חמין ונרגילה: יצאנו לטעימות בטשולנטיות ה'ערביות'; אלו הציונים שהתקבלו

הבהרת המערכת בעקבות התגובות: מדובר בטשולנטיות יהודיות לחלוטין, הנפתחות באזורים ערביים בשביל להביא ערך מוסף לחוויית אכילת הטשולנט.

תופעה חדשה פשטה במחוזותינו, כאשר יש מי שכבר לא מסתפק סתם באכילת טשולנט בליל שישי, אלא משלבים את מנהג ה’טועמיה’ יחד עם בילוי חברתי או משפחתי, במגוון של טשולנטיות שנפתחו דווקא באזורים מרוחקים מעט מריכוזי המגורים החרדיים, בשילוב חווייתי נוסף. הבולט בהם, הטרנד החם של העונה, הם הטשולנטיות הערביות.

אם עדיין לא נחשפתם לתופעה שכבשה את הרשתות החרדיות במהלך החודשים האחרונים, הנה הסבר בקצרה: אחרי או במקביל לאכילת הטשולנט עם שאר מאכלי השבת, ממשיכים לבלות עם נרגילה, ולפעמים גם בסגנון ישיבה ערבי.

מדובר בתופעה ההולכת ומתפשטת במהירות: טשולנט השייח’ ליד ביתר עילית, טשולנט יריחו בצומת אלמוג, הקרעצ’מע בכפר באבו גוש, והשם המנצח שייך ללא ספק לטשולנט שנפתח בשומרון תחת השם "חמינאי". הצורר האיראני מתהפך בדרך אל קברו.

יצאנו יחדיו, שלומי זייבלד ואבי מוסקוב, לעבר האזורים הערביים על מנת לטעום את מנות הטשולנט שלהם, לבדוק האם האוכל לבד מצדיק את הנסיעה, או שמא האווירה בלבד מספקת אותנו ואת ההמונים הגודשים את המקומות הפופולריים.

במהלך הנסיעה, הקצרה מהצפוי יש לומר, דנו בהיסטוריה הקצרה של מנהג אכילת הטשולנט בליל שישי, בילוי שהפך לחלק בלתי נפרד ממהות היום, עד כדי כך שהבילוי בטשונטיות הנפתחות חדשות לבקרים בכל קרן זווית, נהיה רשמית מוקד היציאות של בחורי הישיבות, אברכים וזוגות נשואים.

איך בכלל הגענו למצב שמאות חרדים מגיעים בליל שישי למקומות שבדרך כלל כף רגלם לא תדרוך בהם, על מנת לאכול מנת טשולנט?

מנהג אכילת השטולנט בליל שישי (ולא ניכנס בשורות אלו לבעיות ההלכתיות, ועל כך בעז"ה בכתבה נפרדת), התחיל בכלל מכיוון חיובי לחלוטין. בחורי הישיבות שנהגו בליל שישי לעשות 'משמר' (לימוד של חמש שעות רצופות, פחות או יותר, ללא הפוגה), היו משביעים את רעבונם תוך כדי השעות הארוכות של הלימוד, במנת אוכל זולה ומזינה.

מוכרי הטשולנט דאז היו מגיעים עם טנדר מקרטע לעבר פתח הישיבה, שם היו מוכרים במחיר זול במיוחד מנה של טשולנט, פרווה כמובן. תמורת שקלים בודדים, היו הבחורים נהנים מאוכל חם ומשביע, שהיה נותן להם את הכוח להמשיך ללמוד.

אך בזמן האכילה, מטבע הדברים, הבחורים היו מתאספים לקיפקע (לא המדור הפופולרי שלנו ב’חדשות JDN’..). עומדים או יושבים יחד קבוצה של בחורים עם מנת הטשולנט, לפעמים גם מדליקים סיגריה, ותוך כדי האוכל היו מפטפטים מעט במילי דעלמא ומסכמים את חדשות השבוע, אם האירועים שהתרחשו בישיבה ואם האירועים הפוליטיים או הביטחוניים, עד הצלילה החוזרת לים התלמוד.

