1.
האריה יצא מסוגרו:
פסילתו של השר הרב דרעי היא חלק מפיצוצי המשנה שיצרה המדיניות המפתיעה של הממשלה החדשה
חמישה שבועות בלבד חלפו מאז שחדר ועדת הכנסת אירח בין כתליו את אחד הדיונים המותחים והמתוחים בתולדות המדינה, דיון שנועד לקדם את החוק שיאפשר את מינויו של הרב דרעי לתפקיד שר בממשלה שקרמה אז עור וגידים.
העברת החוק עוררה סערה בפני עצמה וגררה גינויים נרחבים מכל הפוליטיקאים במפלגות המרכז – שמאל, ובכל זאת החוק עבר וחוקק כשהשתיקה הרועמת ביותר הורגשה אז מכיוון מערכת המשפט, שם לא פצו פה וכמעט שלא הביעו ביקורת נגד המהלך המזורז. דרעי התמנה לתפקיד ורק השבוע, חודש אחרי הקמת הממשלה החליטו שופטי בג”ץ להידרש לעתירות שהוגשו כבר אז ולפסול את המינוי. ואם נדייק, השופטים לא פסלו את עצם החוק שנחקק בהקמת הממשלה אלא פסלו את המינוי עצמו.
מבחינה מהותית, השופטים ידעו כבר אז את כל הסיבות המשפטיות שיהיו לפסילת המינוי, אבל לא טרחו לרמוז על כך. קשה לקבוע בבירור את הסיבה המדויקת להתנהלות הזאת אבל הפרשנות הסבירה לאירוע הזה, כפי שנכתבה כאן גם בשעת מעשה היא שעד לרגע הקמת הממשלה, שררה איזושהי הסכמה שבשתיקה, מן הבנה הדדית בלתי מדוברת והסכם בלתי כתוב, בין מערכת המשפט לראש הממשלה נתניהו.
מערכת המשפט מכירה את נתניהו כמי שעמד לצידה לאורך כל שנות כהונתו וכמי שהגן על עמדותיה למרות ההצהרות הלוחמניות שהשמיע. בהקמת הממשלה הנוכחית כבר עלה חשש כבד יותר בקרב המשפטנים שממשלת ימין תקדם גם מהלכים לתיקון העוולות במערכת, ולכן המסר הסמוי כלפי נתניהו היה כי השופטים לא יפריעו לו להקים ממשלה, לא יתערבו בהליך החקיקה, ונתניהו מצידו לא יבצע מהלכים דרמטיים מידי אלא ימשיך כפי שנהג עד היום. מערכת המשפט היתה מוכנה להכיל את ממשלת הימין הזאת למרות הכל ולמרות החקיקה המאתגרת, כל זמן שאותה ממשלה לא היתה מזיזה את הגבינה שלה.
אבל אז משהו השתנה. משהו מפתיע התרחש, משהו שגם במערכת המשפט לא ציפו שיקרה. יריב לוין הכריז על הרפורמה הדרמטית, מה שגרם לראשונה לנשיאת בית המשפט העליון לשאת נאום חריף יוצא דופן, של הכרזת מלחמה מול הממשלה. אי אפשר אמנם לקבוע בנחרצות שגם פסילת דרעי היא תגובה לרפורמה של לוין, אבל ברור שאי אפשר לנתק בין המקרים. מערכת המשפט הופתעה מהתנהלות הממשלה ואולי יש סיכוי שבלי הרפורמה המשפטית, אזי הסטטוס קו הרגיש והנפיץ שהיה בהקמת הממשלה, היה נשמר גם הלאה.
שאלת השאלות העולה מהסיפור הזה, היא: מה קרה בעצם, מה קרה פתאום לאותו נתניהו שהיה יקיר מערכת המשפט לאורך השנים ושנחשב אגב לאחד מגדולי מוקיריו של אהרן ברק באופן אישי. מה גרם לנתניהו לעשות את מה שלא עשה כבר עשרים שנה, מה קרה שהוא חרג ממנהגו והפר את ההסכם הבלתי כתוב והבלתי מדובר שהיה עד עכשיו.
