השיעור השבועי: פרשת וירא • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך לכולם

פרשת השבוע פרשת וירא

פרשה של תחילת מסירות הנפש של אברהם אבינו עה שפתח לנו את הדרך לכל אחד ואחד מישראל עד סוף כל הדורות

ובגלל זה מברכים ברוך… להכניסו בבריתו של אברהם אבינו והיה צריך לומר בברית ה? אלא הוא הגבר הוקם על שבזכותו יהיה קל לכל יהודי להכניס את בנו בגיל שמונת ימים למעלה מטעם ודעת בשמחה גדולה וכמו שדרשו חז"ל במגילה ששון זו מילה

ועוד בראש השנה מזכירים את עקדת יצחק בקריאת התורה וחותמים במוסף ברוך זוכר הברית ואפילו שבמשך כל הדורות היה מסירות נפש וקידוש ה אבל אברהם אבינו עשה מה שלא מסתדר בכלל עם השכל אחרי שהקב"ה הבטיח לו כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו העלהו לעולה ועוד אברהם הוא חסד ואיך יעשה ההיפך מטבעו

אבל וישכם אברהם בבקר וזריזותו עומדת לנו עד היום הזה כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה וזה נתן כח לחנה ושבעת בניה למות על קידוש ה ולכל קדושי ישראל

כי אפילו קל שבקלים שאומרים לו עבוד עבודה זרה או שתמות הוא יהיה מוכן למסור נפש כי מתעורר אצלו היחידה שבנפש שרק בנעילת יום כיפור זה מתגלה

שנזכה לקדש שם שמים ברבים והעיקר הוא לחיות על קידוש השם ושיהיה לנו רק בשורות טובות ומשמחות ישועות ונחמות ושלא ישמע עוד שוד ושבר בארהק ולא יינזק שום יהודי בכל מקום בעולם וניגאל בחסד וברחמים בשובה ונחת אמן ואמן

וירא אליו ה' (יח,א).

כשהיה כק אדמו"ר הרש"ב ילד קטן, נכנס פעם לזקנו, אדמו"ר הצמח-צדק, ב*וירא אליו ה' (יח,א).*
כשהיה אדמו"ר הרש"ב ילד קטן, נכנס פעם לזקנו, אדמו"ר הצמח-צדק, בשבת פרשת וירא, והתחיל לבכות, באמרו: מדוע נראה ה' אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה? ענה הצמח-צדק: כשיהודי, צדיק, בן תשעים ותשע שנה , מחליט, שעליו למול את עצמו – ראוי וכדאי הוא שיתגלה אליו ה'.
(היום יום ט' במרחשוון).
* * *
יש לשאול, הרי גם בפרשה הקודמת נאמר "וירא ה' אל אברם" (יב, ז. יא), ומדוע לא שאל הילד על אותו 'וירא'.
יש לומר, שה'וירא' שבפרשת לך-לך היה קשור במעלתו של אברהם אבינו, וברור שלא עלה על דעתו של הילד להשוות את עצמו לאברהם ולהקשות מדוע לא זכה למה שזכה אברהם. ואילו ה'וירא' שבפרשתנו לא היה מפני דרגתו הנעלית של אברהם, אלא מפני מידת חסדו של הקב"ה, כפירוש רש"י "לבקר את החולה", היינו עניין של גמילות חסדים. ומכאן שאלתו של הילד: מדוע אין הקב"ה גומל חסד גם עמו?
על כך ענה הצמח-צדק, שאמנם, ה'וירא' היה מפני חסדו של הקב"ה, אך בכל-זאת צריכים להיות 'כלי', ואברהם זכה לכך בגלל החלטתו למול את עצמו.
(לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 61).
סיפור זה מלמדנו, שאפילו אצל ילד קטן אפשר לעורר תשוקה לרוחניות ולאלוקות, ועד לתשוקה נפלאה המביאה לידי בכי. וזאת – על-ידי החינוך הראוי.
ואין סתירה מדברי הרמב"ם היודעים על דרך הלימוד עם ילד קטן, שיש לעוררו "בדברים שהם אהובים אצלו", כגון אגוזים. שכן אירוע זה גילה דרך חדשה ופתח 'צינור חדש', שיוכלו לחנך ילד שרוחניות ואלוקות הם "דברים שהם אהובים אצלו".
(לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 66).

