שמפלגת הליכוד עומדת להיראות כמו שנראה הדור הצעיר בישראל.
הדור הזה הוא ימני יותר, פטריוט הרבה יותר, רוב גדול של הנוכחים בקלפיות השבוע חבשו כיפות מכל מיני סוגים, רוב אנשי מרכז הליכוד היום – כמו רוב הציבור הימני בכללותו – הם מסורתיים יותר, מאמינים יותר, מעוניינים במדינה יהודית וערכית וזה יבוא לידי ביטוי גם בדילים שהם ינסו לרקום.
ההשפעה תורגש היטב גם בבחירות המוניציפליות הבאות, ראשי ערים חזקים וותיקים בליכוד כמו ברמת גן ובאשקלון ועוד, כבר ספגו השבוע מהלומה ראשונה כשהאנשים שלהם הודחו מהסניפים המקומיים, עד הבחירות לרשויות המקומיות כבר נראה שינויים רבים, לנציגי הסניפים יש השפעה רבה על זהות המועמד מטעם הליכוד לראשות הרשויות.
אבל ההשלכות של זה הן לא רק למפלגת הליכוד עצמה אלא לגוש הימין כולו. כעת, כל צעיר מסורתי במדינת ישראל רואה בליכוד בית פוליטי ולאומי, ולכן מפלגות כמו הציונות הדתית ועוצמה יהודית יהפכו להיות מגזריות הרבה יותר, ממוקדות הרבה יותר בציבור הדתי לאומי ויהיה להן פחות כח בקרב ציבור אמוני כללי שחיפש עד היום נציגים חובשי כיפה כלשהי. כעת יש להם את זה בליכוד ובשפע.
מצד שני, זה אותו ציבור שידרוש מנציגיו להחיל את מה שהוא קורא שוויון בנטל גם על הציבור החרדי. דווקא האנשים הללו לא יכולים להבין מדוע חובשי כיפות מסוג אחר לא מתגייסים. הקולות הללו נשמעים בליכוד כבר לא מעט זמן וכעת עם התוצאות החדשות, מסתמן שהמגמה הזאת מאוד מתחזקת ברוח המפלגה, שמתכנסת לרוח הלאומית ומצפה גם מהציבור החרדי לעמוד בקריטריונים הללו. ככל שהמגמה הזאת תימשך, יהיה לנתניהו קשה יותר להתנהל בנושא בגלל הלחץ הפנימי שיופעל עליו.
כאב הראש הזה מתגלגל כאמור גם למפלגות הימין האחרות. הציונות הדתית של סמוטריץ' ועוצמה יהודית של בן גביר, ימשיכו להתקוטט על פלח מצביעים קטן ומגזרי, יהיה להם קשה לסחוף מסורתיים מהפריפריה סתם כך. עד לפני שנים לא רבות, הליכוד היתה מפלגה חילונית יותר ולכן אנשים מסורתיים נתנו את קולם למפלגות הסרוגות או לש"ס. אבל כעת כל הציבור האמוני שאינו חרדי או דתי לאומי, כבר מוצא את ביתו בליכוד.
המפה הפוליטית הימנית עברה השבוע ציון דרך משמעותי מאוד. כבר מזמן לא מדובר באירוע פנימי של מפלגת השלטון אלא בהשפעה של כל זה על המדינה כולה. הנתונים שזרמו מקלפיות הליכוד הם מרתקים והם צריכים לעניין לא רק את אלה שניצחו או הפסידו בליכוד, אלא את כל מי שאוושת הרוח הזאת מגיעה גם אליו, גם אם אינו חבר ליכוד בכלל.
2.
רוחות של פיוס:
אם נתניהו יזהה רצון באופוזיציה לאחדות, הוא יהיה הראשון שינסה להוביל את זה
מסתבר שלא רק מצביעי הליכוד התחילו להתעורר ולהצביע ברגליים, גם בקרב מצביעי האופוזיציה נראה שהחלה התפכחות מסויימת. כנראה שהמצביעים קולטים את מה שראשי המפלגות שלהם עדיין לא קלטו, המצביעים כנראה מבינים שהזיהוי הטוטאלי עם תנועות המחאה והשמאל הרדיקלי, מציג את האופוזיציה כולה באור בעייתי מאוד בלשון המעטה.
