לא חיפש ג'ובים / יוחאי דנינו על התעקשותו של דודי אמסלם – עד הסוף

עד לרגע האחרון שלפני השבעת הממשלה, היו עוד כאלו שהאמינו שחבר הכנסת דודי אמסלם יזחל על גחונו לשולחן הממשלה עם תיק כזה או אחר, בדיוק כמו שעשו חבריו האחרים, ובלבד שיוכל לשבת על כסא עור הצבי. אבל דודי כמו דודי, נשאר דבק בעמדתו: או יושב ראש הכנסת, או שר המשפטים.

אמסלם שנחשב לכוכב עולה בליכוד וככזה זכה גם במקום הרביעי בבחירות הפנימיות של המפלגה, כבר מזמן הציב את יעדיו לקדנציה והאמת? בשל המקום הגבוה שזכה בו, לא הייתה סיבה שלא להעניק לו את דרישתו. משרד המשפטים הוא גם כך לא אחד מהתיקים הבכירים בישראל, ותפקיד יושב ראש הכנסת למי שזכה במקום הרביעי ברשימה, הוא בהחלט בר השגה. אמיר אוחנה אגב, גם הוא כוכב עולה, זכה במקום אחד אחרי אמסלם. במקום החמישי בבחירות הפנימיות, והוצב במקום השישי ברשימת המפלגה.

לא מעט אנשים מטיחים ביקורת בנתניהו על כך שהוא לא מינה את אמסלם לתפקיד, או לכל הפחות דאג להגיע איתו לאיזה הסדר. "אמסלם נשכב על הגדר בשבילו, נלחם בכל התקשורת, מתח ביקורת בשופטים וננזף, מה עוד הוא היה צריך כדי לקבל תפקיד משמעותי, כפי שהוא דרש" שאלו השבוע כמה מחברי הליכוד וקבעו ש-"לנתניהו יש בעיה, הוא לא יודע לתגמל את מקורביו".

הבעיה הזו אצל נתניהו קיימת ללא ספק, הוא גם לא יכול לראות כאלו שצומחים לידו וזוכים לפופולריות רבה, אבל הסיפור עם אמסלם הוא קצת שונה. כשאמסלם נבחר לכנסת בפעם הראשונה, היו רבים שסימנו אותו ככאב הראש של נתניהו, בשל עימותים פנים מפלגתיים שהיו להם בעבר. אולם בפועל, הוא הכה את התחזיות והפך לאחד האנשים הקרובים לנתניהו, כשבשעת צערו – כשנאלץ להתפטר מתפקידי שר שהחזיק בהם עד אז – מינה את אמסלם לאחד התפקידים המשמעותיים ביותר מבחינת נתניהו: תיק התקשורת.

כבר כשהתמנה לתפקיד, היה ברור שאמסלם יעשה "בית ספר" לייעוץ המשפטי לממשלה, והוא החל לשטות בייעוץ המשפטי, ולעקוץ אותם לא מעט, כביכול בשם החשש שייפתחו נגדו גם כן בחקירה. זמן קצר אחר כך הוא כבר מונה לתפקיד שר המדע והסייבר, אבל גם אז הוא הרבה לתקוף את השופטים, לדבר על סדר חדש שצריך לעשות ועל מה ייקרה אם הוא יהיה בתפקיד שר המשפטים.

מצביעי הליכוד אהבו את האמירות הללו, והבחירות הפנימיות הוכיחו זאת ללא ספק, אבל נתניהו היה זה שדווקא הסתייג. נתניהו שכבר הוכיח לא פעם שהוא החומה האחרונה ששומרת על בית המשפט העליון, סירב למנות אותו כשר משפטים ואפילו דרישה הגיונית כמו תפקיד יו"ר הכנסת, לא נענתה על ידו.

בשונה ממקרים אחרים, אצל אמסלם נתניהו לא חשש שאחרי שייכנס לתפקיד הנחשק הוא ישנה את דעותיו, הוא גם לא חשש שיהפוך צד, אלא להיפך. נתניהו הבין שהנאומים חוצבי הלהבות של אמסלם, הם נאומים שהוא באמת מאמין בהם ורוצה לקדם לא מעט עניינים, אבל דווקא בשל האידיאולוגיה הזו, נתניהו החליט לתקוע את המינוי.

לא מעט הצעות הוצעו בימים האחרונים לאמסלם, אבל האחרון הוא לא איש של כבוד, לא רודף שררה ולא מחפש עוד תופינים. מבחינתו אין לו כל בעיה להישאר חבר כנסת מן המניין ולא לקבל תפקיד שר, רווי ביועצים, מזכירות ופקידים שתחת סמכותו. מבחינתו, זה או שבאתי להיות כשר ולקדם את ערכיי, או שמוטב להיות חבר כנסת מן המניין ולא להיות מואשם בכך ששוב הימין פספס את הזדמנות חייו. נתניהו מבין היטב את המשמעות הזו, אבל דווקא מזה הוא מפחד.

נתניהו ידע שאמסלם יהיה עצמאי מידי ולא יהסס להילחם ראש בראש עם מערכת המשפט, כדי לממש את תכניותיו. הוא גם ידע שכיו"ר הכנסת, הוא לא יהסס לחנך מחדש את מיקי לוי וחבריו. הוא ידע שאמסלם נאמן להבטחותיו ודווקא מכך הוא חשש. זו הסיבה שהוא היה מוכן להציע לו לא מעט תיקים שחברי הליכוד האחרים חשקו בהם, אבל מבחינת אמסלם, ויתור כלל לא עמד באופק.

זה לא אומר שאמסלם יישאר לעד ולעולם מחוץ לשולחן הממשלה, ייתכן שכבר בעוד זמן קצר נראה אותו מצטרף, כמו שהיה עם השר לשעבר גלעד ארדן, שנתניהו מעדיף אותו רחוק מן העין ורחוק מן הלב והפוליטיקה, שהצטרף כשר לביטחון הפנים רק זמן מה לאחר השבעת הממשלה.

כן, ייתכן בהחלט שבהמשך אצטרך עוד לאכול את הכובע, ואמסלם ייצטרף כאחד השרים שמן המניין, אבל בינתיים הוא עומד במילתו. מילה של שליח ציבור, שמבין היטב עבור מה שלחו אותו.