לשאלה הזאת עשויה להיות יותר מתשובה אחת. אבל כפי שזה נראה בהערכה פשטנית ראשונית, נתניהו אכן שינה כיוון, עשה פניית פרסה והחליט לחשב מסלול מחדש, אבל הפעם באמת.
לאורך השנים שמר נתניהו על מערכת המשפט משתי סיבות עיקריות. האחת היא מתוך הערכה לשופטים מתוקף תפיסת עולמו שאינה ימנית קיצונית אלא יותר ממלכתית, מתונה, בואכה ההדר הביתרי של בגין, מתוך רצון לשמור גם על מפלגת הליכוד כמפלגה ימנית מתונה שתהיה בית גם לרבים מאלה שמשתתפים היום בהפגנות השמאל והולכים אחרי ליברמן, סער, אלקין ואפילו לפיד. סיבה נוספת היא מתוך מחשבה שההתנהלות המתונה שלו תעזור לו לשאת חן בעיני השופטים, הפרקליטים והיועהמ”שים שיטו לו חסד במשפטו.
מה שקרה במהלך השנים היא ששתי התפיסות הללו לא הוכיחו את עצמן. מערכת המשפט לא נטתה חסד לנתניהו וגם השטח הליכודי לא העריך בלשון המעטה את הממלכתיות הזאת. מצביעי הימין החליטו ללכת עוד יותר ימינה עד שבן גביר וסמוטריץ’ מקובלים ורצויים גם על מצביעי הליכוד. נתניהו הבין את המצב, קרא את המפה ולאט לאט החל להשלים עם המציאות.
במקביל, גם תיקי נתניהו החלו לקרוס בבתי המשפט בזה אחר זה כמו מגדל קלפים, הפרקליטות לא מצליחה בינתיים לקדם את האישומים החמורים והאמת הולכת ונחשפת. בדיונים בבית המשפט נחשפות שיטות החקירה ובניית התיקים בהן השתמשה הפרקליטות וכל סיפור כזה נותן לנתניהו זריקת עידוד עוצמתית מאוד שמחזקת את ביטחונו העצמי.
כך הגיע נתניהו להקמת הממשלה הנוכחית עם מפה חדשה לחלוטין אותה שרטט לעצמו ולפיה כבר אין לו יותר סיבה לפחד ממערכת המשפט, אין לו שום ענין להתחנף למערכת המשפט, אין לו שום ענין לשמור על ממלכתיות שאבד עליה הכלח, השטח שלו אוהב את זה חזק, חריף וחד משמעי וזה מה שהוא הולך לתת לו.
כשיריב לוין הציג את הרפורמה המשפטית, נתניהו שתק במשך יומיים-שלושה, גישש בזהירות את השטח, חיכה לראות את התגובות, בדק את כיוון הרוח ואז החליט להסתער על זה בכל הכח. משם קצרה היתה הדרך לדרמה שמסעירה אותנו כעת בפסילת הרב דרעי, והנה המהפכה הושלמה. כך הגענו עד הלום לפסילה הדרמטית שמסעירה כעת את המדינה, אי אפשר לראות את הפסילה הזאת בפני עצמה מבלי להכניס אותה לקונטקסט הנרחב, לתמונה המלאה, למגמה הכללית והחדשה שהממשלה הזאת מציגה.
אחרי הפסיקה הדרמטית, נתניהו לא הסתפק בהודעת תמיכה וגם לא בשיחה טלפונית. הוא הגיע פיזית לביתו של דרעי, נכנס לבנין לעיני כל מצלמות התקשורת כשדוברו משחרר לעיתונות הודעה יוצאת דופן: “כשאח שלי במצוקה, אני בא אליו”. משפט שמעולם לא שמענו מראש ממשלה. כי המשפט הזה משדר עממיות, חיבור, סחבקיות בלשון העם. נתניהו שינה תפיסה וכעת הוא הולך עליה עד הסוף. הוא מזהה היכן הבייס שלו ומעביר את עצמו לשם. הוא מעצים את הפסילה של דרעי ורותם אותה לחלק מהמלחמה החדשה שפתח מול מערכת המשפט.
2.
