בכל פעם שאויבינו חוטפים יהודי, עולה לדיון סוגיית "אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן". סברות ומקורות לכל צד, דיון בהשלכות של התמורה שמא המחיר של שחרור רוצחים יהיה גדול מהחטוף, וכו'.
היו שאמרו, שפיקוח נפש של החטופים כעת, קודם לפיקוח נפש עתידי של הנרצחים העתידיים מידיהם של המחבלים המשוחררים. ואם ינסו לפגוע בנו, נהרוג אותם, וכך ננצל מידיהם. והיו שהשיבו, שדברים אלו נאמרו רק כאשר האמננו בתמימותנו, שהמחבלים המשוחררים יקיימו את הבטחתם לא לשוב לסורם ולא לעסוק יותר בטרור, שאז זה ספק פיקוח נפש עתידי, מול ודאי פיקוח נפש מיידי. אך כאשר המציאות הוכיחה שמחבלים משוחררים שבים לרצוח אותנו, ולכאבנו, במקרים רבים מידי, המחבלים מצליחים לפגוע בנו לפני שאנו הורגים אותם, ממילא "מחירה" העתידי של כל "עיסקה" כזו עלול להיות כתוצאותיהן של העיסקאות הקודמות, כפי שראינו כולנו בשמחת תורה, ולא על זה נאמרו הדברים.
היו אף שהציעו, שאולי נקיים את הכתוב "עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל". ננהג כמנהג אויבינו, ונתפוס כמה אלפי ערבים מזדמנים, כדי שהם יהיו "קלף מיקוח" תמורת החטופים. כך יהיה את מי לשחרר, בסיכון מועט בהרבה.
וכך מתנהל לו הדיון הציבורי אודות העיסקה, הטובה היא אם רעה.
רציתי להציע לפני הציבור צורת חשיבה, שלענ"ד זו כלל לא הסוגיה.
הנקודה בקצרה:
סוגיית "פדיון שבויים" נאמרה במצב בו עם ישראל בגלות ואין לו צבא. הגויים חוטפים יהודים ודורשים תמורה (בין אם כספית ובין אחרת – כפי שכל המאמרים עד כה משווים זאת היום לשחרור אסירים), והדיון הוא כמה נכון לתת.
אך כאשר לעם ישראל יש צבא, אין "פודין" את שבויים כלל, אלא יוצאים למלחמה כדי לשחרר אותם.
הסבר לדברים:
בתורה לא מצינו "חילופי שבויים" במלחמות מול אוייב.
הדבר לא מופיע במצוות התורה, וגם לא זכור לי שבתנ"ך מופיע סיפור כזה.
אמנם כן מופיע, הצלה לאדם פרטי שעזר לנו במלחמה (כגון רחב הזונה או האיש שהראה לנו את מבוא העיר לוז), וכן אדם שסייע לנו למצוא את החטופים (כגון הנער המצרי שעזר לדוד).
יתירה מזאת, הדרכת התורה במלחמות אינה לקחת שבויים כלל.
במלחמת שבעת עממין הדין הוא "לא תחיה כל נשמה" (ולא מצינו שחרור כמה מהם תמורת שבויים שלנו),
ובמלחמות אחרות הדין הוא "והכית את כל זכורה לפי חרב", ושוב אין לנו שבויים לתת בתמורה.
גם הנשים והטף שאותם אנו לוקחים לשלל במלחמה, אינם בגדר שבויים, אלא בגדר שלל וביזה. הם לא נועדו להחלפה, אלא לעבדים ושפחות (אמנם עקרונית אפשר להחליף אותם תמורת שבויים, אך זה לא מדין "לוחם תמורת לוחם", אלא מדין "ממון" תמורת יהודי).
עכ"פ, עקרונית לא אמורים להיות אצלינו שבויים, ואיננו אמורים להשאיר אצלינו "קלפי מיקוח". אם נקיים את ציווי התורה בנוגע לאוייב, גם אצלם לא אמורים להיות שבויים.
מה כן התורה והתנ"ך מלמדים אותנו?
בכל פעם שיש שבויים, יוצאים לקרב לשחרר אותם.
הדבר קרה בסוף ספר שמואל א', כאשר פשט גדוד אויבים על צקלג, ושבה את הנשים וטף שהיו שם. דוד המלך לא התדיין מולם מהו מחיר שחרורם, אלא יצא נגדם למלחמה, היכה אותם, ושחרר בעצמו את השבויים.
