1.
שתי עמים במדינה אחת: ה'דיפ-סטייט' אמנם הולך ונחשף, אבל כבר אין מי שיעצור אותו
והרי החדשות הפחות נעימות: החזרה למלחמה בעזה היא אירוע פוליטי.
ולא, לא מדובר בהדהוד מסרי השמאל ובוודאי שלא ביישור קו חלילה עם מסרי חמאס. מדובר במבט מפוכח למציאות כואבת שמאיימת על כולנו.
כמה אירועים דרמטיים התרחשו השבוע, ביניהם החזרה למלחמה, קידום חוק שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, פתיחת תהליך הדחת ראש השב"כ, שובה של עוצמה יהודית לקואליציה ובדיוק לאותם כסאות שהמתינו להם, איום ישיר של טראמפ על איראן והצבת אולטימטום לתכנית גרעין, התקדמות לקראת אישור תקציב המדינה ומעל הכל כמובן החזרה למלחמה עצימה בעזה.
כל אירוע כזה בנפרד שווה התייחסות בפני עצמה, מדובר באירועים מדיניים, ביטחוניים וחלק מהם אף פוליטיים במהותם כמו שובה של עוצמה יהודית וקידום חוק תקציב המדינה. הבעיה האמיתית מתחילה כשהאירועים הללו הופכים להיות ההתרחשות המרכזית ומאפילים על כל מה שקורה סביבם.
אנשי ארגוני השמאל ששיתקו את ירושלים ותל אביב לא היו רבים מידי, בחישוב זהיר הם לא מהווים אפילו רבע מנדט, אבל בסיוע נדיב של כלי התקשורת הגדולים, הם הפכו להיות האירוע המרכזי של השבוע כאילו אין שום דבר חשוב במדינת ישראל חוץ מהמחאה על פיטורי ראש השב"כ.
ההבלטה המרכזית בכלי התקשורת נשזרה היטב בכאוס שהרגישו רבבות אזרחים שעמדו בפקקים ולא הצליחו להגיע למחוז חפצם. וכך כמעט לא שמנו לב שמאות חיילים נכנסו שוב לעזה וישראל חזרה למלחמה חרף כל הפרשנויות המוקדמות שהטילו ספק בכך.
בתוך שלל המסרים שחלחלו לציבור הסופג את הדיווחים בכלי התקשורת הללו, ניתן היה להבין שיש כאן ראש ממשלה שרק רוצה לשמור על כסאו ולכן הוא מצליח להחזיר את צה"ל למלחמה, לכן הוא מדיח ראש שב"כ, לכן הוא מחזיר את בן גביר לממשלה ולכן הוא עושה את כל מה שאנחנו רואים מסביב.
כששלל האירועים הללו מתרחשים יחד, קל מאוד ליצוק את כולם לקערה אחת, לערבב ולעשות סלט אחד גדול. חדשות מטיבן מגיעות בכותרות, אי אפשר להלעיט את הציבור בהרבה פרטים, אנשים לא תמיד מרוכזים בכך והרבה יותר קל לדבר בכותרות ולנווט את הריכוז והדעת של הציבור לכיוון אחד. המאזינים, הצופים והקוראים הולכים לשם בלי לשים לב, נח להם להיתפס לאירוע אחד ולפרשנות אחת וכך בתחכום של ותק תקשורתי מצליחים ארגוני השמאל להשליט את המסר הפשוט שלהם על השיח: אתם שומעים מה הולך בעולם? קורה ככה וקורה ככה וככה, אבל הכל פוליטי. הלב האנושי מתחבר לזה כי זה פשוט יותר נוח ודורש הרבה פחות מחשבה ומאמץ קוגנטיבי.
רק מי שבאמת מתעניין בחדשות ומשקיע קצת יותר מחשבה ושימת לב למבול הדיווחים שהוא מקבל, יכול לזהות ולעשות את ההפרדה הפשוטה: מדינת ישראל נמצאת במלחמה ולכן מתרחשים דברים דרמטיים בזירה הזאת, למדינת ישראל יש מערכת מדינית ומודיעינית שצריכה לקבל החלטות יחד עם ארה"ב איך מתנהלים בעזה והאם ומתי חוזרים ללחימה, בלי קשר לזה יש לקואליציה תקציב שהיא צריכה להעביר ולכן כדאי להחזיר את בן גביר לממשלה למרות שנתניהו עצמו לא מידי שמח לעשות זאת. ובלי שום קשר לכל זה, יש גם צורך להביא תיקון אמיתי למערכת המשפט ולכן מקודם חוק הוועדה לבחירת שופטים.
