השיעור השבועי: פרשת פקודי • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום וחודש טוב ומבורך לכולם

נכנסים לשבת מברכים חודש ניסן נזכיר שוב את תקנת כק מרן הגהק הרבי הריי"צ מילובאוויטש חמיו של כק מרן הרבי מילובאוויטש לקרא את כל התהילים בשבת הקרובה וזה מביא ברכה והצלחה ומזל טוב לכל החודש כולו כי משבת מתברכים כל ימי השבוע ומשבת מברכים מתברך כל החודש כולו

פרשת פקודי שבה מסיימים את ספר הגלות והגאולה ומכריזים חזק חזק ונתחזק ומסמך גאולה לגאולה מפורים לניסן ימי ניסים נעשו לישראל

ופקודי מלשון פקוד פקדתי שזה נאמר על הגאולה מיציאת מצרים וכן יהיה לנו בזמן הזה כי פקוד פקדתי בגימטריא עם הכולל תשפ"ה

כן יהיה לנו בקרוב ממש בגאולה האמיתית והשלימה בחסד וברחמים בשובה ונחת ושלא יינזק שום יהודי בכל מקום בעולם אמן ואמן

אלה פקודי (לח,כא)

חז”ל אומרים (בבא-מציעא מב,א) שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין ולפיכך מניית המספר היא גורם מפריע לברכה. אבל כאשר הספירה נעשית “על-פי משה”, הדבר מביא את המשכת השכינה וממשיך ברכה בלתי מוגבלת.
לכן קובעת ההלכה שאין למנות את ישראל, אפילו לדבר שבקדושה – כדי לדעת, למשל, אם יש ‘מניין’, אלא באמצעות פסוק. ויש לומר שגם מניין זה הוא בכלל “אשר פוקד על-פי משה”, שהרי הפסוק הוא מתורת משה.
באיזה פסוק מונים? בספר הפרדס לרש”י מובא שהפסוק הוא “ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קודשך ביראתך”, שיש בו עשר מילים. אולם למרות שתוכן הפסוק קשור במיוחד לבית-הכנסת, נהגו בדורות האחרונים למנות בפסוק “הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם”. ויש לומר שהסיבה לכך היא, משום שבעקבתא דמשיחא, כאשר יהודים נפגשים יחד, הבקשה והמשאלה הראשונה שלהם היא “הושיעה את עמך” – שתבוא כבר הגאולה.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקהל-פקודי תשמ”ג).

אלה פקודי המשכן משכן העדות (לח,כא)
הלשון הכפול “המשכן משכן” מרמז לשני המשכנים – המשכן הרוחני שלמעלה והמשכן הגשמי שלמטה.
המילה “העדות” נאמרה במשכן השני דווקא – המשכן הגשמי. כי ‘עדות’ שייכת רק בדבר מכוסה ונעלם; על דבר גלוי אין צורך בעדות. ומאחר שבמציאות הגשמית לא נראית אלוקות בגילוי, לכן זקוקים ל’עדות’ על כך שבמשכן הגשמי היתה השראת השכינה.
(ליקוטי-שיחות, כרך א, עמ’ 198).

משכן העדות (לח,כא)
המילה “עדות” – רומזת ל”עדיים” (כתרים) שקיבלו ישראל בשעת מתן-תורה. על-ידי חטא העגל איבדו בני-ישראל את העדיים, כנאמר (שמות לג), “ויתנצלו בני-ישראל את עדיים מהר חורב”. בזמן עשיית המשכן נתרצה להם הקב”ה (כדאיתא במדרש-רבה) וחזרו ונמשכו להם העדיים. על-שם זה נקרא המשכן “משכן העדות”.
(אור-התורה, כרך ו, עמ’ ב’רלג).

ויעשו בני-ישראל ככל אשר ציווה ה’ את משה כן עשו (לט,לב)
מדוע חזרה התורה על כל פרטי עשיית המשכן וכליו (בפרשיות ויקהל-פקודי) ולא הסתפקה בפסוק “ויעשו בני-ישראל ככל אשר ציווה ה’ את משה כן עשו”?
אלא כאשר התורה כופלת עניין מסוים, הרי זהו מפני חביבות הדבר. לכן, למשל, נכפלה פרשת אליעזר בתורה, כי “יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים” (רש”י בראשית כד,מב). המשכן, מקום השראת השכינה, הוא כה יקר וחביב לבני-ישראל, עד שמשום זה כפלה התורה את כל פרטיו.
(ליקוטי-שיחות, כרך טז, עמ’ 458).
* * *
ועוד: על המשכן “אשר ציווה ה’ את משה”, מסופר בפרשיות תרומה ותצווה, ועל המשכן שעשו “בני-ישראל” מסופר בפרשיות ויקהל-פקודי. שני אלה מרמזים לשני ה”משכנות” – הרוחני והגשמי. המשכן שהראה הקב”ה למשה הוא משכן רוחני, המשכן שלמעלה; והמשכן שעשו בני-ישראל היה משכן גשמי.
לכן, אף שכבר נאמרו כל פרטי המשכן בפרשיות תרומה ותצווה – חזרו ונכפלו בפרשיות ויקהל ופקודי, כי בכל אחת מהפרשות מדובר במשכן “שונה”.
(ליקוטי-שיחות, כרך א, עמ’ 196).