להבה מתחת סיר הלחץ:
האם נתניהו בונה בכוונת מכוון את מטען החבלה שיפוצץ את הממשלה של עצמו
על דבר אחד אין חולק: נתניהו היה ועודנו הפוליטיקאי הטוב ביותר שיש היום בישראל. הוא יודע לחשב היטב את השח-מט הפוליטי כמה צעדים לפני כולם וכחלק מכך אין ספק שגם את התכנית המדויקת ליום שאחרי פסילת דרעי הוא כבר הכין מראש, כולל אופן חלוקת התפקידים עד לקידום חקיקה עוקפת ועד בכלל.
ודווקא משום כך, לשאלה המרתקת מה פשר המהלכים החדשים של הממשלה החדשה יכולה להיות תשובה נוספת, סותרת במעט לתזה האמורה לעיל ואולי אף קונספירטיבית מעט, אבל עדיין יכולה גם היא לעמוד בפני עצמה. הפרשנות הנוספת שיכולה להיות לקידום הרפורמה המשפטית וסערת הרב דרעי, יכולה להתבסס על הבנה שנתניהו לא עשה פניית פרסה תודעתית, אלא טכנית.
ממשלת הימין על מלא הוקמה כמעט בעל כרחו, הוא עדיין מעדיף ממשלה הטרוגנית יותר שתמנע ממנו את הצורך בקידום מהלכים מרחיקי לכת מהם הוא חושש, גם בתחום המשפטי, גם בתחום הכלכלי ובעיקר בתחום המדיני, הביטחוני והפוליטי. בזמן המשא ומתן הקואליציוני נתניהו משך את הזמן וניסה את כל האופציות שיורידו ממנו את עול ה’ימין על מלא’, כולל התקווה שעדיין קיימת להכניס את גנץ פנימה ולזרוק עליו את האחריות על אי מימוש מדיניות ימין.
אולם ככל שחלף הזמן ולא נותרה ברירה אלא להכריז עלה בידי להקים ממשלת ימין מלאה, ניסה נתניהו לפחות לגרום לחיכוכים, לנפח בלונים שיתפוצצו בהמשך חייה של הקואליציה ולהבטיח כבר היום את המשברים של מחר, אולי בזכות זה תבוא ההזדמנות לשנות את הרכב הממשלה ולו במעט. כעת הממשלה יצאה לדרך ונתניהו זורם איתה ועם שלל החלטותיה ורפורמותיה כברירת מחדל. הוא לא מוביל את המהפכה אבל זורם איתה ומנסה לנווט אותה לצרכיו.
את הרפורמה המשפטית הציג יריב לוין, לא נתניהו עצמו. את התגובה הציבורית שתבוא לרפורמה, נתניהו ידע יותר טוב מלוין וצפה את משמעותה והשלכותיה יותר לעומק משר המשפטים המוכשר ככל שיהיה. הוא ידע היטב שמהלך כזה יוציא עשרות אלפים לרחובות להפגנות שיהפכו בהמשך להיות חלק משגרת חיינו, מחאת בלפור תחזור על מלא ובכפולות.
הרפורמה המשפטית נועדה לשמור על ההחלטות בהן בחר רוב העם, על האינטרס של יותר מחצי מהעם שבחר בממשלה הזאת ובמדיניותה. מתנגדי הרפורמה לא מהווים את רוב העם אבל יחד עם זאת הם מהווים חלק בלתי מבוטל מהעם, לא חצי מהמצביעים אבל לא ממש רחוק משם ואי אפשר לבטל את דעותיהם במחי יד, כך שלהפגנות הללו יש צידוק משפטי, דמוקרטי ובעיקר תקשורתי. הן מעניקות רוח גבית לתקשורת, שמעניקה להן רוח גבית בחזרה, ושניהם יחד מעניקים רוח גבית למערכת המשפט. אי אפשר לומר על שופטי בג”ץ שהם פועלים בחלל ריק, אפשר וצריך רק להעמיד את הדברים בפרופורציה מול בחירת הרוב ומול העובדה שבמדינה יהודית לא הכל יכול להיות שפיט.
ועל זה נתניהו בונה עכשיו. הוא מבין שלהפגנות הללו יש בסיס ולכן הן צפויות להימשך, ואז אולי הן אלה שיבלמו בשבילו את הרפורמה המשפטית. כך הוא יוכל להאשים את השמאל בסיכול הרפורמה ולברך על כך בשקט בסתרי לבבו.