לגבי פיטורי ראש השב"כ, גם בזה אפשר למצוא צדדים לכאן או לכאן, אבל בוודאי שאי אפשר לפטור את הנושא סתם כך באמירה הכל כך נוחה ש"הכל פוליטי". פרשה כזאת היא קצת פחות פשטנית ממה שנראה לעין.
אבל רוב הציבור שלא טורח להתעמק במבול הדיווחים הללו, מקבל את החדשות בתחושה מעורבת, הוא מרגיש שמשהו לא מסתדר אבל הוא לפחות מטיל ספק וזה כבר הישג מבחינת הנדסת התודעה. הטלת הספק הזאת וזריעת הבלבול יוצרות קרקע פוריה להדהוד מסרי ארגוני המחאה. וכך נוצר מצב שאם נעצור סתם אזרח ברחוב ונשאל אותו האם יש אינטרסים פוליטיים בחזרה למלחמה בעזה, יקח לו כמה שניות לענות על זה ולא משנה מה הוא יענה בסוף. וזה אומר שהמסר חלחל וחלחל היטב.
אז עכשיו נשאל את עצמנו שוב, האם חידוש המלחמה הוא אירוע פוליטי? לצערנו הגדול כן, כי השקר הזה הצליח כל כך לחלחל לציבור עד שאנחנו כבר לא מפרידים לבד בין הדברים. הרצון של השמאל להפוך הכל לפוליטי הצליח להאפיל על המלחמה עצמה, פשוט ככה.
וזה רק קצה הקרחון למציאות ההזויה שמתפתחת פה ומשתלטת עלינו כמעט בלי שנשים לב. מיד כשהחליטה הממשלה להתחיל לקדם את פיטורי רונן בר, התייצבו מיד כל מפלגות האופוזיציה לימינו ופרסמו בזה אחר זה הצהרות נגד הפיטורין. ההפגנות שראינו ברחובות היו באותו קונספט ובאותו מותג כמו שאר ההפגנות שראינו בשנים האחרונות, אותם אנשים ואותם שלטים רק עם טקסט אחר בכל פעם, שילוט שמתחלף בהתאם לצורך.
מבחינת מפלגות השמאל, שוב מדובר באותה טעות היסטורית. כשהמפלגות מחבקות את ראשי המחאה ומיישרות קו עם מסרי קפלן, הן מפסידות קהל גדול מאוד של מצביעים שבאמת לא רוצה את נתניהו אבל לא יכול לסבול את המציאות המעוותת של ארגוני המחאה.
יש הרבה אנשים הסבורים שנתניהו צריך להתפטר בגלל מחדלי המלחמה, אבל הם שואלים את עצמם למה רק ביבי ולא כל הנושאים באחריות. ולכן עכשיו כשארגוני המחאה מחבקים את אותו ראש שב"כ, הנזק הוא כבר כפול. מבחינת רוב הציבור במדינת ישראל, גם נתניהו וגם רונן בר צריכים לתת הסברים לציבור ולשאת באחריות. אז לא זו בלבד שהאש מכוונת רק כלפי נתניהו, עכשיו ראש השב"כ זוכה לאיתרוג ושמירה מהשמאל כאילו הוא נקי וזך? גם להזיה יש גבול.
משכך, מדובר בעליית מדרגה נוספת במגמה שכבר מתחילה לבלוט יותר ויותר. בעבר היה מעניין לנתח את המפה הפוליטית ולראות כיצד נתניהו מחלק אותה לימין ולשמאל וכיצד מפלגות השמאל מיקדו את המאבק ב'רק לא ביבי' עד שהמפה הפוליטית כולה החלה להיות סובבת אך ורק סביב כן נתניהו או לא נתניהו.
אבל מאז הדברים יצאו משליטה והעמיקו עוד יותר, עד שיצאו לחלוטין מתחומי הפוליטיקה. מדינת ישראל ממשיכה להתקדם לעבר חלוקה של שתי עמים במדינה אחת, כל מה שקורה ולא משנה באיזה תחום, כבר נצבע בצבעים של ימין ושמאל, של אינטרס פוליטי ושל חלוקה לאחד משני החלקים, כולל השימוש הפסול בנושא המהותי של מעמד לומדי התורה ככלי ניגוח פוליטי, גם זה כבר נכנס לתוך הסלט המעוות.
