- מקור הדין
שיטת ר"י בר יקר (המובאת בטור או"ח סי' קסה) כי מי שחייב בברכת אשר יצר לפני תחילת הסעודה, עליו ליטול שתי פעמים, האחת בשל חיוב ברכת אשר יצר והשניה לצורך אכילת פת וברכת על נטילת ידיים.
ומבאר המהר"ם מרוטנברג שלא ניתן לצאת ידי חובה בנטילה אחת שתעלה גם לברכת אשר יצר וגם לברכת על נטילת ידיים, שכן מיד לאחר הנטילה יש לברך את ברכת אשר יצר (שחייב בה מיד עם יציאתו מבית הכסא והכשרת הידיים לברכה) וממילא היא מהווה הפסק בין מעשה הנטילה לבין ברכת על נטילת ידיים (ולכן יש נדרשת נטילה נוספת לסעודה מבלי שיהיה הפסק בין מעשה הנטילה לברכת על נטילת ידיים).
שיטת הטור (או"ח סי' קסה) כי, די בנטילה אחת העולה גם לברכת אשר יצר וגם לחובת נטילת ידיים לסעודה, וכן פוסק הטור שסדר הברכות הן שבראשונה נאמרת ברכת אשר יצר ולאחריה ברכת על נטיל ידיים.
ומבאר הטור שאין ברכת אשר יצר נחשבת כהפסק בין מעשה הנטילה לברכת על נטילת ידיים, שכן מעשה נטילת ידיים לסעודה מתחלק לשני חלקים, האחד הוא נתינת מים ראשונים אשר מטהרים את הידיים, והשני הוא נתינה נוספת של מים לטהרת המים שנותרו על היד ופעולת הניגוב, ולכן לאחר נתינת המים הראשונה טרם הושלם מעשה הנטילה (שכן נדרשת נתינת נוספת וניגוב), ועדיין לא חלה החובה לברך על נטילת ידיים, וממילא ברכת אשר יצר שנאמרת בין שני חלקי מעשה הנטילה איננה נחשבת כהפסק בין מעשה הנטילה לברכת ענט"י.
הקשה מהר"י אבוהב (הובאו דבריו בב"י סי' קסה) שאומנם מעיקר הדין מי שנוטל את ידיו ברביעת מים אחת לשתי ידיו, הרי שהוא מחלק את רביעית המים לשתי שפיכות של מים, שפיכה ראשונה לטהרת הידיים ושפיכה שנייה לטהרת המים שנותרו על הידיים, ומאחר שכך הרי שלאחר הנתינה הראשונה הידיים הן טהורות וקמה מיד החובה לברך על נטילתצ ידיים וממילא שאין להפסיק ולומר ברכת אשר יצר מיד לאחר שפיכת המים הראשונה על הידיים.
ומתרץ מהר"י אבוהב, כי מאחר שהמים הראשונים אומנם מטהרים את הידיים, אך הם עצמם טמאים, הרי שאי סילוקם על ידי נתינה נוספת של מים וניגוב שלאחר מכן, עשוי לגרום שהידיים ייטמאו בשנית, וממילא שהפעולה לסילוק המים הראשונים (על ידי ניתנת מים נוספים וניגוב) הינה חלק ממעשה הנטילה ועל כן ברכת אשר יצר הנאמרת מיד לאחר שפיכת המים הראשונה איננה נחשבת כהפסק בין מעשה הנטילה (שטרם הושלם) לבין ברכת על נטילת ידיים.
שיטת ההגהות מיימוניות (פ"ו מהלכ' ברכות) והמרדכי (הובאו דברי בב"י סי' קסה), כי די בנטילה אחת שעולה לברכת אשר יצר וברכת על נטילת ידיים, אך יש להקדים את ברכת על נטילת ידיים שתאמר עם סיום מעשה הנטילה ורק לאחריה יש לברך ברכת אשר יצר.
ומבואר בהגהות מיימוית והמרדכי כי ברכת אשר יצר איננה נחשבת כהפסק בין הנטילה לברכת המוציא, שכן הגמרא (ברכות מ ע"א) אומרת שמותר להפסיק בין ברכת על נטילת ידיים לברכת המוציא לצורכי הסעודה או לצורך אמירת "גביל לתורי" (גבל וערבב אוכל לשור – שכן אסור לאדם לאכול לפני בהמתו) וממילא גם ברכת אשר יצר איננה נחשבת כהפסק ובדומה לדין אמירת "גביל לתורי".
- פסק השו"ע
להלכה פוסק השולחן ערוך (או"ח סי' קסה סעי' א) את שיטת ר"י בר יקר ואת שיטת הטור: "העושה צרכיו ורוצה לאכול, יטול ב' פעמים על הראשונה מברך אשר יצר, ועל השנייה מברךעל נט"י. ואם אינו רוצה ליטול אלא פעם אחת, לאחר ששפך פעם אחת על ידיו ומשפשף, יברך אשר יצר, ואח"כ בשעת ניגוב יברך ענט"י."
הקשה המג"א (סי' קסה סע"ק ב) מדוע לאחר ברכת אשר יצר יש ליטול פעם נוספת לצורך סעודה, והרי מי שנטל ידיו לצורך אכילת דבר שטיבלו במשקה (עי' או"ח סי קנח סעי' ז), הרי שהוא יכול לאכול פת (ככל שלא הסיח דעתו) גם ללא נטילת ידיים, שכן הנטילה לדבר שטיבולו במשקה עולה גם לנטילה לצורך סעודה, וממילא מדוע מי שנטל ידין לצורך ברכת ששאר יצר נדרש ליטול פעם נוספת לצורך סעודה (בשונה מנטילה לדבר שטיבולו במשקה).
