אני לא יודעת כמה "מקובל" בעולם המודרני והיפה שלנו לעשות את מה שאני הולכת לעשות עכשיו, אבל כל עוד זה מרגיש לי אמיתי ונכון מצד אחד ובלתי מזיק מצד נוסף, אני לא רואה מניעה ללכת על זה.
ברוח הימים הללו, השבוע התעוררו אצלי המון מחשבות, הגיגים ותובנות, על החיים ועל העם שלנו, אז והיום, על ההתפלגויות הקיצוניות בתוכנו ועוד ועוד… יש לי בראש גרעינים לטור משובח ועסיסי בע"ה ואני רק מחכה כבר כמה ימים להביא אותו אל הכתוב…
אבל…
אני מתמודדת עם הפרעת קשב לא קלה. אוהו כמה שהיא מכבידה…:)
ואחרי לידות (בכל פעם נושר קצת יישוב הדעת ונשאר בחדר לידה לדראון עולם), ואחרי קורונה כמה פעמים (ששאבה מהמח את החדות, את הזיכרון, את יכולת השליפה ומה לא? בהכל היא אשמה!), ובזמני עומס ההפרעה הזו מכבידה ומורגשת הרבה יותר, משפיעה כמעט על כל תחום בחיים ויש לה גם השלכות רציניות ולא כ”כ נעימות לצערי.
טוב, לא התכוונתי להתבכיין, ובוודאי יש כאן הרבה שיזדהו איתי (אגב אשמח מאד לשמוע על כך בכתובת המייל הרשומה מטה), רק רוצה לנסות להסביר מה קורה אצלי ולהיכן נעלם הטור המאלף שכ”כ רציתי לכתוב הפעם.
ובכן, ב"ה החיים עמוסים לעייפה (מאדדדד), ב"ה יש ילדים, פרפרים כמו אמא שלהם בלי עין הרע, אשר מתפקידי לגדל ולחנך אותם בדרך הישר (רק שאצלי שום דבר לא ישר, הכל עגול או בזיגזג), ב"ה יש עבודה מסודרת ומחייבת, במקרה גם דורשת ותובענית אבל מספקת, השבח לא–ל, ויש פרויקטים מזדמנים נחמדים אחד יותר אחד פחות, רק צריך למצוא את הזמן והריכוז בשבילם…
יש לנו גם מתחם אירוח שבימים אלו מתקבלות המון פניות ובירורים לגבי הקיץ…
לצד כל זה, או מעל (תלוי במצב הרוח), יש את ניהולו השוטף של הבית, החל במצבו הפיזי כמו מראה, נקיון, סדר וכדו', עבור דרך פעולות כמו בישולים, כביסות, גיהוצים וכו' וכו' וגו', הישר אל נהר הסמבטיון השוצף וקוצף ורוגש וגועש.
בתוך כל זה ובין לבין, בד"כ אחרי לילות בגווני אפור בהיר למדי, אני רוצה לשבת לכתוב טור. להסדיר את הרעיונות בראשי, ליצור רצף מעניין ולהתנסח לי בכייף על המקלדת. חחחחח. אז אני רוצה.
ביום האחרון לדד ליין, כמובן, מסיימת את העבודה, שולחת את הילדים עם הבכורה לגינה לשעתיים (שזה אירוע נדיר ביותר אצלי), ומתיישבת מול המחשב לכתוב.
משומקום, מזהה לכלוכון קטן על המסך. מגרדת אותו. מתחילה לכתוב משפט ראשון. בודקת מה ההודעות החדשות שהתקבלו. משיבה לכולן, שלא יפריעו לי העניינים האלה להתרכז בכתיבה. שומעת את קרקור התרנגול מהחצר. מנסה להיזכר אם האכלנו אותם כבר היום. ואם כבר בעניין האכלות, מה אכין לצהריים של מחר? ובכלל, שבת מתקרבת, וואי כמה אני מתגעגעת לאחותי ולמשפחתה אליהם אנחנו מוזמנים השב—
רגע, אני באמצע לכתוב!
אה, כן, ברור. אז איפה אני אוחזת? (כחכוח קל והזדקפות מול המחשב)
כן. במשפט השני…
רגע, רק אבדוק האם פלונית ענתה לי, והאם התחדש משהו בעניין פלמוני…. יואו איזה לחץ, חייבת לשלוח את הטור תוך שעתיים! הלו מישהו, ריטלין אולי אפשר??
מעניין אם הילדים מסתדרים עם הקטנה, היא היתה עייפה כשיצאו ואם היא לא תירדם היא תבכה להם, חבל….
היי!! יכול להיות שאני שומעת אותם מתקרבים?!?!
ובכן, אלה הם תולדות הטור הנעלם, ואלו הם חיי. הכי פרקטי היה פשוט לספר על זה, במקום להמתין לרעיונות שיסתדרו מולי בשורה יפה, ולנסות להתנסח בצורות מרשימות. יש מצבים שזה פשוט לא קורה והמלחמה אבודה.
אתמול עשיתי מחקר אנושות קטן בבית. הילדות שיחקו עם עגלות ובובות, בין היתר עם העגלה האמיתית של התינוקת. בשלב כלשהוא התהפכה העגלה הזו על קרביה, הבובה נפלה והעגלה נכפתה עליה כגיגית🙂
החלטתי לעקוב ולראות מי ירים את העגלה ומתי. ראיתי את כולם ממשיכים בדרכם, עוברים על ידה שוב ושוב, לפעמים נתקלים, לפעמים מזיזים קצת שיהיה יותר נח, עסקים כרגיל.
פתאום התקרבה אחת הקטנות באופן חשוד מדי אל העגלה, כבר הושיטה את ידיה לעברה ו… רק חילצה את הבובה שלה. עוד הגדילה לעשות, התמהמהה שם רגעים מספר ובהנאה גלויה ”גלגלה” במהירות את הגלגל, שלמרבה הפלא ניצב כמו תורן בגובה שלה! כמה מצחיק!
אז זהו.
מאמינה שלכל אחת מאיתנו יש לפעמים מין ”עגלה” כזו (ואפילו כמה וכמה) שעומדת בדרכנו לאן שרק יהיה, בדרך לכבוש יעד מסוים או למלא שאיפה מסוימת. תפקידה לעצור אותנו, שנתבונן מה הדבר הנכון לעשות כעת מול המחסום הזה? האם לסלק הצידה או להרים למרות שזה דורש מאמץ? ואולי להתעלם?
לפעמים אנחנו מכרכרים סביבה הלוך ושוב עד שהעין כבר מתרגלת וקשה אפילו להבחין במכשול הזה…
כמובן, כל עניין לגופו. הפעם בחרתי להזיז הצידה את העגלה שלי, ובדרך עוקפת הגשתי את הטור שלי.
ולגבי העגלה שבבית? אה, שלום לה.
הרמתי אותה🙂
