באיזה שהוא מקום נראה לי שהתבלבלנו קצת. שאיבדנו כיוון עם הזהות שלנו.
מצד אחד, כיהודים מאמינים שומרי תורה ומצוות, מקפידים על קלה כבחמורה וכו’, מצד שני בהרבה מקרים מזדהים עם חוקות הגויים, מקיימים בחדווה מנהגים שאינם ברוח התורה כלל… כמובן שלא מתוך כוונת זדון, אלא בהשפעת הבלבול הגדול, החושך והתוהו העמוקים ככ בדורנו, דורו של משיח.
הגבולות היטשטשו נורא. מה נכון ומה לא? האם כך ראוי לנהוג או לא?
היום, כשהמדיה והפלטפורמות השונות ככ שימושיים ונחוצים (בעיקר לבעלי עסקים – שזה אומר רוב הציבור, אבל לא רק), והכל מקיף אותנו כמו רשת סבוכה ועקשנית של קורי עכביש רגזן, קשה עד מאד לחמוק מאותן ”תמונות זוהר” הנחקקות בראש, מין עולם שקרי המוצג בפנינו, ממש כאילו הוא העיקר בחיים, כאילו זאת התכלית וזאת המטרה הנחשקת.
כשאנחנו מוקפים כ”כ הרבה בדבר הזה, הוא מתחיל להיות קרוב לליבנו ונעשה יותר ויותר טבעי עבורנו, כאילו מעולם היינו כך. הצורה הזו של חיים מוחצנים כ”כ, שיתופים מנקרי עיניים סביב היממה, איפה החן היהודי והביישן שלנו??
גם האופנה (בכל המישורים) המשתנה לבלי היכר כלאחר יד, אנחנו לא שמים לב כמה החיקוי אחר הרגלים וטרנדים שאינם ממקורותינו, כמה הוא עלוב, כמה הוא שקרי, כמה הוא מרחיק אותנו מעצמנו, מהזהות שלנו, מהתכלית שלנו פה בעולם…
כשאנחנו בתוך העניין קשה לנו מאד להבחין בזה ולזהות את תחושת הזיוף שבדבר, אבל אם ניקח נקודות מסוימות בחיינו, נתבונן ונבחן אותן בכנות וננסה להתנתק מהן מעט, המרחק מהן יאפשר לנו לראות בצורה אמיתית ומשקפת מה דעתנו עליהן והאם הן מזוהות עם רצוננו ושאיפתנו.
אמנם, בימנו, קשה לנו גם לזהות את הרצון האמיתי שלנו, פעמים רבות הוא חבוי ונסתר עמוק עמוק, ומעז להתגלות רק בהתרחשויות מיוחדות, כמו התעוררות הרוח, התרגשות גדולה, אירוע דרמטי וכדו’.
לדוגמא, כשקורה חלילה אסון טראגי (שלא יהיו יותר לעולם, אמן!!!), או להבדיל בהדלקת מדורת לג בעומר המרכזית במירון, אירוע כזה מאחד אותנו כתף אל כתף ולב אל לב, פתאום יש רק תחושה חזקה של אחדות בין כלל ישראל, תחושה מלכדת ומקרבת, כל המחיצות והמפרידים החוצצים בין אדם למשנהו ובין קהילה מסוימת לרעותה, נעשים שקופים בזמן הזה, מתמוססים מגודל קירוב הלבבות ותחושה עוצמתית של שייכות לאותו אב, לאותו עם. יש השתוקקות גדולה להיות טובים יותר, להתקרב ולהתחבר לבורא עולם אבינו אוהבנו, לתורתו ולמצוותיו….
באותו זמן משאלתנו הגדולה היא שרק נישאר כך כל החיים.
אלו רצונות אמיתיים שלנו, מאלו שהנפש מבקשת ולא הגוף, המציע פיתויים ותירוצים למכביר.