השבוע התפרסם סקר שנערך ע"י דיירקט פולס עבור חדשות 24I, ממנו עולה כי 62 אחוזים מכלל אזרחי המדינה סבורים שהחרם על נתניהו גרם נזק קשה למפלגות האופוזיציה. הנתון המעניין יותר הוא שכשהסקר התמקד אך ורק במצביעי האופוזיציה, עלה כי 40 אחוז סבורים שהחרם על נתניהו לא הזיק, אבל לעומתם יש לא פחות מ-37 אחוזים הסבורים שהחרם על נתניהו דווקא הזיק מאוד למפלגות האופוזיציה. רק 13 אחוזים השיבו כי אינם יודעים.
כמו כן השיבו 65 אחוזים ממשתתפי הסקר, כי לא נכון להקים ממשלה עם רע"מ רק כדי לנצח את נתניהו, מבחינתם לא מדובר במחיר שיש לשלם אותו, מה שאומר שהם יעדיפו שיתוף פעולה עם נתניהו על פני שותפות עם מנסור עבאס.
מבחינה מספרית, מדובר במיעוט יחסי שמעז להודות בקול כי החרם על נתניהו גורם נזק, אבל מדובר כמעט בתיקו מול אלה שטענו שהחרם לא הזיק – וזה אומר הרבה. נבחרי ציבור נוטים להיות מושפעים מאוד מרוח המפלגה ומדעת הקהל, והנתונים הללו מוכיחים שכבר מתחיל לחץ מלמטה על נבחרי הציבור באופוזיציה, המצביעים רוצים לראות ניצחון, רוצים לראות עשייה, הם רוצים שהמפלגות שהם מצביעים עבורן הופכות להיות חלק מהממשלה ומכתיבות סדר יום, וכנראה שעדיין יש שם אנשים שפויים שמבינים שיש דברים קצת יותר חשובים מאשר שנאה עיוורת לנתניהו.
קשה להאמין שעד הבחירות אנחנו נראה שינויים דרמטיים כל כך, מסתבר שגוש האופוזיציה עדיין יעמוד וינסה למצוא את כל החיבורים האפשריים כדי להדיח את נתניהו ולהקים ממשלה – משונה ומסובכת ככל שתהיה – ובלבד להקים ממשלה בלעדיו.
אבל מהמגמה כבר אי אפשר להתעלם. בדיוק כמו שראינו השבוע בליכוד, מסתבר שגם במפלגות האופוזיציה צומח דור צעיר שמגבש דעה מוצקה משלו ודורש תשובות על דברים שחשובים לו. למצביעים הללו נמאס לראות את חברי המפלגות שלהם כלואים באופוזיציה במשך שנים ארוכות ועסוקים כל היום רק בלהיות לעומתיים לאיש אחד ושמו נתניהו. זה כבר פחות מעניין אותם, זה פשוט לא מדבר אליהם.
המפה הפוליטית במדינת ישראל עדיין קשיחה, לא נראה שיש בינתיים פריצת דרך שתשנה את המצב הקיים. אבל את הניצנים אנחנו כבר כן רואים. דור ההמשך כבר לא ימשיך את המריבה הניצחית הזאת וזה יכול לקרות עוד כשנתניהו עצמו עדיין יהיה בשטח בדרך כלשהי.
המצביעים הללו כבר מדברים יותר מידי על אחדות, על חיבורים, הם מאסו בפירוד ובסכסוך. והרצון הזה בסוף יחלחל כלפי מעלה, כך יתכן שנשמע פחות ופחות הצהרות בסגנון של "אני לא אשב עם…" או "אני לא אכניס לממשלה את…".
אם יש מישהו שיכול לזהות מראש מגמות כאלה, להשתמש בהן ואפילו ללבות אותן, זה לא אחר מאשר נתניהו עצמו. אם אלה הנתונים שכבר מתפרסמים, הרי שהוא הראשון שינסה לעשות בהם שימוש. נתניהו הוא זה שעשוי להקדים ולעשות צעד אחד לפני כולם ולנסות לנהל ולהוביל בעצמו את השינוי הזה, במקום לתת לו להתקדם לבד.
אם יש דרך לפרוץ את התקרה הפוליטית הקשיחה שסוגרת עלינו כבר שנים רבות, זה דרך אותם קולות הנשמעים באופוזיציה על אחדות ועל נזק שנגרם מהחרם. נתניהו עצמו עשוי להציע לכמה אנשים שיתוף פעולה אפשרי, מתחת לשולחן או מעליו. אם דבר כזה אכן יקרה, הרי שהראשונים שישלמו את המחיר יהיו המפלגות המוגדרות כיום כשותפות טבעיות. אבל אם זו תהיה הברירה היחידה של נתניהו לשרוד את הבחירות הללו, ברור מאוד באיזו דרך הוא יבחר.
3.
