זו לא הפעם הראשונה בה אני פוסע במחנה המוות אושוויץ בירקנאו, פוסע בדרכם האחרונה של הקדושים, ומנסה לדמיין מה הם חשבו ועשו ברגעיהם האחרונים עלי אדמות.
אבל הפעם, הפעם הרגשתי צביטה נוספת: כחבר מועצת 'יד ושם', שהארגון הקדוש הזה שם לו למטרה עצומה ונפלאה שלא תישכח השואה האיומה, הרגשתי חובה וזכות לבוא לכאן שוב ולחוות ברמ"ח אבריי ושס"ה גידי את אשר עברו הוריי.
כאן חי סבא בשנות האופל, כאן גם היתה סבתא. הם נפגשו לאחר השואה והקימו בית, על חורבות המחנה הארור הזה. והם לא שכחו לרגע את הימים אותם עשו כאן וחיו כאן, כשברקע נושמים את אדי הקרמטוריום, בהם נשרפים ונטבחים אבא ואמא, אח ואחות, חבר וחברה.
אתה סובב והולך בינות הביתנים, כאן הם חיו, כאן הם נשמו את נשימותיהם האחרונות, באמונה גדולה כי כל מה שה' עושה לטובה הוא עושה. הם אמנם לא הבינו את גזרת שמים אבל מסרו נפשם בקדושה ובגבורה, כמו הרוגי מלכות, שאין אדם יכול לעמוד במחיצתם.
מיד עם תום המלחמה והפצצת המחנה בידי בעלות הברית, כשנכנסו החיילים למחנה להוציא את הניצולים והשרידים האחרונים, הבינו כל העולם והתוודעו לעוצמות הזוועות הנוראיות שנעשו בידי ששה מיליון יהודים, ובתוכם מיליון ומאה אלף יהודים כאן בעומק השאול, בגיהנום עלי אדמות.
בכניסה למשרפות – נוקש הלב באופן מואץ, מתקשה להסתגל למראות. לכאן, אל תוככי התנורים, הכניסו יהודים קדושים ותוך דקבות הפכו ונעשו אפר שפוזר כדומן על פני השדה. בלתי נתפס. הכאב אוכל אותך בכל פינה.
אני מביט השמימה ושואל בלי קול: היכן אתם שמים? ראיתם ושתקתם? היכן הארץ? ראית ודוממת? ירח? כוכבים? נאלמתם דומיה? לא ראיתם את עשן ההרוגים עולה ומיתמר עד לב שמים?!
כן, כיהודים מאמינים אנו יודעים כי "גזירה היא מלפניי ואין לך רשות להרהר אחריה". גם בחלוף שמונים שנה מהנורא שבמלחמות, עדיין אין איתנו מבין על מה עשה ה' ככה, אבל יודעים אנו נאמנה, כי נצח ישראל לא ישקר. 'יד ושם' עושה כל פעולה וכל מאמץ להטמיע את חורבן השואה בעם היהודי ובעולם כולו, למען לא תישכח מלחמה זו ולא תישנה שוב.
סבא וסבתא חזרתי לכאן, למקום בו חושלה נשמתכם וגופכם, וקראתי יחד עמכם לזכר הוריכם ואחיכם:
"יתגדל ויתקדש שמיה רבה – – -"





















פשוט מרגש
בכיתי