וירא אליו ה' (יח,א).
מבואר בזוהר, שעד שלא נימול אברהם היתה נבואתו בבחינת "מחזה" ("היה דבר ה' אל אברם במחזה"); ולאחר שנימול נתעלה לדרגת ראייה ("וירא אליו"). ויש לבאר, דהנה "וירא" היינו ראיית המהות, ו"מחזה" – ראייה על-ידי לבוש, המעלים על המהות (גם המילה 'מחזה' היא בלשון תרגום, שהוא בחינת 'לבוש' ללשון-הקודש).
בקיום מצוות מילה יש משום התבטלות מוחלטת לבורא והתאחדות גמורה עמו, שכן הביטול והאחדות נרגשים וניכרים גם בבשר הגשמי – "והיתה בריתי בבשרכם". וביטול זה ואחדות זו הם שהעלו את אברהם לדרגה הנעלית של ראיית המהות.
(ליקוטי-שיחות כרך י, עמ' 49).
* * *
"וירא" – זו דרגה נעלית בראייה ולא רק 'מחזה', התרגום של ראייה. "אליו" – הגילוי נמשך אליו, היינו שאברהם לא התבטל מעוצם הגילוי, אלא הדבר נקלט בו וחדר למציאותו. "הוי'" – הדרגה הנעלית של שם הוי', לא רק שם אלוקים. נמצא, שאף-על-פי שנתגלתה דרגה נעלית ביותר (שם הוי'), והגילוי היה באופן נעלה ביותר (ראייה) – חדר הגילוי למציאותו של המקבל, של אברהם.
(ספר-השיחות תש"נ כרך א עמ' 112).
* * *
גילוי זה נעלה יותר מהגילוי של "וירא אליו ה'" בפרשה הקודמת, וזאת בשני מובנים: א) התגלתה כאן דרגה נעלית יותר בשם הוי' גופא (ראה אור-החיים). ב) הגילוי התקבל אצלו בפנימיות ("אליו"), כלומר, אברהם נעשה כלי לגילוי (ואילו "עד שלא מל, לא היה בו כוח לעמוד"). עניין זה נפעל על-ידי מצוות מילה, שכן במצווה זו יש שתי קצוות אלו (דרגה נעלית יותר שנמשכת בפנימיות) – מצד אחד היא למעלה מכל המצוות, שעל כולן נכרתו ג' בריתות ועל המילה נכרתו י"ג, ומצד שני היא חודרת בגוף הגשמי ממש, "והיתה בריתי בבשרכם".
(ספר-השיחות תשנ"ב כרך א עמ' 86).

וירא אליו ה'… וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים (יח,א-ב).
מה הקשר בין התגלות השכינה לביאת המלאכים?
ההסבר: בעקבות התגלות הקב"ה – "וירא אליו" – התגלות עצמית של מידת החסד (שאברהם היה לה בבחינת 'מרכבה') – נתעוררה אצל אברהם מידת החסד באופן גלוי. ומשום כך, העדר בואם של אורחים, ציער מאוד את אברהם. לכן מיד לאחר הגילוי ד"וירא אליו" ובהמשך ישיר לו, שלח אליו ה' את המלאכים – "וירא והנה שלושה אנשים".
(ליקוטי-שיחות, כרך ה עמ' 329).

יוקח נא מעט מים (יח,ד).
בחתונת בתו של כ"ק אדמו"ר האמצעי עם הרה"ק רי"י מטשערקאס, אמר הרבי מאמר חסידות ארוך, כדרכו. כשסיים את הדרוש, הפטיר המחותן, הרב הקדוש ר"מ מטשרנובל: "יוקח נא מעט מים" – מעט מים…
נענה הגה"ח רבי יצחק-אייזיק, רבה של הומיל, שהיה נוכח בחתונה: המלאכים נדמו לאברהם אבינו כערבים, ולהם משפיעים "מעט מים", אולם לנשמות-ישראל חייבים לתת הרבה מים.
(מגדל-עוז עמ' קעב).
* * *
על כך הגיב החסיד רבי הילל מפאריטש: הלוא כל התורה היא כד מן הים – כ"ד ספרי אורייתא. מכאן, שככל שיאמרו הוא מעט, כד מן הים.
(ליקוטי-סיפורים – פרלוב עמוד קפא).

והישענו תחת העץ (יח,ד).
כתיב (בראשית ב) "ועץ החיים בתוך הגן". "עץ החיים" קאי על שם הוי', שהוא מחיה ומהווה כל חי. והוא "בתוך הגן" – הוא מתלבש בתוכיות ובפנימיות ג"ן פרשיות התורה. מי שיש לו עיניים לראות, מסתכל בפנימיות התורה (ובפרט בפנימיותם של הסיפורים בתורה), ואילו מי שאין לו – מסתכל ב"לבושא דמלכא", הוא רואה את סיפור המעשה הגשמי בלבד.
זהו שרמז הכתוב: "והישענו תחת העץ" – אל תביטו אל הלבושים החיצונים של העץ, כי אם אל מה ש"תחת" העץ – פנימיות העץ. כוונת האדם בלימוד התורה (ובקיום המצוות) צריכה להיות לפנימיות הדברים ולא רק אל הפשט בלבד.
(אור-תורה דף ח עמ' א).

