1.
גזירה שווה:
אם מקצצים בבשר החי של הקופה הציבורית לצורך המלחמה, כדאי לעשות זאת בהגינות
אם היה פרמטר לבדיקת שקט כמו שיש לבדיקת רעש, סביר להניח שהמספרים הגבוהים בסקאלה היו נמדדים בשבועיים האחרונים בבנין הכנסת.
בית הנבחרים הישראלי שאמור להיות פעיל מאוד בתקופה זו של השנה, נכנס להקפאה דוממת ואת השקט במסדרונות אפשר למשש כמעט בידיים. העבודה הפרלמנטרית הופסקה והוועדות עוסקות רק במה שקשור למלחמה. המליאה שאמורה להתכנס על פי חוק בימי שלישי בוטלה בהוראת שעה, גם בימי שני ורביעי מתכנסת מליאה קצרה וריקה רק כדי לאשר בהסכמה את ההחלטות הקשורות ללחימה.
ומתוך השקט המציק הזה עולה תובנה מציקה קצת יותר. ההחלטה להשבית את העיסוק בפוליטיקה בזמן הלחימה הקשה יכולה להיות נכונה וצודקת, השאלה היא מה עושים בקשר למשמעויות הנוספות שיש להחלטה כזאת.
בימים קשים אלה, לצד ניהול הלחימה הקשה עצמה, מתמודדת המדינה עם הטיפול באזרחים המפונים מהדרום ומהצפון ועם ההיערכות למשמעות הכלכלית האדירה שיש למלחמה הזאת. כבר עכשיו עולה הדרישה שכספים קואליציוניים שלא הועברו עדיין יופנו לטובת הלחימה, הדרישה נתקלת בינתיים בסירוב. כמו כן לצמצם משרדי ממשלה מיותרים ולחסוך עלויות. כחלק מהמגמה הזאת אמורים להיפגע גם תקציבים שהובטחו למוסדות תורה וחינוך ולצרכים שונים דומים של המפלגות השותפות בקואליציה.
ההבנה היא שהיכן שאפשר לצמצם – מצמצמים, היכן שניתן לחסוך חוסכים ובתקופה קשה כזאת אך טבעי הוא שכל שקל מיותר בקופה הציבורית יופנה לצרכי הביטחון ולטיפול באזרחים שנפגעו. כי המצב כרגע הוא שמפוני החזית לא מקבלים את מלוא העלות של שהייה באכסניות לשם פונו על ידי המדינה ולמרבה האבסורד הם מתחילים לגייס תרומות פרטיות, כדי לממן את המנוסה שלהם כל זמן שהם רועדים מפחד לחזור הביתה, לדירות נטולות הממ"דים וחסרות ההגנה הבסיסית מחדירות מחבלים.
המצוקה הזאת מורגשת היטב על רקע השקט המצמית השורר במסדרונות הכנסת. נבחרי הציבור נשארו ברובם חסרי תעסוקה או לפחות עם תעסוקה חלקית בלבד וכאן אולי יש מקום לחשיבה כלשהי. בכל חברה כלכלית פרטית, מצב כזה היה גורם למנכ"ל לעשות מיד חישוב ולמפות את העובדים שנותרו חסרי תעסוקה, הם ימצאו את עצמם מהר מאוד יוצאים לחל"ת או עומדים מול קיצוץ משמעותי במשכורת. וכשמדובר בארגון לא מסחרי אלא כזה הממומן מהכיס של כולנו, על אחת כמה וכמה שמשהו צריך לקרות.
חשוב מאוד להקדים ולציין כי עינו של איש לא צרה חלילה בתנאיהם הכלכליים של נבחרי הציבור ואדרבה, בימים כתיקונם יש לדון בצורך לשפר את תנאיהם כדי לגרום לאנשים איכותיים להיכנס לפוליטיקה ולנהל בתבונה את המדינה. אבל בתקופה כזאת ההיגיון אומר אחרת. ולא, חלילה וחס, אף אחד לא קורא להפסיק לשלם משכורת לנבחרי הציבור ובוודאי שלא לפגוע בכבשת הרש של משכורות העוזרים והיועצים. אבל גם כך יש מספיק מהיכן לקצץ והרבה.