ובצלאל… עשה את כל אשר ציווה ה’ את משה (לח,כב)
בירושלמי (ברכות פ”ד ה”ג) מובא שי”ח הברכות שבתפילת שמונה-עשרה הן כנגד י”ח הציוויים (“כאשר ציווה ה'”) המופיעים בפרשתנו, מ”ואתו אהליאב” (פסוק כג) עד לסוף הפרשה. אבל “אשר ציווה ה'” האמור בפסוק זה איננו מן המניין, מאחר שנזכר בו רק בצלאל בלא אהליאב.
ויש להבין: א) מהו הקשר בין ברכות התפילה למשכן? ב) מדוע מונים אך ורק את הפסוקים שנזכר בהם גם אהליאב?
אלא תוכן המשכן ותוכן עניין התפילה – חד הוא: בירור וזיכוך הדברים הנחותים ביותר והפיכתם משכן להשראת השכינה. המשכן נבנה מחומרים גשמיים שעל-ידם נעשה מקום להשראת השכינה. התפילה אף היא מעלה עניינים ארציים למעלה, כידוע שהתפילה היא בבחינת “סולם מוצב ארצה (עניינים ארציים) וראשו מגיע השמימה”.
כשם שתפילה עניינה להעלות את החומריות הנמוכה של העולם, כן עליה להעלות גם את החלקים התחתונים והנחותים שבנפש. לכן מונים את י”ח הציוויים רק מהכתובים שבהם נזכרו גם בצלאל וגם אהליאב, כי בצלאל היה מגדולי השבטים, ואילו אהליאב מהשבטים הירודים (רש”י שמות לה,לד). וכאמור, התפילה עניינה להעלות לא רק את ה’בצלאל’ שבנפש אלא גם את ה’אהליאב’ שבה.
(ליקוטי-שיחות, כרך א, עמ’ 199).

ויעשו בני-ישראל ככל אשר ציווה ה’ את משה כן עשו (לט,לב)
מדוע חזרה התורה על כל פרטי עשיית המשכן וכליו (בפרשיות ויקהל-פקודי) ולא הסתפקה בפסוק “ויעשו בני-ישראל ככל אשר ציווה ה’ את משה כן עשו”?
אלא, כאשר התורה כופלת עניין מסוים, הרי זה מפני חביבות הדבר. לכן, למשל, נכפלה פרשת אליעזר בתורה, כי “יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים” (רש”י בראשית כד,מב). המשכן, מקום השראת השכינה, כה יקר וחביב לבני-ישראל, עד שמשום זה כפלה התורה את כל פרטיו.
(ליקוטי-שיחות כרך טז, עמ’ 458).
* * *
ועוד: על המשכן “אשר ציווה ה’ את משה”, מסופר בפרשיות תרומה ותצווה, ועל המשכן שעשו “בני-ישראל” מסופר בפרשיות ויקהל-פקודי. שני אלה מרמזים לשני ה”משכנות” – הרוחני והגשמי. המשכן שהראה הקב”ה למשה הוא משכן רוחני, המשכן שלמעלה; והמשכן שעשו בני-ישראל היה משכן גשמי.
לכן, אף שכבר נאמרו כל פרטי המשכן בפרשיות תרומה ותצווה – חזרו ונכפלו בפרשיות ויקהל ופקודי, כי בכל אחת מהפרשות מדובר במשכן “שונה”.
(ליקוטי-שיחות כרך א עמ’ 196).

ויעשו בני-ישראל ככל אשר ציווה ה’ את משה… ויביאו את המשכן אל משה (לט,לב-לג)
שלא היו יכולים להקימו… ומשה העמידו (רש”י).
שני פסוקים אלו מלמדים אותנו כיצד יכול האדם להגיע לתכלית שלמותו בהקמת ה’משכן’ הפרטי להשם יתברך.
בבניין המשכן הגשמי נדרשו בני-ישראל לעשותו תחילה עם כל פרטיו (“ככל אשר ציווה ה'”), אך עדיין לא ניתנה להם הרשות להקימו, ורק כשהביאוהו אל משה הוקם המשכן.
כך גם בעבודת האדם לבוראו: בתחילה על האדם לעבוד את עבודתו ככל יכולתו ולמצות את כל אפשרויותיו, אך עדיין אין זה מספיק להשראת השכינה ב’בית-מקדשו’ הפרטי. עליו להביא את מלאכת עבודתו ולהתקשר אל ה’משה’ שבדור (“אתפשטותא דמשה בכל דרא”), אשר מחבר את בני-ישראל לאביהם שבשמים (“אנכי עומד בין ה’ וביניכם”), ורק אז יוכל ה’משכן’ הפרטי לקום ולהתקיים.
(לקוטי שיחות כרך יא, עמ’ 172).