באותה מידה, אפשר ללמוד זאת גם בפרשת לך לך, עם שביית לוט.
אברהם לא פונה לארבעת המלכים ומציע כופר עבור לוט,
הוא לא מנהל איתם משא ומתן על תמורה,
אלא הוא יוצא למלחמה נגדם כדי לשחרר את לוט.
דרך אגב,
הוא לוקח סיכון גדול.
הם ארבעה מלכים חזקים, ולא בטוח שינצח.
אולי גם ימותו במלחמה יותר אנשים מהשבויים הזקוקים לשחרור.
ובכלל, הרי כבר דרשו חז"ל שאמרפל זה נמרוד, והוא יזם את מלחמת המלכים בשביל שאברהם יבוא להילחם בו, וודאי ערך את צבאו להיות מוכן למלחמה מול אברהם, והכין לא מארבים ו"הפתעות". (ואולי גם עוג היה בסוד העניין, והעריך שאברהם ימות במלחמה, וכך יוכל לשאת את שרה),
אם כן, אמרפל תכנן את המלחמה הזו מול אברהם, והמצב הרבה יותר מסוכן.
ובכל זאת, הדרך אל אברהם לשחרר את לוט היתה במלחמה "ויחלק עליהם לילה, הוא ועבדיו ויכם".
היוצא מן הדברים,
שכל סוגיית פדיון שבויים נאמרה כאשר אין אפשרות להילחם מול השובים ולשחררם בכח. (כגון בגלות, כאשר עם ישראל היה בזוי ושסוי, והנוכרים חוטפים יהודים לעבדים ושפחות).
אך כאשר יש צבא לעם ישראל, לא נכנסים למשא ומתן כלל, והדרך הנכונה היא להלחם על מנת לשחררם.
אנחנו ב-ג-ל-ו-ת!!!
וחבל שכותב השורות לא השכיל להבין זאת,
דבר ראשון הצבא שלנו אינו "צבא ישראל" ואינו מתנהל ע"פ התורה,
חוץ מזה אין לנו היום לא מלך ולא נביא וודאי שלא סנהדרין ואורים ותומים,
מה שכן נשאר לנו זה גדולי ישראל שסברו כי אנו בגלות ולא התייחסו למדינה כמלכות ישראל, החל במרן הרב עובדיה, מרן החזון איש, הרב שך ועד לר' דב לנדאו ור' יצחק זילברשטיין, וכולם נדרשו לסוגיא מה נחשב כדי דמיהם ומה לא, והאם פיקוח נפש מחייב לפדות אף ביותר מכדי דמיהם, ורק במקרה של סיכויי הצלחה יפים יש מקום לאופציה של פעולה צבאית ותוך שיקול דעת רחב על סיכויים, סיכונים, והשלכות מדיניות וכדו' (ע"ע מבצע אנטבה..)
אך הם וודאי לא סברו שהאופציה הצבאית היא האופציה היחידה.
גם אם טרם זכינו לצבא ומדינה שיתנהלו על פי תורה, צריך שנדע מהו דין תורה, כדי שבבוא העת והשעה, נדע מה נכון לעשות.
בבוא העת והשעה יורה לנו מלך המשיח מה לעשות
בינתיים מורים לנו גדולי הדור
שוב הקשקוש הזה, עם מלך ונביא סנהדרין ואורים ותומים.
למה לערב דיני מלחמת הרשות עם דיני מלחמת מצוה, שנוהגים אפילו בגלות (ראה לדוגמא שו"ע או"ח סי' שכט סעי' ו-ז)?
לגבי הגדרת המלחמה כמלחמת מצוה, כבר נדרש לנושא הרה"ק רבי אהרון מנדלזון שליט"א חדב"נ המאקאווא רוב. ואף בירר זאת הלכתית עם רבני הקנאים בארץ ובחו"ל. וכולם הסכימו אתו, שהלכתית מלחמה זו שבה הם פתחו נגדינו, להשמידינו, והם אינם מחלקים בין דתיים חילונים, ציונים וקנאים. אלא מטרתם להשמיד את כולם. המסקנה ההלכתית היתה שזו מלחמת מצוה, שאסור לנו להילחם בה. כי מטרת הצבא להעבירנו על דתינו. אבל הלוחמים בצבא, יכולים לזכות לזכות של מלחמת מצוה, אם הם מכוונים שזו מטרתם במלחמה.
מאמר מעולה יישר כח
הכי טוב שראיתי עד עכשיו
תודה לכבוד הרב
יפה מאוד. ישר כח