הבחורים בגרו, התחתנו, אבל שיחת המרעים בליל שישי סביב צלחת טשולנט מהבילה, עדיין הייתה חסרה להם. משם, הדרך לפתיחת חנויות לממכר טשולנט בליל שישי, הדרך הייתה קצרה במיוחד. בחנויות אלו, בדרך כלל הוסיפו במקביל מכירה של מאכלי שבת נוספים, כולל אפשרות לרכישה עבור בני הבית, וכך נוספו להם הדגים, הסלטים, ושלל תופינים לכבוד שבת קודש.

הטשולנט כבר הפך לבשרי, והמהדרין מוכרים כמה סוגי טשולנט. עם אקסטרה בשר, עם בשר כבש ועוד שלל חידושים ופינוקים. נפתחו מקומות בהם ניתן להגיע לבילוי זוגי או משפחתי ולא רק לבחורי ישיבות וכוללים, והמטרה הראשונה, של אוכל מהיר ומזין במחיר זול לטובת השקועים בתלמודם השתכח, ורק הבילוי נשאר.

וכאשר מחפשים בילויים, סף הגירוי עולה מפעם לפעם, וכך הגענו אל הטשולנטיות הערביות, המעניקות ערך מוסף מעבר לעצם האכילה.

נבהיר מראש: בשורות הבאות לא נבקש לשפוט את התופעה, לא נביע עמדה בעד או נגד עצם הרעיון. אין זה מתפקידנו. אנחנו בסך הכל מסקרים תופעה קיימת.

ביקורת אוכל ואווירה; טשולנט יריחו

ליל שישי, 19:00

מהשכונות החרדיות בצפון ירושלים, אנחנו מתארגנים לנסיעה, לעבר היעד הראשון שלנו: טשולנט יריחו. הוייז הטעה אותנו מעט, כך שמצאנו את עצמנו ביישוב ורד יריחו הסמוך, אך זה רק האריך לנו את הדרך במעט. לולא הטעות, תוך כעשרים דקות כבר היינו במיקום בצומת אלמוג, נכנסים לתוך חנות המוכרת מאכלים יהודיים, בסמוך לחנויות של הערבים המוכרים כדי חרס מעוצבים.

רבים מכירים את החנויות בצידי הדרך, שם חולפים כאשר נוסעים לים המלח, טבריה, או למירון בלי לשלם על נסיעה בכביש 6… שם, בין הבסטות של הערבים המוכרים את יצירות החרס שלהם, תמרים טריים ושלל מוצרים שונים ומשונים. בסמוך אליהם וביניהם, תמצאו לפתע חנות המוכרת אוכל יהודי לכבוד שבת קודש.

מיד בכניסה למקום, ניתן להבחין בשינוי המשמעותי ביחס לחנויות הטשולנט הרבות הצצות בכל פינה ותחת כל עץ רענן בריכוזים החרדיים: הישיבה במרחב הפתוח על הכורסאות הנמוכות, מסביב לשולחן קטן, בסגנון התרבות המזרחית והמותאמת הרבה יותר לעישון נרגילה מאשר לאכילת מנת חמין…

הזמנו צלחת טשולנט ומנת יאפצ’יק. כמו הטשולנטיות הרגילות בכל הערים החרדיות, גם כאן מזמינים היישר מהקופה, מקבלים את המנה וניגשים איתה אל השולחן, לישיבה מזרחית סביב צלחת אוכל אשכנזית…

הטשולנט מוגש בצלחות פורצלן מעוטרות בסגנון המתאים למקום, וכך גם שאר המאכלים. במקום ניתן לרכוש בנוסף גם קוגלים ודג חריימה חריף, לצד חלות, מגוון קטן של סלטים, שתייה קרה; ואבטיח לקינוח.

לא שקלנו את מנת הטשולנט המדוברת, אך בהערכה גסה לפי העין, לא מדובר במנה גדולה במיוחד – ומחירה עומד על 50 ש"ח. על היאפצ’יק שילמנו 48 ש"ח. שילמנו בנוסף גם על השתיה, כדי להדליק ראש של נרגילה, שילמנו עוד 35 ש"ח.

התחלנו עם האוכל. הטשולנט היה מתובל בסגנון שונה מהמוכר, ולמרות, ואולי בגלל, החיך המופתע בביס הראשון – הוא היה טעים מאוד, אבל רק בכל הנוגע לתיבול… תפוחי האדמה והתערובת של השעועית וכו’ לא היו מבושלים מספיק, וחבל.

