אני רוצה לדבר איתכם כמה מילים שלא דיברנו כאן מעולם, אני רוצה לדבר על מצוות יישוב ארץ ישראל. איננו רגילים להביא כאן דברי תורה, אך המצב אינו רגיל ודברי תורה הם הדרך ה י ח י ד ה להנחם.
השבוע, השתתפתי בין היתר בהלוויית החייל החרדי נועם אלימלך רוטנברג הי"ד, ראיתי שם את מורי הגאון רבי אשר ווייס שליט"א בראש המלווים ונזכרתי בשיעור ששמעתי ממנו בעבר, יסוד חשוב ביהדות. רבותיי, הסכיתו זה קצר, חשוב, ומאוד מחזק.
הוא פתח בשאלה פשוטה: כידוע לפי רוב הראשונים מצוות יישוב ארץ ישראל אינה בתוך מצוות תרי"ג, א"כ איך ניתן למסור את הנפש – כפי שעשו כל ארזי התורה – על מצווה זו שכלל אינה דאורייתא?
ולאחר כמה תירוצים, הוא ענה בפשטותו הגאונית המפורסמת, תשובה קצרה חודרת עד לב ונותנת פירוש אחר לכל החיים שלנו כאן. הדברים נאמרו באנגלית ואני מקווה שהבנתי נכון, אנסה לתמצתם:
יישוב ארץ ישראל אינה מצווה בתרי"ג בדיוק כמו שאין מצווה לנשום ואין מצווה לחנך את הילדים ואין מצווה (לפחות לאשה) להתחתן – יש דברים שהם מהות החיים, ועל החיים עצמם לא צ ר י ך מצווה. זה היה פשוט וברור לאברהם אבינו ולנביאים ולתנאים, לכל הראשונים והאחרונים שמסרו נפשם לעלות לארץ, ולמאורי האומה – ממשה רבינו ועד הבעש"ט הגר"א והח"ח, אשר ניסו למסור נפשם ולא זכינו לכך. כולם הבינו שאין צריך מצווה מפורשת בתורה על כך כי זהו כל מהותה של התורה.
אמנם, המשיך הרב, למרות החשיבות אין זה חיוב גמור, משום – וכאן שוב גאונותו – שאי אפשר לחייב אדם לכך אם אינו מרגיש את המצווה, המצווה הזו כרוכה במסירות נפש כפשוטה שהוא סיכון החיים ברמה מסוימת, והתורה אינה מצווה על מסירות נפש בדרך כלל, על היהודי להרגיש בעצמו את החשיבות ואז ישמח למסור נפשו עליה.
זהו רבותיי, המסר העמוק מיני עומק: יישוב ארץ ישראל הוא הרבה יותר ממצווה, הוא התורה במהותה, ועל התורה אנחנו מוכנים למסור את נפשנו ללא היסוס בכל רגע.
אנחנו מדברים על ארץ ישראל, הקדושה והספוגה בדם קדוש, ומהשבוע עוד הרבה דם, של יהודים שמסרו נפשם לחיות בה, זהו דבר פשוט אשר יסכימו עליו כל קצוות היהדות הנאמנה ואינו קשור כלל ליחס למדינה: מצווה לקנות את ארץ ישראל, גם אם המצווה כרוכה בייסורין.
מרוב דיבורים על פתרונות דיור שכחנו את העיקר: ארץ ישראל אינה רק "היכי תימצי" איפה לגור, היא מהות התורה! בכיסי דרכון אמריקאי ואיני מתלונן על מחצית ממשפחתי שבחרו לממשו ולהתגורר בגולה, אך אני והחצי השני הולכים בדרכה של אמי ע"ה שעלתה לכאן בעיצומה של מלחמת ששת הימים, כאשר היה נראה כי אין תקווה לעם היושב בציון. היא עלתה לכאן במסירות נפש עצומה וזכתה בשכר זה למה שלא זכו רוב משפחתה, אלו שבחרו את חייה הנוחים והבטוחים של עם–ריקא: היא זכתה לראות חמישים צאצאים יראי שמיים והודתה על כך כל רגע, היום מלמעלה היא רואה הרבה יותר וזה רק ההתחלה.
מרכזי תורה יש בכל מקום ברוך השם, אך ארץ ישראל יש רק אחת ורק עליה נאמר 'ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה'. אנחנו כאן לא מאותה סיבה שהבריטי בבריטניה והצרפתי בצרפת, בבחינת "כאן נמצא כאן היה", אצלנו זה מהות, ועל מהות אנחנו מוכנים לשלם, לא בשמחה אלא בכאב עצום, אך מוכנים לשלמו.
זהו הפשט הפשוט של קבלת ייסורין באהבה, איש לא מצפה ממך לשמוח כשאתה מקבל טיפול רפואי מאוד חיוני ללא הרדמה, אך גם מצופה ממך להודות לרופא ולא להתלונן יותר מדי, בדיוק כמו שאיש אינו בוכה בקופה במכולת שהוא צריך לשלם כל כך הרבה כי זה ברור לו שלכל דבר יש מחיר, כאן בורא עולם קבע את המחיר והוא גובה אותו, באמצעות מלאכי החבלה.