כך הגענו השבוע לשיא חדש כשנתניהו כבר כתב במפורש על ה"דיפ-סטייט", על שלטון הצללים שמתיימר להוביל את המדינה מול השלטון הנבחר. השיח הוא כבר מזמן לא רק ביבי או רק לא ביבי, המציאות כולה הפכה להיות מלחמה בין שני חלקים בתוך אותה מדינה, מלחמה שהולכת ויוצאת משליטה.
במציאות הזאת יש צד אחד אופטימי מעט, והוא שהאמת הולכת ונחשפת. יותר ויותר פרטים נחשפים ממערכת הקשרים המסועפת הקיימת לכאורה בין שלטון הפקידים לבין ארגוני המחאה, הציבור נחשף לדברים שהיו נסתרים עד כה אבל מצד שני, הצד הפסימי הוא שהמצב רק ילך ויחמיר. הרכבת הזאת דוהרת קדימה ואם אף אחד לא יצליח לעצור אותה, היא תאבד את הבלמים באופן סופי.
2.
לא מאהבת איתמר, משנאת מיארה: נתניהו לא צריך את בן גביר בממשלה, אבל יותר חשוב לסגור שורות מול מערכת המשפט
אחרי שבועות ארוכים של כסיסת ציפורניים, השבוע שוב חזר החיוך לפניהם של חברי עוצמה יהודית שקיבלו שוב את הכסאות שהמתינו להם במשרדי הממשלה וסביב השולחן היוקרתי במליאת הכנסת.
לבן גביר היו הרבה סיבות לדאגה במהלך השבועות הללו, אפשר להעריך שהוא התלבט לא פעם האם עשה את הצעד הנכון כשפרש מהממשלה עם תחילת הפסקת האש והאם יש סיכוי שהוא יצליח אי פעם לחזור בחזרה.
בימים הראשונים, היה נראה שהדרך שעשה היא חד סטרית. אם נתניהו מביט רק על האינטרס הקואליציוני נטו, הוא לא באמת צריך את בן גביר בממשלה, יש רוב מצומצם גם בלעדיו ולא באמת חסר לו שר שיושב בממשלה אבל לא מפסיק לבקר את החלטותיה ולהראות את עצמו בעיני הציבור כאילו רק הוא יודע מה טוב לימין ומה טוב לישראל.
ההתנהלות של בן גביר כאופוזיציה בתוך קואליציה – לא מיטיבה עם נתניהו, היא דווקא מאפילה עליו בעיני הימין ולכן כשבן גביר כבר קם ויצא ביוזמתו מהממשלה, נתניהו ראה בכך גם הזדמנות לסגור את הסיפור ולשים סוף לבעיה הזאת.
מצד שני, נתניהו גם רואה כמה מהלכים קדימה ולכן הוא לא מיהר לסגור את הדלת. כדרכו, הוא השאיר את כל האופציות פתוחות וחיכה לראות לאן הדברים יתפתחו. הוא הפקיד את תיקי עוצמה יהודית למשמרת זמנית גם מתוך רצון לראות מה יתפתח עם בן גביר וגם מחוסר רצון לפנק את חברי הליכוד.
חזרתו של סער לתוך הליכוד, רק הגבירה את הדאגה של בן גביר משום שהיא מייתרת עוד יותר את הצורך בו כלשון מאזניים בהצבעות הקואליציה. אבל הישועה שלו הגיעה דווקא מכיוון אחר.
מה שהתרחש בינתיים זה שהקרע בין הממשלה למערכות המשפט והתקשורת – העמיק עוד יותר. היועהמ"שית הגבירה את המאבק שלה בכל מה שקשור להחלטות הממשלה וכל מהלך של נתניהו תורגם מיד להפגנות ומחאות שמאל.
כשהתחדשו הקרבות בעזה, בן גביר הביע "הסכמה" לחזור לממשלה, למרות שעדיין כלל לא היה בטוח שמדובר במלחמה אמיתית ולא בהפעלת לחץ על חמאס להסכים לתכנית ויטקוף ולשחרר עוד חטופים. אבל מבחינת בן גביר נוצר חלון הזדמנויות נדיר והוא לא פספס אותו.
נתניהו מצידו ישב ועשה את החשבון: לנזק שבו בן גביר עושה בתוך הממשלה יש מחיר, אבל הוא לא נורא כל כך. מצד שני, תמיד טוב שתהיה ממשלה רחבה אבל מה שהכי חשוב, זה להרחיב עוד יותר את הממשלה מול אותו דיפ-סטייט שנתניהו כבר החל לקרוא לו בשמו.