נכון שהגענו לשם יחסית בשעה מוקדמת ומרבית מקומות הישיבה אכן היו ריקים מאדם, אך מקום המצהיר על עצמו כי הוא פתוח בשעה זו, צריך לספק לסועדים שלו אוכל מוכן. לטשולנט שטעמנו חסרו כמה שעות טובות על להבה נמוכה או על הפלטה, וכאמור, התיבול שלו היה טוב, הקישקע היה טעים – והמנה הייתה יכולה להיות מעולה, אילו היא רק הייתה מבושלת כמו שטשולנט אמור להיות.

האווירה בטשולנט יריחו:

צילום: JDN

יצוין כי בהמשך, בשיחות עם חברים, התברר כי זה לא המצב הרגיל שם וייתכן כי בסך הכל הייתה תקלה כלשהי בדיוק כאשר אנחנו הגענו לשם – אך אנחנו לא יכולים לשפוט כי אם על בסיס האוכל שקיבלנו בתמורה לכסף שלנו.

היאפצ’יק, הלא הוא הקוגל האמור לשהות שעות ארוכות על הפלטה, קוגל תפוחי אדמה היושב על כמות נכבדה של בשר, היה אנמי לחלוטין ועם מיעוט בשר, שכמעט ולא היה בנמצא.

לטבק של הנרגילה, בחרנו את מיקס הבית, על מנת שנוכל להשוות עם המוצע במקומות אחרים. מדובר בנרגילה סטנדרטית לחלוטין, עם שילוב טעמים לא ברור ומעט דחוס. האווירה הייתה נחמדה, ובסך הכל ישבנו שם שעה ארוכה לשיחה טובה תוך כדי עישון הנרגילה.

המוזיקה הרגועה שהתנגנה ברקע, והגמל הממתין בחניון לטובת ההרפתקנים יותר מאיתנו, שיבחרו לעלות לסיבוב להשלמת החוויה, השלימו את החווייה המעולה במקום. לקראת סיום, עלינו על גג המקום להשקיף לעבר הנוף, ורק יכולנו לדמיין ישיבה במקום בשעת השקיעה ברקע השמש היורדת לעבר הים, עם תצפית מרהיבה עד ים המלח.

מעט אחרי השעה 21:00 יצאנו מהמקום, עם הסיכום הבא, שבהחלט היה מקובל על שתינו: בשביל האוכל לבד, לא שווה להגיע מירושלים עד לצומת אלמוג. אך מי שמגיע למקום כזה, מגיע בשביל האווירה המיוחדת והשונה שיש במקום – ואת זה, טשולנט יריחו מספק – ובגדול.

ביקורת אוכל ואווירה; הקרעצ’מע בכפר

ליל שישי, 21:30

שוב יוצאים מהשכונות החרדיות בצפון העיר ירושלים, וגם הפעם במרחק נסיעה של כעשרים דקות לעבר היישוב אבו גוש, שם ממוקם "הקרעצ’מע בכפר", הממתג את עצמו כ"היימיש ערביש".

בניגוד לציפייה הראשונית שלנו, המקום נראה כמו טשולנט רגיל, רק עמוס הרבה יותר עם מספר גדול של שולחנות, סביבם יושבים על כיסאות רגילות, חלקם אפילו סתם על כסאות כתר. תוספת החוויה הערבית לא מורגשת כאן כלל, לא בכניסה במקום, ולא במרבית שלבי הבילוי שם.

עוד לפני שבכלל ניגשנו לבדוק את האוכל, השינוי הדרסטי בין העיצוב המותאם בטשולנט יריחו לבין החוסר במוטיבים ערביים במיקום הנוכחי שלנו כאן באבו גוש, צורם מאוד לעין ומפריע לחוויה, כפי שהובטחה לך בפרסום וכפי שציפית לפגוש.

ניגשנו לתפוס שולחן, משם הולכים לקופה, מזמינים את המאכלים, משלמים וניגשים למטבח עם החשבונית – על מנת שיכינו לכם את האוכל, שיוגש לכם על ידי מלצר. (חשוב מאוד לשים לב לשלב זה, כי אחרת תשבו זמן רב על המקום שלכם ולא תקבלו כלום. לא חשוב איך אנחנו יודעים… אבל רגע ברצינות: אם אתם מעסיקים מלצרים ונותנים תחושה של חוויה שירותית, למה שלא תקחו את זה צעד אחד קדימה, או לכל הפחות תטרחו להסביר ללקוחות החדשים שלכם את התהליך כדי למנוע מהם בזבוז זמן מיותר?).

