תגובת "הרחוב האמריקני": אופוריה מול מחאה. העם האמריקני מגיב בשני קולות מרכזיים: חגיגות ענק נרשמו בלוס אנג'לס ובווסטווד. אלפים יצאו לרחובות עם דגלי איראן הישנים (האריה והשמש), חילקו ממתקים וקראו "Free Iran". עבורם, מותו של חמינאי הוא הגשמת חלום של 47 שנים.בקרב תומכי טראמפ אהדה מקיר לקיר. התומכים רואים בזה הוכחה שטראמפ הוא המנהיג היחיד ש"מקיים הבטחות" ומגן על אמריקה.
התקשורת האמריקנית מפולגת כצפוי, אך כולם מסכימים שמדובר באירוע המכונן של המאה ה-21: רשת פוקס ניוז באהדה מוחלטת. חגיגת ניצחון של דוקטרינת טראמפ. "הסרנו את האיום הגדול בעולם". ובסי אן אן תמיכה זהירה עם סימני שאלה. הכרה בהישג המבצעי, אך התמקדמות ב"יום שאחרי" ובחשש מתגובה איראנית. לעומתם כצפוי בניו יורק טיימס ביקורת חריפה. טענות להסלמה חסרת אחריות וחשש מעליית מחירי הדלק והסתבכות צבאי .
מנגד תנועות אנטי-מלחמה: בקמפוסים ובערים כמו ניו יורק ושיקגו החלו להתארגן הפגנות תחת הסיסמה "לא למלחמה עם איראן". ישנו פחד אמיתי בקרב אמריקנים מפני מעורבות קרקעית באסיה.
ובזירה הפוליטית בוושינגטון: במפלגה הרפובליקנית: תמיכה גורפת. הסנאטורים הבולטים הכריזו על הלילה כ"יום הניצחון על הטרור" ושיבחו את התיאום עם ישראל. לעומת זאת המפלגה הדמוקרטית נמצאת במלכוד. מצד אחד, אף אחד לא מזיל דמעה על חמינאי; מצד שני, הם מבקרים את טראמפ על כך שלא נועץ בקונגרס לפני תקיפת ה"עריפה". בכירים דמוקרטים קוראים לריסון מיידי כדי למנוע הידרדרות למלחמה אזורית.
בוול סטריט נרשמת דריכות שיא לקראת פתיחת המסחר ביום שני. בעוד שמניות הביטחון זינקו בחוזים העתידיים, ישנה חרדה מפני עלייה חדה במחירי הדלק שתפגע בכיס של האזרח האמריקני הממוצע.
לסיכום: ארצות הברית הלילה היא מדינה שגאה בעוצמתה הצבאית, אך חוששת מהשלכותיה. רוב הציבור תומך בחיסול ה"רשע", אך כולם מחכים לראות אם מחר בבוקר יתעוררו למזרח תיכון חופשי או למלחמה גדולה.