ברגע שבן גביר רק השמיע קולות של חזרה לממשלה, גלי בהרב מיארה מיהרה לשגר חוות דעת לפיה אסור להחזיר את בן גביר לתפקידו. ואפשר כעת רק לשער שזה היה הרגע בו נתניהו אמר: עד כאן. אם מיארה אומרת ככה, זה הזמן לעשות בדיוק את ההיפך.
חברי עוצמה יהודית הוחזרו אחר כבוד לא רק לממשלה אלא בדיוק לאותם תפקידים שהמתינו להם. אבל זה לא קרה מאהבת איתמר אלא משנאת מיארה. לנתניהו היו הרבה סיבות להשאיר את בן גביר בחוץ אבל המהלכים על המגרש מסביב הסתדרו אחרת והפעם לטובתו של בן גביר.
3.
סנונית ראשונה: המהלך של סער יכול להיות תחילתו של שינוי היסטורי במפה הפוליטית
בניגוד לכל הצהרותיו המוקדמות, בצעד לא מפתיע אבל בהחלט דרמטי, השתלבו גדעון סער וחבריו בחזרה בשורות הליכוד. ההודעה על כך פורסמה בימי הפורים אבל היא היתה רצינית לגמרי, למרות שנראתה תחילה כמתיחה.
סער הפך לסמל של איש ימין שפרש מהליכוד ונצבע מיד כאיש שמאל, לצד ליברמן שעשה תהליך דומה. השניים הללו חוזרים ואמרים שהם אנשי ימין רק שהם לא מסכימים עם נתניהו ועם דרכה של הליכוד, אבל במציאות הקשיחה שלנו אין מקום לאמצע.
וזה מה שגדעון סער הפנים והבין בתקופה האחרונה. הוא יכול מאוד להיות צודק אבל בראיה פוליטית הוא לא חכם. הפוליטיקה של ימינו לא מאפשרת לאנשים להיות צודקים אלא רק ליישר קו עם הקיים כדי לשרוד. מי שלא מיישר קו מוצא את עצמו בחוץ, מדבר את דבריו הצודקים בעיקר לעצמו. מי שרוצה שדבריו יישמעו, חייב לתת להם את הצבע הנכון.
סער רוצה לשרוד פוליטית וכח הרצון הזה חזק יותר מכל כבוד עצמי או מכל אינטרס אחר. הוא מכיר היטב את קטעי הארכיון שיישלפו מיד ויוכיחו שהוא הבטיח לא לחזור לליכוד, אבל מדובר יהיה במבוכה זמנית ששווה לגמרי את המחיר. הציבור יצחק קצת אבל הוא יהיה גם בכנסת הבאה.
ההבנה הזאת שחלחלה לראשו של סער, אולי בסיועו של השועל הוותיק שלצידו זאב אלקין, עשויה לחלחל בהמשך לראשים של עוד אנשים, אולי – נאמר זאת בזהירות – רק אולי, לראשו של ליברמן למשל, או אפילו לראשם של כמה אנשים במחנה הממלכתי של גנץ.
כשסער פרש בסערה מהליכוד הוא סימן מגמה של אנשי ימין שיכולים לפרוש מהליכוד ולנסות להוביל משהו חדש, אבל היום הוא מסמן מגמה הפוכה, מגמה של השלמה עם המציאות, מגמה של הבנה לפיה במצב ההזוי שנוצר, יש רק צד אחד לימין וצריך ליישר איתו קו גם אם הוא לא לגמרי מוצא חן בעיניך.
המפה הפוליטית בישראל היא קשיחה, התזוזות בין ימין ושמאל נראות כבלתי אפשריות אבל מהלך כמו שעשה סער, יכול אולי להעיד לראשונה על תקווה מסוימת, על משהו שאולי אולי מתחיל להשתנות. מאוד מוקדם להעריך זאת ומאוד קשה לדעת אם זה יקרה, אבל אולי דווקא בחסות מאבקי השמאל, התנהלות מערכת המשפט וקריעתו של העם הזה לשני חלקים, דווקא בגלל זה נתחיל לראות גם שהימין האמיתי חוזר להתכנס אל תוך עצמו ולהוכיח את כוחו.
ואם ביום מן הימים יהיה שינוי דרמטי והיסטורי ביחסי הכוחות הפוליטיים במדינת ישראל, אפשר יהיה לומר שהסנונית הראשונה היה גדעון סער. את הפרחים כמובן יצטרך נתניהו לשגר לבג"ץ, לקפלן וליועהמ"שית. הם ורק הם החיו אותו, גידלו אותו, חיזקו את כוחו והשיבו לחיקו את כלל אנשי הימין, מבן גביר ועד סער.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