התפריט כאן הרבה יותר עשיר ומגוון. תמצאו כמה סוגי דגים, מחריימה ועד געפילטע פיש. כבדים וסטייקים. גם סלטים יש כאן בשפע, לצד קרואסונים בשריים ממולאים ועוד שלל מאכלים לכבוד שבת קודש. אנחנו בחרנו מספר מנות, אך לשם ההשוואה, נספר לכם רק על הטושלנט והיאפצ'יק, אותם הזמנו גם ביריחו.

בסופו של דבר, אחרי עוגמת נפש קלה בשל אי-הבנה, האוכל הגיע אל השולחן, והערבי הגיש לנו את הנרגילה שלנו – גם כאן, הזמנו את המיקס המוכן במקום. במבצע שיש להם לרגל הפתיחה, ניתן לקבל טשולנט, יאפצ’יק, חלה ושלושה סלטים תמורת 99 ש"ח בלבד – מחיר משתלם בהחלט.

האוכל מוגש בצלחות חד-פעמיות, והיה די טעים, אך שגרתי לחלוטין. הטשולנט היה מבושל היטיב אך לא שונה במאומה מהמנה שתקבלו בחניית הבניין הסמוך לבתיכם. חסרונו של הקישקע הורגש, אך הבשר היה רך ונעים.

היאפצ’יק היה עשוי בדיוק כמו שיאפצ’יק אמור להיות עשוי: הרגישו כי הוא בושל במשך שעות ארוכות, ולא הגישו לנו קוגל תפו"א עם מעט בשר, אלא עם כמות גדולה ומשמעותית של בשר. המלצה לשיפור: להשתמש בנתח מעט יותר שומני לתוספת רכות וטעם.

אם עד כה האוכל היה טעים אך האווירה הערבית המובטחת לא הורגשה כלל, גם לא במוזיקה החסידית המתנגנת ברקע, הרי שהנרגילה אכן הוכנה על ידי מקומיים, והדבר הורגש. הטבק היה מאוורר ולא דחוס, ובשילוב טעמים נהדר – ואפילו הגחלים לא היו מהסוג שקונים בחבילות מוכנות וזולות, אלא לובו מראש באש בוערת, והחזיקו מעמד זמן רב.

כאן, האוכל דווקא היה טעים – אך שגרתי לחלוטין. האווירה הייחודית, נעדרת לחלוטין, למעט הנרגילה, שגם היא עלתה כאן 35 ש"ח, וכאמור הייתה מעולה. באבו גוש, בניגוד ליריחו, שווה להגיע בשביל האוכל, במיוחד אם אתם מגיעים משפחתית או זוגית ולא רוצים לשבת רק בין בחורי ישיבות. אם אתם מאוד מכורים לנרגילות, גם תמצאו כאן את מבוקשכם, אבל בשביל האווירה המובטחת – אין מה להגיע לכאן.

אז לאן נצא בליל שישי הקרוב? כאמור, אין הכרעה לכאן או לכאן. האוכל טעים יותר אצל הקרעצ'מע בכפר. האווירה אותנטית יותר בטשולנט יריחו. ואנחנו? אנחנו אולי נמשיך לחפש עבורכם את הטשולנטיה הטעימה ביותר.

האם יש בעיה הלכתית באכילת טשולנט בליל שישי? / שלומי זייבלד

במהלך השנה החולפת, הסתלקו מאיתנו כמה מגדולי ישראל, בהם מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין זצוק"ל ומרן ראש הישיבה הגר"ש בעדני זצוק"ל, שניהם התבטאו במהלך השנה האחרונה לחייהם נגד תרבות אכילת הטשולנט בליל שישי.

הגאון רבי יוסף שלמה קורלנסקי, משגיח ישיבת "בית מדרש עליון", שאל את הרב אדלשטיין על דעתו בנושא, וראש הישיבה הגיב בחריפות: "זה תאווה, תאווה! צריך להשפיע על הבחורים, זה ממש תאווה, זה גיהינום, זה גיהינום".

כאשר נשאל מרן זצוק"ל כיצד ניתן להשפיע על הבחורים, ענה: "זה גיהינום, זה גיהינום, יש איגרת הגר"א שכל הנאות העולם הזה זה גיהינום. צריך להשפיע שלא ילכו לשם, בכלל, כל הטשולנט זה תאווה, כל הטשולנט זה תאווה".