חסרי ביטחון:
גם כ"ץ וגם זמיר הגיעו לתפקידם אחרי מאמץ של נתניהו. הסכסוך ביניהם חייב להיות גם אינטרס שלו
חשיפת המתיחות הקשה השוררת בין שר הביטחון ישראל כ"ץ לרמטכ"ל אייל זמיר, עוררה לא מעט אי נוחות ושאלות קשות, אזרחי מדינת ישראל לא אוהבים לראות שהאנשים המופקדים על מערכת הביטחון עסוקים ביריבות אישית ובאינטרסים צרים, אבל אי אפשר לומר שהסיפור הזה חסר תקדים.
בזיכרון הלאומי עומדת עדיין פרשת מסמך הרפז, הפרשה שחשפה כמה עויינות שררה בין שר הביטחון לשעבר אהוד ברק לרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי, טלטלה את מערכת הביטחון והשפיעה על הצבא. הפעם לא מדובר בעויינות בסדר גודל כזה אבל הפעם מדובר בזמן מלחמה, כששאלת הנעשה בצפון ובאיראן מצטרפת ללחימה שלא הסתימה בעזה, מה שהופך את הכל לרגיש יותר.
באופן כללי, תמיד שררה מתיחות כלשהי בין לשכת שר הביטחון ללשכת הרמטכ"ל, ולא משנה מי אייש את כל אחת מהלשכות. מדובר במתיחות שאמורה להיות מטבע הדברים, הרמטכ"ל צריך לנהל את הצבא בהיבט המבצעי, אבל הוא כפוף להנחיות הדרג המדיני שמגיעות אליו דרך שר הביטחון. חילוקי דעות הם דבר קבוע ביחסים שבין הלשכות הללו.
אך בניגוד לפרשה ההיסטורית המהדהדת ובניגוד למתיחויות הקבועות, הפעם יש כאן שאלה נוספת שמובילה ללשכת ראש הממשלה. הרי ישראל כ"ץ עצמו הוא מינוי של נתניהו אחרי שהדיח את גלנט עבורו. גם מינוי זמיר הוא מינוי של ממשלת נתניהו שחפצה ביקרו והביאה אותו לאן שהוא נמצא כיום. והנה הפלא ופלא, תוך זמן קצר מאוד התגלעה מתיחות בלתי מוסברת בין השלישיה הזאת.
רק לפני שבועיים פרץ סכסוך מתוקשר בין נתניהו לכ"ץ, שהגיע עד כדי שמועות שנתניהו שוקל לפטר את כ"ץ ולמנות תחתיו את גדעון סער, סכסוך שכבר הספקנו לשכוח אחרי שהוא דעך מעט ונבלע בסכסוכים הטריים יותר, שהגיעו כעת למערכת הביטחון. גם בממשלה כבר נשמעו השבוע קולות הטוענים שזמיר לא מספק את הסחורה והוא עצמאי מידי לעומת הציפיות שהממשלה תלתה בו.
כפי שזה נשמע ונראה מבחוץ, נתניהו מוצא כעת את עצמו מאוכזב משני המינויים שבהם תלה תקוות. אי אפשר לראות את ההתנגשות בין כ"ץ לזמיר כאירוע אישי שלהם כפי שהיה בפרשת הרפז, נתניהו עצמו מעורב כאן עד צוואר, אבל כהרגלו שומר על שתיקה ומנסה להרחיק ממנו כל קשר.
מבחינת המערכת ומבחינת אזרחי מדינת ישראל, אם יש סכסוך בין שר ביטחון לרמטכ"ל, השאלה מופנית למי שמינה אותם והתאמץ מאוד להביא את שניהם לכסא בו הם יושבים היום. אם המינוי שלהם הוא אינטרס, הרי שגם הסכסוך ביניהם הוא המשך של אותו אינטרס, אבל משום מה אנחנו לא שומעים בכלל את בעל האינטרס המרכזי. כמו בכל המקרים הללו, הוא מסתתר ומחכה לראות לאן זה יתפתח.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
הגיע הזמן להעיף מהציבור את כל בעלי ריגשי החיתות ועלובי החיים כמו אהוד ברק, יאיר גולן, יאיר לפיד ונפתלי בנט ולעשות קואליציה משותפת עם הליכוד כאשר נתניהו ראש הממשלה שהוכיח עוצמה מבחינה מדינית וצבאית.
ממערכת המשפט והםרקליטות צריך להעיף החוצה את כל הצואה ולהכניס אנשים מוסריים וישרים.
הרוב בכתבה קשקוש גמור.
הגיע הזמן שגם אצלינו פוליטיקאים צעירים יחליפו את המבוגרים.