אבל בתכנית הרחבה יותר, הוא מבין שככל שזה יימשך כך יגדל גם הלחץ הציבורי והדיבורים על מלחמת אחים. הלחץ הזה טוב לו, הוא מעצים את המתיחות והלחץ שיש על הממשלה מבחוץ. עוד אין לו תכנית עבודה ברורה איך זה אמור בדיוק לזעזע את הממשלה, אבל זה כבר בכיוון הנכון. גם נתניהו עצמו לא הפיל את הממשלה הקודמת באבחת חרב, אלא בעבודה איטית, הוא נדנד אותם וזעזע אותם עוד טיפה ועוד טיפה, עוד קצת ועוד קצת עד שפער סדקים משמעותיים.
במקביל, דיווח השבוע עמית סגל כי יריב לוין מקיים מגעים צפופים עם חילי טרופר, אחד ממקורביו ואנשי סודו הקרובים של גנץ. באופן רשמי הם עסקו ברפורמה המשפטית ובניסיון של גנץ להציג מתווה מרוכך שיהיה מקובל על כל הצדדים, אבל כאן הבן שואל למה נתניהו צריך בכלל את גנץ בנושא הזה ולמה הוא רלוונטי בכלל, למה שדווקא הוא יהיה זה שיביא פשרה בזמן שנשיא המדינה כבר בוחש בכך ואפילו לוין עצמו יהיה מוכן לאי אלו פשרות כמו בכל משא ומתן בלי להזדקק לדגי רקק כמו גנץ. התשובה היא שהוא אכן לא זקוק לו אבל קיבלנו רמז שזרמים תת קרקעיים בין הליכוד למחנה הממלכתי קיימים גם היום והם לא בהכרח עוסקים בסעיפי רפורמה משפטית.
עכשיו הגיעה סערת פסילת דרעי ונתניהו מסתער עליה בכל הכח כדי להעצים את אותה כמגמה. הוא לא יסתפק בשיחת טלפון ולא במכתב, הוא יגיע לחבק את דרעי פיזית לעיני כל ישראל, להדגיש את עוצמת הסערה, להעצים אותה, להביא אותה לרמת הדרמה הגבוהה ביותר ולשלהב את הציבור למחאה קולנית, צעקנית ומתמשכת נגד בג”ץ, למשוך את זה לכיוון של אפליה כוללת נגד הימין כולו וליצור באז תקשורתי ברחוב מול הפגנות השמאל. הלחץ הזה טוב לו, הזעם שיוצא לרחובות משני הצדדים ישרת אותו היטב, זה מגביר את הלחץ מבחוץ ומכאן איכשהו זה יוביל בהמשך להגברת הסדקים בממשלה ולצידוק כלשהו להכניס את גנץ פנימה, כמובן מבלי להיות אשם בכך.
3.
ענין של פרופורציה:
הממשלה לא תתפרק למרות פסילת הרב דרעי. אבל הנושאים הבוערים באמת לא נעלמו לשום מקום
ואחרי שעברנו את השלב הראשון בסערת פסילת הרב דרעי, אפשר ורצוי לחזור ולהביט נכוחה על המציאות, עם מעט פרופורציות.
ההחלטה הדרמטית של בג”ץ לא תוביל לפירוק הממשלה, אף אחד לא רוצה בכך ואין ושם סיבה שזה יגיע לשם. בימים הקרובים ניחשף לפתרון שיימצא, פתרון שיתכן שנתניהו ודרעי כבר רקחו מראש כשידעו לאן כל זה הולך. הפתרון הקוסמטי יימצא והממשלה תמשיך לעבוד.
הרפורמה המשפטית תקודם בבליץ חקיקה שצפוי לצאת לדרך בשבועות הקרובים ויהיה מורכב מסעיפים ותתי סעיפים שצפויים להשתנות בהתאם לרוח ולגובה הלהבות שנתניהו ינסה לשלוט בהן. הזעזוע הראשוני והמחאה הנלהבת כבר מתחילה מעט לדעוך והיא תדעך עוד בהמשך.