מרן הגר"ש בעדני אמר לבחורים העולים לישיבה שנבחנו אצלו: "אני שומע שיש תופעה היום של בחורי ישיבות שאוכלים חמין בליל שישי, כל כך כואב לי לשמוע על זה. הולכים לחמין, מה זה, צריך לנצל זאת לתורה, לשבת ללמוד, במקום זה יושבים בכל מיני מקומות, אומרים כאן יש חמין טוב".

ראש הישיבה סיפר: "ליל שישי תמיד היה מוקדש ללימוד תורה, לחזור על החומר, היינו יושבים וחוזרים על הלימוד, הרב שך זצ"ל היה בא לראות מה יש לנו לאכול בליל שישי, אז הוא ראה שיש קפה, אז הוא ביקש שילכו לקנות חלב שיהיה לנו גם חלב שנלמד בחשק יותר… אבל לשבת לאכול חמין, לשרוף את הלילה, כואב לי מאד".

***

הלצה יהודית מפורסמת מספרת על אותו אדם שחזר הביתה רעב במיוחד ביום שישי, וראה את סירי האוכל המוכנים לכבוד שבת שאשתו טרחה והכינה, מלאים במטעמים כאשר אהב. התגנב בשקט למטבח, מילא לעצמו צלחת הגונה והתיישב לאכול. אשתו, שסיימה לשטוף את החדרים, נכנסה למטבח והחלה לצעוק עליו, אך הוא נענה בתמימות: "והרי כתוב 'טועמיה חיים זכו', וכי את לא רוצה שאזכה לחיים?", הגיבה האישה כי הוא היה יכול להסתפק בטעימה, בלי צורך במנה גדולה כל כך, אבל אותו ברנש המשיך לצטט מנוסח תפילת מוסף של שבת: "וגם אוהביה – מי שיותר אוהב את השבת, גדולה בחרו!".

יש דיון הלכתי ארוך, בין רבנים ומורי הוראה, בנוגע למנהג אכילת הטשולנט שהשתרש בשנים האחרונות במחוזותינו, וזאת בשל ההלכה שנפסקה בשולחן ערוך, אורח חיים רמ"ט ס"ב: "אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול וכל היום בכלל האיסור".

בביאור הלכה במקום, מביא בשם הפרי מגדים, כי הטעם אינו משום תאבון, אלא "דעיקר הטעם הוא מפני שמזלזל בזה כבוד שבת שעושה ע"ש שוה בזה לימי השבת". מכאן, יש הרוצים לטעון, כי אסור להשוות סעודה של שבת לסעודה של ימות החול, וחל איסור לאכול טשולנט ושאר מאכלי שבת באמצע השבוע, ובפרט בערב שבת, החל מליל שישי.

יש הבדל בין טעימה קטנה מסיר האוכל המוכן לכבוד שבת על מנת לדעת אם יש צורך לתקן את הטעמים, לבין יציאה מיוחדת לאכילת מאכלי שבת, במיוחד כאשר קובעים סעודה בנטילת ידיים – דבר שלא בטוח שהוא מותר הלכתית לפי חלק מפוסקי ההלכה.

עם זאת, יש הסבורים כי בימינו, כאשר הטשולנט כבר אינו מאכל מיוחד לשבת והוא מוגש בכל שמחה כמעט, אם זה על הבר בחתונות, או ככיבוד בבר מצווה וכו', ניתן להקל, אך לא לאכול סעודה שלמה עם דגים, כבד, טשולנט וקינוח – כפי הסדר בשבת, גם בליל שישי.

בישיבות רבות נהוג ביום שישי להגיש בארוחת בוקר לבחורי הישיבה חלות במקום לחם, וגם על כך, יש ישיבות שמקפידים בהם בשל הלכה זו שלא לאכול חלות, מאכל המיוחד לכבוד שבת, ביום שישי.

כך או אחרת, כאשר שאלנו את אחד מפוסקי הדור בנושא, הוא סירב להביע את דעתו ההלכתית מתוך הנימוק כי כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. למרות שהוא ציין כי ניתן לעלות מודעות לנושא, אך לא מדובר בעניין שכדאי לצאת נגדו בתוקף, בפרט לא בימינו אנו.