ומתרץ המגן אברהם (את שאלתו לעיל), כי מאחר שהנטילה לברכת אשר יצר אינה צריכה להיעשות כדין נטילת ידיים לסעודה (כגון מכלי וכדו') הרי שהנוטל ידיו לברכת אשר יצר אין ידיו טהורות לעניין אכילת פת ולכן הנטילה השנייה לסעודה גורמת לטהרה וממילא גם שהיא חייבת בברכה.
עוד מתרץ המג"א כי יש לחלק בין נטילה לדבר שטיבולו במשקה לבין נטילה לברכת אשר יצר שכן נטילה לדבר שטיבולו במשקה הינה נטילה לצורך הכשרת הידיים לאכילה ולכן ניתן להמשיך ולאכול סעודת פת ולהסתמך על הנטילה (לדבר שטיבולו במשקה), אבל נטילה לצורך ברכת אשר יצר לא נועדה להכשרת הידיים לאכילה, וממילא שיש ליטול לאחר ברכת אשר יצר פעם נוספת כדי להכשיר את הידיים לאכילת פת.
ומקשה הרקע"א (הגהות רעק"א סי' קסה אות א) על תירץ המגן אברהם שהרי ברכת על נטילת ידיים נאמרת על טהרת הידיים, ומאחר שנטילה (לצורך סעודה) שבאה לאחר ברכת אשר יצר איננה מוסיפה עוד טהרה משום שהידיים כבר טהורות מהנטילה הקודמת (לברכת אשר יצר), אזי לכאורה הברכה על הנטילה הנוספת לצורך הסעודה מיותרת והיא נאמרת לבטלה, והרקע"א נשאר בצ"ע.
הט"ז (או"ח סי' קסה סע"ק ב) מקשה על פסק השו"ע השני – שנטילה אחת עולה גם לברכת אשר יצר וגם לברכת על נטיל ידיים, ושיש להקדים את ברכת אשר יצר לנטילת ידיים – שלכאורה כמנהג ימנו לא ניתן להפסיק לאחר מעשה הנטילה ולברך קודם אשר יצר, שכן הלכה למעשה נוהגים אנו ליטול כל יד בשיעור של רביעית ואף יותר וממילא נטילה כזו דינה כטובל ידיו בנהר (עי' שו"ע או"ח סי' קנח סעי' יג) שלאחריה המים הנותרים על היד טהורים ולא נדרשת טבילה נוספת או נטילה נוספת (אך לכתחילה יש לחשוש לשיטות המחייבות נטילה נוספת גם בשופך רביעית על כל יד) ולכן לאחר הנטילה הראשונה הסתיימה פעולת הטהרה ויש לברך מיד על נטילת ידיים, מבלי להפסיק בברכת אשר יצר קודם לכן, מכוח קושייתו סובר הט"ז שיש לנהוג כפסק השו"ע הראשון המחייב שתי נטילות, האחת לברכת אשר יצר והשנייה לברכת על נטילת ידיים.
- סיכום
המשנה"ב (סי' קסה סע"ק ב-ג) פוסק שיש לנהוג כפי הדין הראשון בשו"ע המחייב שתי נטילות, האחת לברכת אשר יצר והשנייה לברכת על נטילת ידיים וכמבואר בתירוצו השני של המגן אברהם, שהנטילה לברכת אשר יצר תהיה נטילה שאינה עולה לסעודה (ולברכת על נטילת ידיים) כגון שלא בכלי וכדו', ובדיעבד אם בירך על נטילת ידיים בראשונה, הרי שניתן לסמוך על השיטות הסוברות (הגהות מיימוניות והמרדכי) שברכת אשר יצר אינה נחשבת הפסק בין נטילת ידיים לברכת המוציא.
בפסקי תשובות (סי' קסה אות א) הביא שהפוסקים נחלקו באופן וסדר הברכות: "ובמשנ"ב (סק"ב) בשם מג"א ועוד הרבה אחרונים שיזהר לא ליטול בפעם הראשון נטילה גמורה, אלא רק מעט משום נקיות, דאם יטול נטילה גמורה נטהרו ידיו בפעם הראשון (ואפילו שנוטל לסירוגין) ושוב אין שייך לברך על נטילה שניה.
ולכן יש לנהוג ליטול נטילה הראשונה בלי כלי וכח גברא, אלא לערות המים מהברז על ידיו ג' פעמים לסירוגין, וינגב ידיו, יברך אשר יצר, ואח"כ יטול ידיו שוב לאכילה, וטוב שגם יגע במנעלו או יחכך בראשו לפני נטילתו לאכילה.
אמנם יש לציין שמנהג כמה מגדולי ישראל היה כפי הדרך המובא במשנ"ב בסוף דבריו ליטול רק פעם אחת וכפי כל כללי הדינים לנט"י לאכילה, ולברך על נטילת ידים, ולנגב הידים ולברך אשר יצר, ואח"כ לבצע על הפת ויברך המוציא וסמכו על דיעות הפוסקים שאין ברכת אשר יצר הפסק דהכל לצורך טהרת הידים הוא."
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה כלל.