אם נחזור לענייננו, בדור שלנו היצר הרע הכי גדול ועוצמתי הוא הבלבול בין טוב לרע, המשחק המתעתע והמסוכן בין אמת לשקר, וצורת החיים המתירנית והרהבתנית (גם ראוותנית) רק מעצימה את הקושי עשרת מונים.
לפני כ10 שנים כשהייתי לקראת לידת בני האהוב, קיבלתי על עצמי למשך שנה לא להשתמש ברשת במחשב, למעט עניינים טכניים הכרחיים לעסק כמו מייל, בנק וכו’.
לא היה קל להצליח, כצעירונת המשוכנעת שהחיים היפים כאן למולה הייתי רגילה לעשות שימוש ברחבי הרשת, אבל ב”ה עמדתי בזה בכבוד רב!
ככ הופתעתי כשהסתיימה השנה הזו וההדק מעט שוחרר, ומהר מאד גיליתי כמה התכנים האלה אינם במקומם ובכלל לא מתאים ולא נח לי לקחת חלק בהם.
זה היה חידוש כ”כ מרענן ומחזק, והלכתי עם זה הלאה, הארכתי את תקופת הקבלה בחצי שנה נוספת, שהתארכה שוב… עד שכבר היה לי כ”כ ברור מה טוב לי ומה עושה לי רע, ולא נזקקתי להיות תחת ה”קבלה” שלי, אלא לזרום עם מציאות החיים הרגילה שלי (היום המציאות שלי כבר שונה, הזמן עובר והטכנולוגיה מתקדמת, צריך לבחון את הדברים שוב ושוב ושוב…).
רק באופן הזה כשהתרחקתי והתנתקתי לזמן מה מהדברים, שנראו לי כ"כ נחמדים ומעניינים על פניו, הצלחתי לזהות ולהרגיש מה הדעה האמיתית שלי על צורות החיים השונות כ”כ, ובמיוחד על החיים שלי כיהודייה המשתדלת לקיים את רצון ה’, וגם קיבלתי המון המון כח לעשות זאת באמונה, ככה בעיניים עצומות אחרי אבא, גם בעניינים שיותר קשים ולא מובנים לי.
יש דברים שאבין בהמשך הדרך ויש דברים שאבין רק בסופה🙂
נהיה לי כ”כ ברור שבתוך עולם התוהו, ההסתר וההעלם, בתוך החושך הסמיך והמטעה, יש לנו רק מגדלור אחד, פנס גדול באפלה.
התורה. אם לאורה נלך – מובטחים אנו להגיע.
הקב”ה הוא זה שיצר אותנו ושם אותנו כאן, תוהים ומתנודדים על ספינה קטנה בין סערות גדולות, והוא נתן לנו מפה, מכוון אותנו עם מצפן ועם הוראות ברורות כיצד ללכת. מפזר גם ”פנסים” קטנים בדרך, סומך עלינו שנבדיל ונזהה האם סימני דרך אלו או שמא פתיונות לטרף קל של כריש אימתני.
דרך התורה היא הדרך היחידה והחד משמעית איתה נוכל לצלוח את העולם הזה בשלום, למלא את תפקידנו כשליחים נאמנים. להתגבר על היצר הנורא המבצבץ כל רגע באופן אחר, כמפלצת ארורה המשנה את צורתה ומתחנפת בלי שום בושה.
הלוואי ותמיד יהיה לנו נהיר וברור מהו הרצון הפנימי האמיתי שלנו, שזהו רצון ה’ ורצון הנשמה, ושנמצא בנו את הכח להתגבר ולהביא את הרצון הזה לקיומו.
אני מעריצה אותך, מי שרק תהיי, אם את קוראת את השורות הללו. יודעת שאת בוחרת שוב ושוב בדרך שהיא לא קלה, דרך שהיא עבודה מאתגרת, מפרכת ומלאת תהפוכות, ירידות ועליות. גם אני בוחרת באותה הדרך😉
