מרבין בשמחה: מסע לילי עם המתנדבים שעושים פורים במחלקות כל השנה • צפו

"הגעתי להתנדב פעם אחת, ומאז אני פה כל ערב", מספר בני וורשנר, רכז הפעילים של ארגון החסד "עושים שמח". את הראיון הזה עשיתי דווקא מכיוון אחר, לא הכי 'פורימי'. היום כולנו בשמחה, משלוחי מנות וקריאת מגילה, סעודות ו'עד דלא ידע', אבל יש כאלו שדואגים לשמח גם את החולים, אלו שלא הכי יכולים לשמוח בזמן שהם מאושפזים בבית חולים.

את בני פגשתי בתחילת השבוע בבית החולים 'שערי צדק' בירושלים. מסתבר שלארגון יש חדר מאובזר היטב בבית החולים – חדר שהוא החלום של כל מאושפז בשערי צדק. מכל הצדדים ישנם ערימות של חטיפים, מזונות ושתייה. שלוש שנים, כל יום, יוצאים פעילי הארגון עם עגלות מפוצצות בכל טוב ומתפזרים במחלקות השונות בבית החולים. "אפשר לספור על יד אחת את כמות הפעמים שפספסנו חלוקה", מספר בני, "ביום שירד שלג נשארתי כל הלילה בביה"ח".

מהטבע בית חולים זה מקום שהכול מתערבב – אנשים כואבים ומשפחות צוהלות, צרות ושמחות. את הראיון הלא שגרתי הזה עשינו ב-11 בלילה, שעה כזאת שרואים בעיקר אנשים עייפים, אין להם כוח, רוצים רק הביתה. לא למתנדבים, להם כאילו אין שעון, לא רואים את השעה שמתאחרת לאיטה. בחדר צדדי מאחורי דלת כזאת של בית חולים מגלים ערימות של ממתקים וחטיפים, שתייה חמה לצד בקבוקי שתייה קפואים. יש מכונות קפה, ברד, פנקייקים ופופקורן. הכול מהכול – העיקר לדאוג לחולים.

מתנדב נכנס לחדר עם עגלה של מאפים. "מאיפה" אני שואל? "מ'נחמה'", הוא עונה. מסתבר שכל ערב הם אוספים מהמאפייה בבית החולים שמעבירה להם כל מה שנשאר. מסדרים את המאפים בעגלה ממותגת של "עושים שמח", ויוצאים לדרך. מתחילים את הסיבוב במיון ילדים, במעלית עוצרים אותנו משפחה ממוצא ערבי. לוקחים רוגעלך ונהנים. בדברים האלו אין הבדלים. מעניין אותי לשמוע מבני על סיפור מיוחד שהיה לו במהלך ההתנדבות. "אני יגיד לך משהו שקרה בשבוע שעבר, ישנה ילדה שמאושפזת תקופה ולא יוצאת מהביה"ח, שרצתה ג'אדגט יקר. מישהו הביא לנו 6,000 ש"ח, קנינו לה והיא הייתה בעננים", הוא מספר.

ממשיכים בסיבוב שלנו, עם שתי עגלות מלאות במאפים. נכנסים לתוך מחלקת ילדים והמראות קשים. אחת האחיות ניגשת, לוקחת בורקס וממשיכה הלאה מבלי לעצור. "אין זמן", ממלמלים כאן. "בסיום משמרת אנחנו הולכים לעמדת הרופאים ושמים להם את מה שנשאר. זה מחייה אותם כי לפעמים שוכחים שהצוות הרפואי עובד מאוד קשה. שמים להם מדבקות 'משמרת נעימה' והם מאושרים", אומר בני. הוא מגלה את מה הרופאים הכי אהובים: שוקולדים..

מי שסוחב את העגלה ומציע עם חיוך ענק לחולים מאפה, הוא צבי. מתנדב בארגון כבר לפחות שנה, שמדי פעם גם מביא חברים שיעזרו לו בהתנדבות. בתוך המחלקה עובר אחראי האבטחה ליד צבי, שמציע לו מאפה אבל הוא מתנגד. צבי מתעקש: "לפחות תראה חיוך, איפה הוא?". "אתה לא רואה אותו אבל הוא מאחורי המסכה", עונה איש הצוות. ככה זה, אי אפשר שלא לראות את צבי ולחייך. זה הזמן לציין שבבית החולים חובת המסכה היא לא צחוק, ומקפידים עליה כאן ביותר.

בדרך למחלקת מיון גברים העגלה עוצרת, אנשים מתנפלים. "אתה מלאכים, תודה רבה לכם. תזכו למצוות". כל אחד שעובר – צבי מתעקש איפה החיוכים?? אחרי רבע שעה בני רץ למלא מחדש את העגלה, זה כבר נגמר. מגיעים למחלקת המיון הכללית, מקום עצוב. השעה מאוחרת – אבל המחלקה מפוצצת. יש כאן עשרות אנשים, חולים במיטות במסדרון שלא מצאו להם חדר וקרובי משפחה עם פנים עצובות ועייפות. אני הגעתי למחלקה שלושה ימים לפני פורים אבל אווירת החג המתקרב בכלל לא מורגשת כאן.

