מעולמו של גבר אומלל / משה לוי בטור הומוריסטי

בוקר זוועתי ללא ספק.

האף עובד במרץ ללא הרף. הגרון כואב.

"לא, דינה, אני מרגיש נורא!" אני מעיר את האישה.

"מה אתה מרגיש?" שואלת בהתעניינות. קמה להכין לי תה.

"נורא ואיום! לדעתי יש לי חום בגובה של עזריאלי!"

היא חוזרת אחרי חצי דקה, התינוק כבר התעורר והיה על ידה האחת, כוס התה ביד השנייה, ובידו של התינוק, המדחום.

היא מניחה את התה, אני לוקח את המדחום, מכניס לפי במהירות.

"ידעתי! 37.5! מה הסיכויים שלי לשרוד את זה?" אני שואל בחרדה.

"תירגע, הכל יהיה טוב!" היא אומרת. התינוק כבר מסורק ומוכן ליציאה. "אני לוקחת אותו למעון וחוזרת".

"תחזרי מהר! אם חלילה תקרה הידרדרות נוספת…"

היא יוצאת. ואני פונה לחשב איך אני שותה את התה תוך כדי שכיבה. הרי אינני יכול לזוז כמעט, אני מרגיש נורא!

עוד אני מחשב, והיא כבר עומדת ליד.

"שלא אלך לעבודה היום?" שאלה.

"ודאי שאני מעדיף שתישארי, המצב שלי גרוע! אבל המדינה עדיין לא מכירה בכך שצריך לתת חופשת מחלה גם על ימי הזוועה האלו לבעלים, ופרנסה מניין?"

"לא, גם אני לא מרגישה מי יודע מה…" אמרה, מכניסה את המדחום לפיה תוך כדי שהיא מכינה את תיקה.

"כמה?" אני שואל בקוצר רוח.

"בקטנה, 39.5, אני יוצאת, בהצלחה!"

"בהצלחה", אני אומר. מחפש אדמה להיבלע בה.