פירות ההסתה החמורה: "פרזיט תמות; אדם כמוך צריך להירקב מאחורי מצבה"

ז מזעזע ומצער מאוד.גם ש–ד–ר–ן ב"קול חי" הותקף(גופנית גם -במכת אגרוף לפניו.דיברו על כך אשתקד.(אם זכרוני אינו מטעני, ריזל) אני מקווה שהתוקף לא יהודי(אולי אימו אינה יהודיה) קשה להאמין.. ו—מ–נ–ס–י–ם לטעון בתשקרת השמאל (שמעתי כמה כאלו) על הסתה מימין. ולהדגיש ולהבליט בעיקר צד אחד. לצערנו- הם אינם מודעים למציאות

פרפורי הגסיסה האחרונים של הרשע במדינה ואני מאמין שזה אפילו יגדל בעוצמה אבל זאת מצד אחד נחמה אע"פ שזה לא נעים…..

כל אחד יש בו תחושת יחודיות בעולם, זה מוטבע בנו.
וכן לכולנו יש רצון. ולרצון שתי צדדים- צד אחד רוצים לתת וצד אחד רוצים לקבל.
איפה שאנחנו נרגיש תענוג גדול יותר- שם נהיה. שנרגיש תענוג גדול לקבל- ניקח.
שנרגיש תענוג גדול לתת- ניתן. ז"א- שהמטרה שלנו- להנות.
מה קורה שאתה מחבר את תחושת הייחודיות. עם הרצון לקחת- מגיע לי, אני מיוחד. ובגלל שאני מיוחד- מגיע לי ואתם צריכים לעשות מה שאני אומר, לעבוד אצלי, לחשוב כמוני, כי אני מיוחד. ולכן אתם צריכים למלא את צרכי. אני משעבד את העולם למילוי הצרכים שלי. בגלל שאני מיוחד, כולם חייבים לי – זה שילוב של הייחודיות עם הרצון לקבל. והשילוב הזה נקרא- גאוה. גאוה זה- אני מיוחד ומגיע לי.
תחושת הייחודיות מקננת בנו. אז כל הזמן אדם צריך לאשר את היחודיות שלו עם המראה החיצוני/עם הכסף/בכבוד/ בחכמה.
הרצון לקבל משרת את תחושת הייחודיות שלנו. ואנחנו עסוקים הרבה זמן בלהוכיח לעצמנו שאנחנו מיוחדים.
כי אנחנו מרגישים ולא יודעים על מה.
אבל שתחושת הייחודיות מתחברת עם הרצון לתת- אז במקום לדרוש מאחרים לתת לך, אתה דורש מעצמך לתת להם.
ז"א תחושת הייחודיות היא לא דבר פסול.
הגאוה- היא פועל יוצא של הייחודיות עם הרצון לקבל. והגאוה מולידה כעס, קפדנות, שנאה ורדיפת הכבוד .
למה אנחנו רודפים כבוד ? למה אנחנו מקפידים ושונאים ?- הכל מגיע מהגאוה.
מי שחושב כמוני-מאשר שאני מיוחד וצודק.
אני אדיש- למי שלא מביע דעה.
ואני שונא- את מי שלא חושב כמוני. {כי הוא קורא בעצם תיגר למעמד שלי, ליחודיות שלי. לכן אני שונא.}
שונא לא חייב להיות צועק עליו ובומבסטי. אני רואה אותו באור שלילי. יש לי יחס שלילי אליו.
בעולם של גאוה- יש שנאה בעולם. ובעולם של ענווה- יש מחלוקות אבל אין שנאה.
מחלוקות- שנינו מחפשים את האמת. אז זה מרבה שלום ואהבה. כמו מחלוקות בגמרא בין גדולי עולם.
כי תלמיד חכם יש בו ענווה. והמחלוקת- היא לשם חיפוש האמת. לא לצורך שהשני יכנע לרצונותי.
כדי להימנע משנאה- צריך לעבור מהרצון לקבל -לרצון לתת אבל זה לא קורה ביום אחד.
כשהוא רוצה מה שהיא רוצה או להיפך – אז הכל טוב, אוהבים.
אבל כשהוא רוצה מה שהיא הכי לא רוצה או להיפך.
שם יש שנאה, מלחמה.. אתה לא עשית ככה. ואני עשיתי כך. ומה אתה עשית בכלל.. וכו' וכו' ומתפתח ריבים.
מתי זה קורה- כשהרצון לקבל במרכז.
מגיל 0 אנחנו חיים היום שאני מרכז העולם.
אין אהבת חינם. אהבה מתפתחת כאשר המכנה המשותף מתעצם- וזה או בהתבוננות או היה גם במלחמות- פתאום במלחמה הרצונות זהים. כולם עוזרים אחד לשני. כולנו עם אחד. זה בא כשמבחוץ אומות העולם לוחצות אותנו בגלל מחנה משותף שיש לנו. זה דרך שעבדה 2000 שנה, היינו אחים אחים, בזכות- דרך המלחמות. לא משנה כל אחד מה חשב. המחנה המשותף שלכן רוצים לפגוע בנו- חיבר. כשהבית בסכנה, כל השכנים אחים. למרות שבימים אחרים זה אחרת ואפשר לריב.
בדרך ההתבוננות אפשר לחלוק אבל לשאול את עצמינו מה אני יכול לתת לשני. ולהכניס את הקב"ה לחיים חייבים בשביל זה !
להתמקד בלתת – מפיל מחיצות. עדיף בדרך הזאת ולא דרך הצרות. בדרך- אהבה, נתינה, חסד, ראיית הטוב.
קשה לנו לעשות שינויים בגלל הגאוה. הגאוה אומרת- אתה לא טועה. בכולנו יש גאוה- כי יש לנו חלק אלוקָ בנשמתותנו.
אנחנו בנויים בצורה ייחודית. רצון- להשפיע מצד הנשמה. ורצון לקבל- מצד החומריות. ענוה- זה לא 0.
ענוה- זה שאני מחבר את הייחודיות עם השפעה. בשבילי נברא העולם ומה אני עושה עם זה. מסתכל למי לתת. הענווה- היא כתר.