הסיבוב בתוך המיון הוא הארוך ביותר. אחד המאושפזים סירב בנימוס להצעה של צבי, אבל נראה שהיה לו חשוב לספר משהו. "אני פה מהבוקר, נמצא במיון שעות על גבי שעות – ועברו פה כבר הרבה עגלות של חלוקות מזון ושתייה", סיפר המאושפז. באמצע המחלקה תלוי השלט שאולי אומר הכול על הסיטואציה. מצד אחד עצב וכאב, ומצד שני את השמחה שמביאים איתם המתנדבים בפנים. "משכנס אדר מרבין בשמחה", כותב השלט, רק שלמתנדבים לא צריך את חודש אדר. זה משהו שהם עושים ממילא במשך השנה.

השלט במחלקה: "משנכנס אדר מרבין בשמחה"

בסיום הסיבוב צבי כולו קורן מאושר, "שאלת אותי איך מרגישים בחלוקה, אבל עד שלא תגיע לא תבין, עד שלא תראה איך החולים מאושרים מחתיכת קרואסון". אני מוסיף לו: "חיוך והומור", זה הדבר שהמתנדבים הכי מצטיינים פה, חיוך ענק על הפנים ויכולות להצחיק את האנשים. לפני שהתחלנו את הסיבוב סיפר צבי איך הגיע בכלל להתנדב. הוא עונה לי כמו בני: "הגעתי לפה פעם אחת, ומאז אני מכור לזה. פשוט עושה לי כיף", הוא מספר עם חיוך ענק על הפנים. ביקשתי ממנו להגדיר לי מה הוא עושה פה, "מחייך לאנשים ומצחיק אותם, אי אפשר לבטאות במילים".

סעודות השבת

השעה כבר מאוחרת, אבל בני רוצה להראות לי משהו, את גולת הכותרת בפעילות הארגון – סעודות השבת. "מאז שהתחלנו עם הארוחות שבת", מספר בני, "לא קרה שעשיתי 'סיבוב' ולא עצר אותנו מישהו שמספר בהנאה על הסעודות". האמת היא שלא הייתי צריך את בני, אני רואה לבד. בסיסוב במחלקות, כל כמה דקות מישהו עבר עם עיניים מוארות, שמח, 'אה אתם מהשבת'.

מלבד 'המשרד' של הארגון בתוך הבית חולים, ישנם עוד שני מחסנים של מזון ושתייה. באחד המחסנים נמצא מצרכי המזון לסעודות בשבת. את הסעודות מבצעים מתנדבי 'עושים שמח' בתוך אוהל ענק ששוכן לו בחצר שערי צדק. את האוהל הקים בית החולים עצמו – אבל על התפעול, אריחת השולחנות, בישול האוכל וחלוקתם לאורחים אחראים המתנדבים עצמם. "יש רשימות מיוחדות מי יוכל להיות בשבת", מספר בני.

סירי הצ'ולנט ושולחנות השבת

בתור רכז הפעילים של 'עושים שמח', בני יודע כבר ביום רביעי איזה מתנדב יוכל להיות בשבת בבית החולים, עם רשימות מיוחדות שהוא מכין לכך. "לפני שהתחלנו עם הסעודות בשבת, בקומה שלישית הייתה עמדה בה כל מי שנאלץ להישאר בשבת בבית חולים – קיבל עוף ואורז. היום אנחנו דואגים להכול", הוא מספר. אני מתעניין במספרים, ומסתבר כי בכל שבת ישנם לפחות 250 חולים וקרובי משפחות שמתיישבים באוהל ומשתתפים בסעודות.

"בשבת בלילה יושבים בדרך כלל לכל הסעודה, אבל בשבת בבוקר מגיעים ב'נגלות' מעשר וחצי. המתנדבים מקבלים אותם בכניסה לאוהל, מושיבים אותם. יש רב שנמצא בכל שבת עם רעייתו בבית החולים, שהוא מוביל את כל העניין", מוסיף בני. לכל המתנדבים שנמצאים בשבת בבית החולים ישנם חדרים. ההיערכות לסעודות מתחיל כבר ביום חמישי בלילה, שמים את שני סירי הצו'לנט הענקיים על הגז ושמים את הסלטים במקררים.

בית החולים משתף פעולה עם הארגון, מאפשר לו חופש פעולה כמעט מוחלט. "הם סומכים עלינו, יודעים שהמטרה שלנו זה באמת לעזור ולהקל על החולים, אנחנו לא באים לעשות בלגן", הוא מבהיר. ביום שישי בבוקר מגיע שף מטעם הארגון למטבח של בית החולים ומתחיל לעמול על הכנת המטעמים. מהבוקר ועד ערב שבת יעבדו בכל שבוע המתנדבים, כדי לארגן את הכול שיהיה על הצד הטוב ביותר שיכול להיות. לדברי בני, "קרוב משפחה שרוצה להישאר לצד החולה שמאושפז, יש קופסאות בשביל שיוכל לקחת את האוכל". כאן מסתיים המפגש המיוחד הזה. האמת? התרגשתי.