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו (יח,ה).
רז"ל אמרו (עירובין סד) "אין מעבירין על האוכלין" (המוצא אוכלין בדרך אינו רשאי לעבור עליהן ולהניחן שם, רש"י).
זהו שרמז אברהם למלאכים: "ואקחה פת לחם" – תחילה צריך לקחת את הלחם מן הדרך; "אחר תעבורו" – רק לאחר מכן מותר לכם לעבור.
(תורת לוי-יצחק עמ' קצו).

ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם (יח,ח).
כיצד נתן אברהם לאורחיו בשר עם חלב? אלא אברהם אבינו הגיש לאורחים הן מאכלי חלב והן מאכלי בשר, לבחירתם. מובן שמי שאכל חלב לא אכל בשר, ולהפך.
ומה שנתן להם שלושה לשונות, אף-על-פי שנתן גם חמאה וחלב, הוא כדי שתהיה הבחירה ביד כל אחד ואחד מאורחיו, אם לאכול מהחלב או מהבשר. זוהי הכנסת-אורחים בהידור.
(ליקוטי שיחות כרך ו, עמ' 150).

ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (יח, יט).
"הוי'" – לשון מהווה, מורה על השפעה תמידית של חיות אלוקית לצורך התהוות וחיות העולם.
"דרך הוי'" – הדרך להשפעה זו היא על-ידי –
"לעשות צדקה" – השפעת צדקה שעל-ידי האדם.
אך כדי שלא תהיה יניקה לקליפות מהשפעה זו, יש לעורר בחינת "משפט" למעלה, שלמעלה ישפטו ויגבילו את ההשפעה רק לעולם הקדושה.
כיצד מעוררים "משפט" למעלה? – על-ידי שהאדם שופט את עצמו ומסתפק רק במה שהוא צריך באמת ואת כל השאר נותן לצדקה.
(תורה אור סג, ב).
* * *
מוסיף כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:
אף לגבי צדקה רוחנית כך. על האדם לשפוט את עצמו – האם רשאי הוא ליהנות מתענוגים רוחניים, להתעלות בתורה ובעבודה, ולהתעלם מזולתו, המשווע לדברים הכרחיים ובסיסיים ביהדות.
(לקוטי שיחות חלק ה, עמ' 148).

ארדה נא ואראה (יח,כא).
ארדה נא:… לסוף מעשיהם (רש"י).
אנשי סדום חטאו במעשיהם הרעים, אבל הקב"ה לא הסתפק בראיית המעשים כשהם לעצמם, אלא גם הסתכל ל"סוף מעשיהם" – האם יתחרטו ויחזרו בתשובה על מעשיהם הרעים, או שהם עתידים להישאר ברישעם.
(ספר המאמרים תש"ג, עמ' 88).

ויגש אברהם (יח,כג).
ויגש אברהם… לדבר קשות, ולפיוס ולתפילה (רש"י).
מידתו של אברהם היא אהבה וחסד. כיצד ייתכן אפוא שאברהם ידבר קשות, ובפרט כלפי הקב"ה, ובכך אף פתח תחילה?!
אלא כשאומרים שמידתו של אברהם היא אהבה וחסד, אין הכוונה (רק) שהיה החסד בטבעו, אלא (בעיקר) שעבד את ה' במידת החסד, לקיים את רצון ה'. ואולם כשבא לידו עניין של הצלת נפשות (כי כבר נגזרה הגזֵרה ונשלחו המלאכים להפוך את סדום), ולא היתה לפניו דרך אחרת אלא לתבוע מהקב"ה ולדבר עמו קשות, כדי לבטל את הגזֵרה – לא עשה אברהם שום חשבונות, ונכנס תיכף בכל התוקף הדרוש באותה שעה, אף אם הדבר היה בניגוד לטבעו.
נמצאנו למדים, שכשבא לאדם עניין הנוגע להצלת נפש מישראל, בגשמיות או ברוחניות, עליו להתעסק בזה בכל כוחו, ובכל האמצעים האפשריים, גם אם זה מנוגד לטבעו.
(ליקוטי שיחות כרך י, עמ' 58-59).

צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי (כא,ו).
"צחוק" רומז לבחינת תענוג העליון שיתגלה לצדיקים לעתיד לבוא, כדכתיב (תהילים קד), "לוויתן זה יצרת לשחק בו". זו הסיבה שהשם "יצחק" הוא בלשון עתיד, כי גילוי זה יהיה רק לעתיד-לבוא.
תענוג זה נמשך על-ידי ההעלם וההסתר של שם אלוקים (המעלים ומסתיר על שם הוי'), דהיינו, על-ידי זה שמבטלים את ההסתר והופכים את החושך לאור ואת היש לאין. דבר זה מעורר תענוג למעלה, מאחר שיש בו משום חידוש, שהנברא, שהוא 'יש' ו'דבר', מבטל את עצמו. אולם גילוי התענוג הזה יהיה רק לעתיד-לבוא.
(תורה-אור, דף יז, עמ' ב).
* * *
"אלוקים" – מידת הדין והגבורה, רומז לבחינת הגבורות שבנפש, דהיינו יצר-הרע ונפש-הבהמית.
"צחוק עשה לי אלוקים" – על-ידי תיקון והמתקת גבורות אלו נעשה "צחוק" ותענוג למעלה.
ואף שההתבטלות של יצר-הרע ונפש-הבהמית לאלוקות, אין לה כל ערך לעומת הביטול השורר בעולמות עליונים (ואם כן, לכאורה, במה כוחה לגרום צחוק ותענוג למעלה), מכל-מקום, דווקא התבטלות זו היא הגורמת תענוג למעלה, מפני החידוש שבה.
והדבר דומה למלך שהשרים מבקשים לגרום לו תענוג, אזי הם מביאים לו 'ציפור המדברת', והמלך מתענג מזה. ונשאלת השאלה: הרי בני-אדם מדברים בבינה יתירה יותר מאשר הציפור? אלא התענוג הוא מהחידוש שבדבר.
(אור-התורה, בראשית, חלק ב, עמ' 566).

*כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה (כא,יב).
שמע בקולה: למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות (רש"י).
אף שבדרך כלל היה אברהם בדרגה נעלית יותר משרה (שהרי איש ואשה הם בדוגמת משפיע ומקבל), בכל-זאת בנבואה היה טפל אליה.
נבואה ורוח-הקודש תלויים במידת שייכותו של הצדיק לעולם. ומכיוון שאברהם היה מרומם ומנותק לגמרי מהעולם, ולעומתו, שרה היתה שייכת לעולם, לפיכך בנבואה היה אברהם טפל לשרה.
זה גם ההסבר שהיו צדיקים גדולים שלא היתה להם רוח-הקודש, ואילו צדיקים פחותי דרגה מהם, הייתה להם רוח-הקודש.
הבדל זה, במידת שייכותם לעולם, בא לביטוי גם ביחסם אל ישמעאל: אברהם אמר "לו ישמעאל יחיה לפניך" (כי הוא ראה את ישמעאל מצד דרגתו ובחינתו שלו, של אברהם); אך שרה אמרה, "גרש האמה הזאת ואת בנה" (כי היא הכירה אותו כפי שהוא בעולם).
(ביאורי הזוהר לאדמו"ר האמצעי, חיי-שרה, דף יג).

והאלוקים נסה את אברהם (כב,א).
אמר הבעל-שם-טוב:
"והאלוקים" – הדינין, מידת הדין והגבורה,
"ניסה" – מתעלים ומסתלקים למעלה בשרשן ונמתקין (נסה מלשון "הרימו נס"),
"את אברהם" – מכוח האהבה והחסד של אברהם.
למה הדבר דומה? למלך שהוא בקפידה וכעס. באותה שעה יראים כל עבדי ושרי המלך לבוא לפניו לשבחו ולקלסו; אך בן המלך, האהוב והחביב עליו, אינו חושש לכעסו וקפידתו של אביו המלך, כי מיד בהופעתו לפני המלך מסתלק כעסו ונמתק ומתחלף בשמחה וחסד.
(צוואת הריב"ש, סימן קלב דף כד עמ' א').

וישכם אברהם בבקר (כב,ג).
וישכם: נזדרז למצוה (רש"י).
אדמו"ר הזקן אמר:
הפלא והחידוש בנסיון העקדה היה בזה שאברהם אבינו עשה זאת בזריזות נפלאה, להראות שמחתו וחפצו למלא רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו.
ואילו עצם ענין העקדה אינו נחשב לניסיון גדול כל-כך לערך מעלת אברהם אבינו. ומה גם שדבר ה' דיבר בו, והרי קדושים רבים מסרו נפשם על קידוש ה' גם כי לא דיבר ה' בם…
(תניא, איגרת הקודש סי' כא).
©לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה