סליחה, ניצחנו? מדברים סבב נוסף מול איראן | למלכי פרס ומִדַּי

1.
להודות, להלל ולשאול: אם צריך להסביר לנו שזה ניצחון, כנראה שיש עדיין שאלות לא פתורות

אילו פינו מלא שירה כים, אין אנחנו מספיקים ואין אנחנו מצליחים להסביר בכלל לאיזה חסדים גדולים נחשפנו כאן בשבועיים האחרונים. מלחמת 12 הימים חשפה פתאום באיזה מצב היינו ובאיזה מצב אנו ניצבים כעת והפרטים שמתגלים הם מחרידים ומופלאים כאחת.

התקיפה באיראן אישרה את מה שכולם אמרו בחצי פה אבל פתאום התמונה מתגלה במלואה: מאז שהמשטר באיראן חולל את המהפכה ועלה לשלטון לפני יותר מארבעים שנה, הוא חרט על דגלו מטרה עיקרית אחת – להשמיד את מדינת ישראל. זו היתה תכנית העבודה שלו ולזה הוא הקדיש את מפעל חייו.

התכנית שנבנתה לאורך השנים היתה מאוד ברורה: איראן עצמה תשמור על עמימות ותשאר כביכול מאחורי הקלעים, אבל תבנה זרועות תמנון ברחבי המזרח התיכון וכולם יפעלו יחד ביום פקודה. כך נבנה ציר הרשע הבנוי מהחמאס בעזה, חיזבאללה בלבנון, משטר אסד בסוריה, החותים בתימן ולצידם גדודים מקומיים בתוך יו"ש ואף בירדן. מעל הכל, נבנתה תכנית הגרעין ופרויקט הטילים המדוייקים.

לפי התכנית, כל הזרועות הללו היו אמורות להתחמש ולהתעצם, לנהל סבבים קטנים מול מדינת ישראל אבל להרדים אותה ולהכניס אותה לשאננות כאילו כולם חפצים בשקט ובהסדרה, ואז בהגיע הרגע, תינתן הפקודה מטהרן וכולם יפעלו יחד בהפתעה: איראן תבצע ירי מאסיבי לישראל כדי לשתק את מערכות ההגנה ולהכניס את כולם למרחבים המוגנים, בחסות השיתוק הזה יפלשו בבת אחת לישראל גם גדודי נוחבות מעזה, גדודי חיזבאללה מלבנון והגדודים מיו"ש, ישראל תתקשה להתמודד עם המתקפה המשולבת ואז יגיע הגרעין ויתן את אקורד הסיום, רח"ל.

בתחילה זה היה נשמע הזוי, אבל אז הגיע השלב הראשון ששיבש את המהלכים, בו החליט חמאס לפעול לבדו וללא תיאום וביצע את שואת יהודי הדרום בבוקר שמחת תורה. האירוע המזעזע הזה פקח לכולם את העיניים וגרם לכולם להבין שלא מדובר בתרחיש אימה תלוש אלא במציאות קיימת שאיש לא ציפה לה.

כשחמאס פלש למדינת ישראל, היו כמה אנשים בטהרן שהטיחו את הראש בקיר בתסכול כי הם הבינו בדיוק מה התוצאה של דבר כזה, והתוצאה אכן הגיעה. האסון לעם היהודי היה ענק, טראגי ובלתי נתפס, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאסון הזה מנע את הטרגדיה הגדולה שבעתיים, כי זה מה שהביא לשינוי התפיסה בישראל וליציאה למלחמה.

מאז, בחסדי שמים חיזבאללה קרס תחתיו ונעלם, המשטר בסוריה קרס אחריו, ציר הרשע ניזוק קשות וגם חמאס נחלש אך נותר קיים רק בגלל העובדה שהוא מחזיק בחטופים ישראלים, אחרת גם הוא היה קורס תחתיו כמו חיזבאללה.

אחרי שהארגונים הללו התגלו כנמרים של נייר, נותרה איראן לבדה ללא זרועות הפרוקסי ולכן החלה להאיץ את התכנית היחידה שנשארה לה, תכנית הגרעין והטילים ארוכי הטווח. בשלב זה כבר בשלה השעה מצד מדינת ישראל לצאת למתקפה הישירה שלא היתה יכולה לקרות בשום אופן לולי האירועים שקדמו לה, מהשביעי באוקטובר ועד היום.

רק כך נחשפנו למעשה לתכנית האימים של איראן שכבר היתה קרובה לביצוע, ומאז נחשפנו לשרשרת אירועים שכולם חסד שמיימי ניסי ועל טבעי, כיצד קרסה כל תכנית השמד הזאת שלב אחרי שלב, וסוכלה כמעט לחלוטין לפחות נכון לשעה זו. וככל שזה בלתי נתפס, כך גם אנו מתקשים להבין עד כמה אנחנו באמת חייבים להודות, להלל ולשבח.

כעת, אחרי שהאש נרגעה מעט, במקביל לחובת ההודאה והכרת הטוב להשי"ת, התפקיד של תקשורת הוא עדיין להטיל ספק ולשאול שאלות, ולכן כאן הבמה גם לשאול את השאלות גם אם אין עליהן תשובות.

השאלה הראשונה והמרכזית ביותר היא האם מדינת ישראל באמת ניצחה. תמיד ידענו שניצחון הוא דבר ברור ואם יש צורך להסביר אותו – אזי הוא לא ניצחון. את הניצחון על איראן עדיין יש צורך להסביר וזה מה שטראמפ ונתניהו מנסים לעשות כבר שבוע.

התמונות שמגיעות מהכורים הגרעיניים באיראן, מראות קרקע שוממה ושלווה שלא נראה עליה כלום, מלבד חורים המסומנים בעיגול, דרכם – כך מספרים לנו – חדרו הפצצות והשמידו את מה שנמצא בתת הקרקע. אנחנו נדרשים להאמין לזה משום שלא ראינו תמונות דרמטיות של פטריות עשן או של נזק כמו שחשבנו שיהיה בהשמדה דרמטית כל כך של כורים מסוכנים כל כך כמו שסיפרו לנו.

כשאיראן ניסתה להכחיש ולטעון שלא קרה כלום, זה לא היה אמין בכלל כי ברור שאיראן תטען כך. אבל אז הגיע דובר משרד החוץ של איראן וטען מיוזמתו כי מתקני הגרעין "ניזוקו קשות" כתוצאה מהתקיפות האמריקניות. וכאן הבן שואל מדוע הוא מודה בפשטות כזאת בנזק האדיר? האם זה לא משחק פסיכולוגי? כך שבפועל לא ברור מה באמת קרה לתכנית הגרעין של איראן ולא נותר לנו אלא להאמין לנשיא וראש הממשלה ולקוות שההצלחה אכן הושגה בס"ד.

השאלה הנוספת שנותרה פתוחה היא מה בעצם קורה מעכשיו. במשך שנים ארוכות איראן הסתתרה מאחורי ארגוני הזרועות שלה, הם ספגו את האש במקומה אבל זכו בתמורה לתמיכה, חימוש והרבה כסף שרק בזכותו הם היו קיימים. כעת הארגונים הללו כבר לא קיימים כמעט, איראן לא יכולה להעביר להם כספים ואולי גם לא כל כך רוצה ולכן הם צפויים להישאר חלשים.

מצד שני, המערכה של מדינת ישראל עברה למקום האמיתי ולנקודה ממנה הכל מתחיל. ושם הזירה כבר נראית אחרת וזו לא הזירות שהכרנו בעזה ובלבנון. איראן היא באמת מדינה מסוכנת והטילים שלה יכולים באמת לחולל נזקים רח"ל כמו שראינו במהלך 12 הימים. כשמדינת ישראל יצאה למערכה מול איראן, זה היה צעד נועז ובמצב כזה יש רק שתי ברירות: או לא לצאת למערכה, או לצאת למערכה ולסיים אותה עד הסוף.

בתחילה היה נראה שישראל אכן מסיימת את זה עד הסוף, נתניהו שרטט את מפת היעדים וקבע שני יעדים מרכזיים. האחד הוא חיסול תכנית הגרעין והשני הוא חיסול תכנית הטילאות, עוד מילה חדשה שלמדנו במערכה הזאת. הסיבה לכך היא שאם יצאת לכזו מערכה ולא סיימת אותה, הרי שקיבלת אויב שכעת נלחם בך בכל כוחו. הערת כבר את האריה המסוכן מרבצו.

מדינת ישראל היתה מוכרחה לעורר את האריה הטורף מרבצו כי זה היה כורח המציאות, כך שהאופציה הראשונה של לא לצאת למערכה – אינה רלוונטית. נותרה אם כן רק האופציה השניה והיא לסיים את זה עד הסוף. והשאלה הקשה היא – האם זה באמת קרה?

כפי שזה נראה כעת התשובה היא לא. בדיוק כמו שמדינת ישראל עשתה בעזה כל השנים, בדיוק כמו שנעשה בעבר בלבנון ובדיוק כמו במלחמת תשכ"ז שהתחילה את כיבוש יו"ש ולא סיימה אותו, מדינת ישראל פתחה זירה והשאירה אותה פתוחה. כעת המצב הוא שאם יקרה משהו בעזה או בלבנון, התגובה כבר תגיע מאיראן כי כעת הזירה הזאת נפתחה והפכה לגלויה. וזה כבר מסוכן.

אין יותר סבבי מאבק קטנים מול ארגוני טרור אזוריים, מעכשיו יש לנו לחימה ישירה מול אויב עז ומר. ישראל ספגה סבבי לחימה מול עזה אבל היא לא יכולה להחזיק הרבה זמן בסבבים כאלה מול איראן שמורידים שוב ושוב את כל אזרחי ישראל למקלטים מול סכנה אמיתית לחיי אדם ולהרס בלתי נתפס.

ברור לכולם שאין אנחנו מספיקים להודות ולהלל על חסדי ד' המופלאים שראינו, כולנו מבינים היום ממה הצילנו הקב"ה. ועם זאת, אל לנו להיתפס לזחיחות ושאננות כי הסכנה לא באמת חלפה. בעיניים אנושיות של בשר ודם, המצב כעת ממש לא ברור והוא ממש לא אופטימי, השאלות הקשות עדיין נותרו ללא מענה.

2.
המגלומן מול המתקרבן: קשה לדעת מה יהיה עתיד מזרח התיכון, אבל אפשר להיות פחות מופתעים אם נכיר את הנפשות הפועלות

את התמונה המלאה מול איראן קשה עדיין להבין, אבל גם את הממד הרחב שלה אי אפשר לראות מבלי להבין טוב יותר מי הן הנפשות הפועלות ומה האינטרס שלהן.

איראן כמו איראן, היא מדינה ערבית מוסלמית. וכל פרשן לענייני ערבים יידע להסביר שלפי האופי הערבי הקלאסי, מדובר באויב שנמצא באחד משני המצבים: או שהוא משדר ניצחון וגבורה גם בלי קשר למציאות, או שהוא מבין שאין לו ברירה ואז הוא מתהפך ומתחיל להציג את עצמו כקרבן ואומלל שצריך לרחם עליו.

כל שוטר ששירת בגבולות ובקווי התפר עם האוכלוסיה הפלשתינית, יידע לספר כיצד אפשר לנהל מרדף אחרי צעיר החשוד כמחבל, הלה יודע לברוח ולעשות פוזות מתריסות לקול תרועות חבריו, אבל ברגע שהוא נתפס – הוא מתחיל לבכות, לטעון שהוא לא עשה כלום והוא סתם חלשלוש שרודפים אותו.

הפלשתינים כבר נמצאים מזמן במצב השני. חמאס פלש לישראל בבוקר שמחת תורה, המחבלים העלו תיעודי ניצחון לרשתות החברתיות ואזרחי עזה ה"בלתי מעורבים" הריעו להם בתרועות שמחה. כמה ימים אחר כך כשהבינו מה נפל עליהם, המגמה התהפכה והם הפכו להיות אומללים שכל העולם צריך לרחם עליהם ועל הסגר שהוטל עליהם.

איראן נמצאת כעת במצב הראשון, היא עדיין במצב של תרועת ניצחון והיא עורכת מצעדי ראווה בטהרן כאילו כלום לא קרה, וזה האופי הצפוי והאופייני כל כך, הכל מתנהל שם בינתיים לפי הסדר.

מהצד השני, ניצב נשיא אמריקני שגם הוא קשה לפיצוח. מצד אחד הוא ניצב לצד מדינת ישראל באופן מעורר השתאות, מצד שני הוא נוקט בצעדים שנראים תמוהים מאוד. הוא הצהיר כבר בתחילת דרכו שהוא עומד לפתוח את שערי הגיהנום על עזה ועורר תקוות רבות בישראל, לבסוף קיבלנו עסקאות חלקיות קשות, אחר כך מיהר לקשור קשרים עם סעודיה וקטאר על גבה של מדינת ישראל ולנהל עסקאות עצמאיות ישירות מול חמאס ובכך העמיד את ישראל במבוכה.

כשהחל הקרב עם איראן הוא לא מיהר לקפוץ לזירה הרותחת, רק אחרי שישראל הגישה לו תכנית ברורה ופתחה בפניו את הדרך, הוא שיגר את המפציצים לפעולה אחת ממוקדת וזהו, אחריה מיד כפה על הצדדים הפסקת אש לא ברורה, וגם כשאיראן הפרה אותה הוא בלם בגופו כמעט את מטוסי הקרב הישראלים שהיו מעל טהרן.

עדיין לא הספקנו להתאושש מכל זה, והוא מפרסם פתאום הודעה ארוכה ולא שגרתית ברשתות החברתיות בה הוא קורא לבטל את משפטו של נתניהו ומצהיר כי אמריקה תציל את נתניהו גם מהמשפט שלו… איך בדיוק? ומדוע? גם לזה אין תשובות ברורות.

התשובה הברורה ביותר שקיימת כעת היא שמדובר באדם שמדינת ישראל חייבת לו הרבה, אבל אחרי הכל מדובר באדם מגלומן, בעל שגעון גדלות קיצוני, אדם שבטוח שהוא מבין הכי טוב מכולם בכל נושא בעולם ואין תחום בעולם שלא נתון לחסותו ולהחלטתו, רק הוא יידע להכריע ולקבל החלטה וכולם צריכים להקשיב לו. רק הוא יודע איך לטפל בעזה, רק הוא יודע איך לטפל באיראן ורק הוא יודע טוב מכולם איך לבלום את משפט נתניהו אי שם בישראל…

נתניהו קלט את האיש כבר בתחילת הדרך ולמד לעבוד איתו, אחריו באה קטאר והבינה גם היא איך מדברים עם האיש הזה ואיך מתנהלים איתו, היא לא היססה להעניק לו מטוס פאר במתנה מה שמוכיח ששם כבר הבינו היטב מה מדבר אליו ומה פותח אצלו את הדלתות.

הדבר הכי צפוי אצל טראמפ זה שהוא לא צפוי. אין לדעת מה יהיה הצעד הבא שלו ומה האינטרס המסתתר מאחורי כל שורה שהוא כותב ומאחורי כל משפט שהוא אומר למצלמות. מה שברור זה שהוא רואה את עצמו ככל יכול, יודע הכל ומחליט על הכל, סוג של נרקסיזם נשיאותי עטוף בזהב כתום.

את התמונה המלאה של עתיד המזרח התיכון קשה לראות עדיין, אבל את הראיה הרחבה אפשר להתחיל להבין כבר עכשיו לפי הנפשות הפועלות. האופי הערבי הקלאסי מצד אחד, מול הטרמינולוגיה הטראמפית המגלומנית. אחרי שנבין את זה, נהיה אולי פחות מופתעים מהצעדים הצפויים והלא צפויים הבאים עלינו לטובה.

3.
רמת אמינות – בנט, הסקרים החדשים לא מפתיעים, הם פשוט לא ממש אמינים

אי אפשר לבר בלא תבן, אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים ואי אפשר למלחמה בלי סקרים. כל סערה מדינית וביטחונית מתורגמת כמובן מיד לסקרים ולהשפעה שלה על המערכת הפוליטית.

ביום רביעי כבר נערכו סקרים ראשונים אחרי הפסקת האש עם איראן, ומהם עולה – כמה מפתיע – שנתניהו מתחזק מעט אבל עדיין אין לו גוש להקמת ממשלה. כאילו האדמה לא רעדה פה, כאילו לא ראינו פה דרמות ברמה קיצונית, המפה הפוליטית בישראל לא מראה שינויים מהותיים לכאן או לכאן. ההסבר היחיד לכך הוא שאולי הסקרים עצמם לא ממש אמינים. וכמה לא אמינים? עיין ערך בנט.

במצב של היום, כל סקר שמציב את בנט מעל אחוז החסימה, הוא כבר סקר מנותק ולא אמין. על אחת כמה וכמה כשהסקרים צופים לו עדיין לא פחות מ-24 מנדטים…

לפי סקר חדשות כאן 11, אם הבחירות היו נערכות היום בלי מפלגה של בנט, נתניהו היה מקבל 31 מנדטים, ליברמן 15, לפיד 14, גנץ 13 ויאיר גולן 11. בתרחיש בו בנט פורץ לחיינו עם "בנט 2026", נתניהו יורד ל-28, בנט מקבל 24, ליברמן 10, יאיר גולן 9, לפיד 8 וגנץ 7. כלומר: בנט נוגס מהליכוד שלושה מנדטים בלבד ואת עיקר כוחו הוא מקבל על חשבון לפיד, גנץ, יאיר גולן וליברמן.

אם נפרגן לסקרים הללו ונעניק להם קורטוב של אמון, הרי שהמשמעות שלהם היא לא כוח לבנט אלא אי אמון של מחנה האופוזיציה בנתניהו, זה הכל. וכמו שנתניהו כבר אמר פעם: אני לא מתערב איך השמאל מחלק את הקולות שלו. בשני הסקרים, עם בנט או בלעדיו, הימין לא נמצא במצב מזהיר אבל הוא גם לא במצב משתנה, לעומת המחנה הנגדי שמחלק באופן שונה את ההצבעה הצפויה שלו. המסקנה הראשונה והמתבקשת היא שזה לא שבנט צפוי להצליח, אלא שהמחנה הזה עדיין לא החליט והוא לא סגור על עצמו, זה הכל.

לבנט אין בייס אמיתי, זה לא הגיוני שבנט מתרברב לכאורה ב-24 מנדטים ואילו סמוטריץ' למשל מתגלגל על גבול אחוז החסימה. הרי ברור שלסקרים הללו אין עדיין אחיזה במציאות וכל מה שהם מוכיחים זה שגם אחרי מלחמה כל כך קשה, אחרי מהלך דרמטי באיראן ואחרי כל הסערות וההפתעות, עם ישראל עדיין מתחבט בשאלה הקיומית של כן ביבי או לא ביבי, ועם ישראל עדיין מאפשר לבנט להמריא בסקרים ואז להתרסק בקלפי. איראן יכולה לקרוס לתוך עצמה אבל הפוליטיקה בישראל תישאר אותו דבר. גם אחרי הפגיעות בעורף – נותרנו עם קשה עורף.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]