נפתלי בנט, הכאב הוא של כולם – אל תרקדו על הדם / פרשנות

אין יהודי שלבו לא נצבט ודמו לא קפא בצאת השבת, עם היוודע הבשורה הקשה אודות נפילתם של שמונה חיילים צעירים במלחמה ברפיח. לכל אחד מהם יש הורים ומשפחה שהחיים שלהם לא יחזרו למסלול. עם שלם בוכה יחדיו, אין אחד שלא.

אך יש כמה אנשים שמיד לאחר ההלם הראשוני, החליטו לנצל את הדם לצורך קידומם הפוליטי. אנשים חסרי מצפון שמבחינתם כל שאלה במלחמה תלוייה בזווית הראיה והעמדה הפוליטית באותו רגע.

הראשון שזיהה, הדיוט קופץ בראש, היה בנט, העטלף המתחלף והצבוע הקבוע. יצא נפתלי מהנפטלין בו שהה שמונה חדשים, ובמקום להכות על חטא ולבקש את סליחת המשפחות על כך שהוא זה שגידל ותמך ועודד את החמאס, הרבה יותר מאלו שהיו לפניו ואחריו.

במקום בקשת סליחה, בנט מנצל את הדם הטרי, עוד בטרם דפקו אפילו על דלתות המשפחות האומללות. ומסית-מסיט את כל האנרגיות האדירות שיוצר אסון כזה, כלפי כיוונו של הציבור החרדי. כאילו אם כל החרדים היו מתגייסים, הנגמ"ש לא היה מתפוצץ.

אין לנו ציפיות מהצבוע הזה, אנו מכירים אותו היטיב. אך זו הייתה תזכורת חשובה מי הוא האיש, אשר בקרוב ישוב כנראה לנטוף נופת צופים ולדבר על אחוות אחים בדרך להיכנס שוב לבית ראה"מ. כדאי שנזכור מי הוא.

עם ישראל כולו, מלבד המסיתים הבודדים, מתעלה בשעה קשה זו מעל השאלות והוויכוחים, ומבכה יחדיו את האסון, מנגב דמעות מעין אחת, תוך כדי שהעין השנייה נותרת פקוחה להילחם באוייב, עד רידתו. סוס מוכן ליום קרב, ולשם התשועה.