על פי נתוני חשב הכנסת, העלות השנתית של כל ח"כ לקופת המדינה היא מיליון ושמונה מאות שקלים, שזה כולל את משכורתו, משכורות עוזריו, אחזקת לשכתו על כל הציוד והמסתעף, עלות רכב ודלק והטבות נוספות, שהמרכזית שבהם היא הסעיף 'קשר עם הבוחר', שרק הוא לבד עולה למשלם המיסים יותר ממאה אלף שקלים בשנה עבור כל ח"כ וח"כ. ועדיין לא דיברנו על שרי ממשלה וסגניהם שמקבלים בנוסף עוד תקנים לרל"שים וליועצים, עוד תקציב ללשכות כפולות והטבות נוספות, וכמובן לא דיברנו על נבחרי ציבור שמחזיקים יותר מתפקיד אחד ומקבלים את כל הנ"ל עבור כל תקן ותקן. ובכוונה לא ניכנס כאן חלילה לשמות.
בתקופה קשה זו, רוב חברי הכנסת איך נאמר זאת בזהירות – לא ממש סובלים מלו"ז עמוס. מי שעובד אלה בעיקר יושבי ראש ועדות שמטפלים בנושאי המלחמה, חברי הוועדות שמשתתפים בדיונים וכמובן אלה שתפקידם נושק ישירות להיבטים של ביטחון ומודיעין. אבל מדובר במספר זניח של נבחרי ציבור, שגם הם לא ממש מלאים עבודה עד קצה הנשימה.
המכנה המשותף לכולם הוא השאלה המתבקשת, האם פעילותם החשובה ככל שתהיה, מצדיקה שהתנאים הכלכליים המפנקים יישארו ללא שינוי? ובפרט שלא מדובר כאן רק על מהלך של מראית עין. אם חברי הכנסת יגלו בגרות ויחליטו שהם מוותרים למשל רק על סעיף קשר עם הבוחר לשנה הקרובה כשאין בחירות באופק, החיסכון המיידי יהיה של למעלה מ-12 מיליון שקלים, סכום לא מבוטל בהחלט.
עכשיו נהיה חצופים יותר ונבקש מחברי הכנסת, או לפחות מחלק גדול מהם, לוותר על חלק מהמשכורת בתקופה הזאת. הרי בכל חברה מסחרית במשק הם היו יושבים כבר בבית, אז למה כשמדובר בכספי ציבור זה צריך לעבוד אחרת? אם הם יוותרו על חצי משכורת של 40 אלף ברוטו, הם יישארו עם נטו של יותר מעשרת אלפים שקלים בחודש בעבור חוסר מעש, המוני מפוטרים טריים במשק יסכימו להתחלף איתם ברגע זה.
בחישוב פשוט, אם לא יפגעו בשכר היועצים ולא ישאירו את הח"כים בלי משכורת מכובדת אלא רק יפחיתו אותה ואת הפינוקים מסביב, אפשר לחסוך בכל חודש באזור ה-4 מיליון שקלים נוספים. כלומר: לכנסת יש כרגע אפשרות לארגן יתרה של 4 מיליון שקלים לכל חודש בו נמשכת הלחימה ועוד 12 מיליון שקלים לשנה הקרובה. אין צורך להסביר כמה זה יכול להועי לאביוני אופקים ושדרות או לאומללי קרית שמונה.
אבל יודעים מה? גם אם לא יפגעו חלילה במשכורות הח"כים, אלא יבקשו מהם להסתפק רק בוויתור הרואי על כמה פינוקים והטבות, זה יהיה גם ככה הרבה יותר מ-12 מיליון שיוסטו לטובת אזרחי החזית בהליך די פשוט בוועדת הכספים.
על פי כל התחזיות, בשנה הקרובה יקוצצו באכזריות תנאיהם של עובדי הוראה, יבוטל חלק ניכר מתקציבי עולם התורה, כל מי שקשור לקופה הציבורית יספוג מכה משמעותית מאוד, על כל זה אפשר להתווכח אבל איש לא יתווכח, כי מדובר הרי בשעת חירום ומלחמה. זה פשוט יקרה. הנקודה היא, שזה יקרה רק לאלה שאינם חשובים מספיק כדי להיות נבחרי ציבור. אצלם לא צפויה פגיעה מכל סוג שהוא.