לא בקלות אנחנו משלמים את המחיר, הכאב הוא עצום, בסיומה של אותה הלוויה האמורה הכריז אביו, יהודי חרדי שאיני מכירו אך מעריצו, כי דרושים מתנדבים לחפור עוד עשרות (!) קברים. נותרתי למבצע הלילי המורכב ביחד עם עוד עשרות ויותר מכל שכבות העם, ונתערבב החול עם הדמעות שנטפו לתוך הבורות שייצרנו לקליטת בחורים צעירים שנרצחו כאשר ניסו להגן על אחרים. יהי זכרם ברוך.
במשך כל הלילה חשבתי על האבא הזה, ועל עוד הורים חרדים ודתיים שפגשתי השבוע, שקיבלו את הדין בהכנעה ובידיעה שבורא עולם בחר בבנם להיות לידו. חשבתי גם על כל עשרות עשרות הארונות שימלאו מחר בבוקר את הקברים שאני חופר עכשיו, להם יהיה הרבה יותר קשה לקבל את הידיעה ואת העובדה שמחמל עינם איננו, אין לי מושג איך מנחמים הורה שכול בלי אמונה, טאטע תביא כוח בבקשה גם למי שלא מאמין בך, הוא שילם כל כך יקר ודווקא הוא צריך את זה יותר.
המכה היא קשה אך נתאושש ממנה, עם כל הקושי לומר את המשפט הבא צריך לומר אותו בכנות: אומה של עשרה מיליון נפש לא מתמוטטת מאובדן כזה, גם אם הוא בסדר גודל שלא הכרנו ולא נכיר בע"ה. אך אומה כן עלולה להתמוטט חלילה מאובדן של דרך, מחוסר מוטיבציה פנימית, וכאן תפקידנו לחזק ולהתחזק ולזכור כי הדרך קשה אך משתלמת.
דבר זה נוגע לכל אחד מאיתנו, המחיר של ארץ ישראל איננו רק בהרוגים ושבויים רח"ל, אלא גם בדברים שפתאום נראים קטנים. ומי יודע אולי זאת הסיבה שכל גזירת הדיור קיימת רק בארץ ישראל. אחינו בלייקווד ולונדון לא מבינים את זה, כי הם לא גרים בארץ ישראל ולכן לא משלמים על כך.
כך למשל האבא שלא ישן בלילות מרוב גלגולי חובות של נישואי הילדים, או המשפחה הצעירה שהולכת לגור בפריפריה, או הסבא אשר – כמוני – רואה את הנכדים הצפתיים רק בחגים ואירועים מיוחדים, כל זה ועוד הרבה הוא המחיר של יישוב ארץ ישראל, את החלק הזה אנחנו משלמים בשמחה, בדיוק כמו שנכנסים לסוכה בשמחה גם אם היא פחות נוחה. ובפעם הבאה שמתעורר קושי, אפשר לכוון "לשם יחוד" לקיים מצוות יישוב ארץ ישראל. יהי רצון שמהיום זה ייגמר רק בזה.
עוד שתי נקודות לסיום:
ראשית, איש מאתנו לא יודע חשבונות שמיים, ומי שמתיימר לקבל שדרים שמימיים, מקומו אתם יודעים איפה. אמנם בדיונים פנימיים ניתן לדבר על חיזוק שמירת השבת ועל כל הדברים הצריכים חיזוק ואסור להתעלם מכך כדברי הרמב"ם הידועים. אך בבקשה אל תגידו בגת! אין זו העת להטיף לאחינו התועים, הם לא יכולים לקלוט את זה כעת ולוואי והם לא יתגוללו עלינו בסיום המאורעות, והמשכיל בעת ההיא יידום ומי שאינו משכיל שומה על הסובבים להסביר לו ולהדמימו.
והדבר השני והכי חשוב, ואת זה אמר לי יהודי יקר וגיבור שכולנו חייבים לו, קוראים לו יונתן פולארד, עוד אחד שמסר את נפשו וישב רוב חייו בכלא למען ארץ ישראל. זיהיתי אותו לידי בין המתנדבים לחפירת הקברים, שיחה התפתחה בינינו על עד כמה בזכותו לא ראינו דברים כאלו בעבר ועוד דברי אמונה שיוקדת בו, אך העיקר זה המסר שהוא אמר לי בפשטות אמריקאית: מלבד קבלת הדין באהבה, עלינו לזכור את האמת הפשוטה שהמשיח בדרך ואנחנו ממתינים לו בכל יום שיבוא.
יישר כח על הדברים החשובים! כדאי מאוד ללמוד את הדפים האחרונים של מסכת כתובות ולקבל מושגים לוהטים על החובה והזכות הקדושה לגור בארץ ישראל.
רק מוסיף שגם בניו יורק ובלונדון יש "גזירת דיור", שמאלצת את הזוגות הצעירים לנדוד ליישובים מרוחקים, וגם שם יש שונאי ישראל שעיניהם צרה בנו.