הממשלה הזאת צריכה לעבוד ויש לה הרבה מאוד על מה. יוקר המחיה בינתיים רק עולה, מחירי החד פעמי והשתיה הממותקת עוד לא ירדו וזה הכסף הקטן לעומת מחירי הדלק, החשמל ומוצרי המזון שרק ממשיכים לעלות ועולים גם עכשיו, חודש אחרי הקמת הממשלה. נוטלי המשכנתאות משלמים היום מאות אם לא אלפי שקלים נוספים בכל חודש וזה לא אמור להשתנות בטווח הזמן הקרוב, כל הורה שילדיו מתקרבים לגיל השידוכים מרגיש היטב איזו עבודה הממשלה הזאת עוד צריכה לעשות, כל בחור ישיבה שעומד בפרק האיש מקדש יודע שהוא ורעייתו לעתיד בע”ה אמורים ליטול על עצמם משכנתא מנופחת מאוד כדי שתהיה להם קורת גג וזה לא עומד להיות שונה בטווח הזמן הנראה לעין.
כעת, נכון יהיה לשאול את עצמנו על מה בעצם הסערה שהטרידה אותנו השבוע. התשובה הנכונה והעיקרית היא שמדובר בסיפור גדול יותר של יחסי מערכת המשפט מול המערכת הפוליטית, של השתק משפטי מול השתק פוליטי, אבל זה לא חדש, על זה בעצם בנויה הרפורמה המשפטית מלכתחילה.
בחודשים הקרובים, עד שיימצא פתרון כלשהו, יכהן שר הפנים והבריאות בתפקיד ציבורי מכובד אחר שיימצא עבורו, כזה שישאיר אותו במקרה הכי גרוע עם משכורת של חבר כנסת העומדת על 45 אלף שקלים בחודש מכספי משלם המיסים והשבוע הוחלט שהיא תעלה “רק” ב5.1% במקום ב-12.5% כפי שהיה אמור להיות. עם ישראל אמור להוקיר תודה לנבחרי הציבור על המחווה הצנועה.
דבר אחד ברור: אף אחד לא מקל ראש בדרמת פסיקת בג”ץ או בעוול האישי שנעשה לרב דרעי ואין להפחית מחומרתו. חלילה, לא לזאת הכוונה. הכוונה היא להביט בסופו של דבר על הדברים בפרופורציה, לזכור שיחסי רשות מחוקקת מול רשות שופטת זה נושא חשוב שנוגע לכמה עקרונות בחיינו אבל זה לא חזות הכל.
הממשלה הזאת נבחרה בידי רוב שידע היטב שטיפול במערכת המשפט הוא חלק מהאג’נדה שלה, אבל רק חלק. הרוב הזה שכעת נלחם על חירותו וזכויותיו הוא רוב שיצא להצביע בעיקר על דברים אחרים, חשובים ומטרידים הרבה יותר, שלפי שעה לא עולים בכלל לסדר היום. ואת זה אסור לשכוח, אסור לתת לזה לשקוע. נכון היה להזדעזע מהפסילה בבג”ץ אבל רק עד גבול מסוים, לא כדאי להיסחף, כדאי יותר לשמור על זעזוע הדרמה הציבורית לנושאים חשובים יותר.
הטור פורסם במוסף ‘יתד השבוע’ מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
לפי דברי הכותב צריך להעיף את נתניהו כמה שיותר מהר ולהמליך את לוין לראש ממשלה
אני אוהב את הגישה הראלית שלך שלא עושה חשבון לשום פוליטיקאי ומנסה להציג את המניעים שלו!
אובייקטיבית הכתבה יכולה להיות נכונה אבל עדיין בכל זאת שאתה מציג את ביבי כאילו הוא חותר נגד עצמו ורוצה להפיל לעצמו את הממשלה היא קצת קונספירטיבית, כביכול המניע של ביבי הוא לא להתעסק בכלל עם מערכת המשפט וללבות מלחמת אחים כדי להינצל מהתעסקות במערכת??? זה לא נשמע כל כך מציאותי! הרי ביבי מסתכל על המשפט שלו ויודע שבסוף ימצאו איזה סעיף לפטר אותו ולהיפך הוא בעד הרפורמה הזאת גם אם היא רק באופן פרסונלי, והיא לא רק בצורה זו! ודאי שצריך שינויים וצריך לעשות אותם בצורה חכמה שלא תזיק לזכויות הפרט!