לנבחרי ציבור יש אחריות לא רק מצד הנראות והייצוגיות, יש להם גם אחריות לחסוך בפועל כסף שהם יכולים לחסוך לכל אזרח ואזרח שמשלם את משכורתם בכל כיכר לחם שהוא קונה במכולת. ואם מקצצים באכזריות בבשר החי של חלקים גדולים במדינה, כדאי לעשות זאת בצורה הוגנת ומתקבלת על הדעת.
2.
השנאה מקלקלת:
האבסורד: מי שישאיר את נתניהו על כסאו גם אחרי המלחמה, הם מובילי כח קפלן
חשוב ונחוץ מאוד למתוח ביקורת על על כל הדרגים, בעיקר על מחדלים שהביאו למלחמה. חשוב גם שתהיה ביקורת מסויימת על החלטות המתקבלות בזמן מלחמה, לאזרח הקטן מהשורה יש קול לא מבוטל גם בזה.
בעולם תקין, לא היה שום פסול בכך שגם בימי לחימה, היתה נשמעת ביקורת על הדרג המדיני, על הרמטכ"ל ועל ראשי המודיעין. זה היה בכל המלחמות בעבר וזה ככה בכל מקום בעולם. הבעיה הגדולה במלחמה הזאת, היא שאי אפשר יותר למתוח ביקורת על אף אחד. היום, כל מי שמעז לפצות את פיו ולהביע דעה, הוא נצבע מיידית באחד משני הצבעים: או שהוא ביביסט, או שהוא רל"ביסט.
המצב הזה מייאש מאוד ולא בגלל שהוא מונע מהרבה אנשים לומר את דעתם. המצב הזה מייאש כי הוא סימפטום של כל מה שעקום ורקוב בפוליטיקה הישראלית כבר שנים ארוכות ובמידה מסויימת גרם גם למחדל שמחת תורה. הקונספציה שקרסה היא לא רק תפיסת הביטחון והאיום מעזה, אלא כל האופן בו מתנהלים הדברים במדינה והדרך בה פועלת המערכת. זווית מסויימת מהתפיסה העקומה הובאה כבר בשבוע שעבר מעל במה צנועה זו וכעת כדאי להרחיב אותה ולהבין עד כמה שידוד המערכות כאן צריך להיות עמוק ודרמטי הרבה יותר אחרי המלחמה.
התקשורת תוקפת את נתניהו כבר שנים ארוכות, ובאופן אבסורדי היא זו שרוממה אותו והשאירה אותו בכס השלטון, אחרי שביד אמן הוא מינף את הרדיפה וההתקרבנות לטובתו. עם השנים, הפך נתניהו להיות הציר המרכזי שסביבו סובבת הפוליטיקה. אין יותר עקרונות וערכים, אין יותר ימין ושמאל, יש רק כן ביבי לא ביבי.
עכשיו כשנחשפו ממדי המחדל וכולם מבינים איזה שינוי עמוק צריך לעשות כאן בכל המערכות, נוצרה הזדמנות פז להחזיר את השיח לשפיות, לדבר לענין ולא לגופו של אדם, לבדוק מה צריך לעשות ולא לעשות חשבונות של מי המנהיג שמתאים או לא מתאים.
בבוקר שאחרי שמחת תורה, היו המוני מצביעי ימין ובהם גם ביביסטים מוצהרים, שהבינו שנתניהו הוא לא ימין וקראו להחליף אותו במהירות. ככל שחלפו הימים, הם חזרו לדבר אחרת ואמרו: רגע, אם השמאל והתקשורת ממשיכים לרדוף אותו גם עכשיו, סימן שהוא צודק. לא מבינים בדיוק איך הוא צודק ומה הוא עושה, אבל אם רודפים אותו, אנחנו חוזרים לתמוך בו. מהצד השני, היו הרבה מאוד שמאלנים שקיבלו זעזוע ושינו מקצה לקצה את הגישה שלהם לעזה, לפלשתינים ובכלל ליחסי ישראל והמזרח התיכון.
לא ברור מי יועץ התקשורת של כח קפלן, שייעץ להם להפסיק את הפעילות האזרחית שהם עשו בימים הראשונים של המלחמה בדרום ולחזור לעמוד בצמתים עם שלטים נגד נתניהו. יועץ תקשורת שרוצה באמת בטובתם, היה אומר להם לשתוק, להתאפק עם השנאה לנתניהו ולנצל מומנטום פוליטי נדיר שנוצר פה בחסות הטרגדיה. אם הם באמת רוצים להחליף את נתניהו כמו שהם טוענים, הרי שההזדמנות היתה מונחת לפניהם על השולחן, צריך היה רק להושיט יד ולקחת אותה.
אם ארגוני השמאל היו ממשיכים רק בחיבוק לתושבי הדרום, בסיוע למפונים, בעזרה לחיילים ולא חוזרים להשתמש בסיסמאות והגרפיקות הקבועות שלהם מימי הרפורמה, הם היו יכולים לקנות את עולמם ולהשיג את מטרתם בסיוע נדיב של המוני מצביעי ימין. אבל בפועל מה שקורה זה שהם אלה שמחזירים את כל מצביעי הימין בשיטתיות ובהתמדה – בחזרה לחיקו של נתניהו.
אם אחרי המלחמה נתניהו יישאר על כסאו למרות הכל, את הקרדיט ואת זר הפרחים הענק הוא צריך לשלוח למובילי כח קפלן. התמיכה האדירה שהם מעניקים לו כרגע לא תסולא בפז והיא מוחשית כל כך עד שכבר היו קונספירטיבים שתהו השבוע בקול אם לא נתניהו עצמו עומד מאחורי כח קפלן.
במחשבה נוספת, יתכן שארגוני השמאל עושים זאת בכוונה. אחרי הכל, הם מתקשים למכור לציבור אג'נדה עם תוכן אמיתי יותר. ואם נתניהו לא יהיה בפוליטיקה, גם הם יאבדו את הצידוק לקיומם.
3.
גיבור בדיעבד:
כשליברמן חוזר על אותה טענה, הוא ישמע שוב את אותה תשובה
אחרי הסיבובים הארוכים באולפנים וההודעות הארוכות ברשתות החברתיות, ליברמן העלה השבוע הילוך כשבעמוד הראשון של 'ידיעות אחרונות' התפרסם תחקיר עם טביעות רגליים ברורות מאוד המובילות למקור שהזמין וסיפק את החומרים לתחקיר הזה.
התחקיר הציג תמונה מאוד ברורה: ליברמן ידע, ליברמן התריע, ליברמן הזהיר, ליברמן חזה במדויק את מתקפת הטרור הרצחנית והביע התנגדות עזה לכל הטבה לעזה. כשזה לא עלה בידו הוא התפטר מתפקיד שר הביטחון בממשלת נתניהו ומאז לדבריו המצב מול חמאס רק הלך והידרדר בגלל ההטבות המפליגות שישראל איפשרה להכניס לעזה.
קשה לדעת בדיעבד האם באמת ליברמן היה זה שהוביל מדיניות קשוחה מול חמאס ורק נתניהו היה זה שמנע בעדו, או שמדובר בתירוץ להשתמש בו ככסות לסכסוך פוליטי. וגם אם כן, זה נשמע נהדר לאוזני אזרחי ישראל שלא מצויים בסוד העניינים ובפרטי השיקולים של מערכת הביטחון כולה לאורך השנים.
אבל כך או כך, גם השבוע כדאי לחדד את מה שליברמן מנסה שנשכח: מי שחושב שיש לו איך לעזור בניהול המלחמה וטובת המדינה לנגד עיניו, יואיל בטובו לקום ולהצטרף לממשלה, גם אם לא נותנים לו את עמדת ההשפעה המסויימת שהוא דורש. קל מאוד להישאר בחוץ ולמתוח ביקורת, זה אפילו נשמע מצוין וצובר אהדה, ככה בדיוק הגיע בן גביר לאן שהגיע.
כעת ליברמן עומד למבחן. האם הוא רוצה להיות מאלה שמדברים יפה ונכשלים במבחן התוצאה, או מאלה שכשישראל נמצאת במצב חירום, הוא זונח לרגע את השיקולים הפוליטיים ונכנס לעזור. אם יש לו מה לתרום, שיתכבד ויתרום. כל עוד הוא לא עושה זאת, עולה חשש קל אולי באמת אין לו כל כך מה לתרום.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
