1.
המפה הפוליטית מתבהרת: אישור תקציב המדינה הוא רק תוצאה, המהלך הושלם עוד קודם
מפגיני קפלן ושגריריהם באולפנים, התקשו להחליט ממה להזדעזע יותר וממה להזהיר יותר את הציבור בישראל שלא מודע לסכנה האורבת לדמוקרטיה הכה חשובה שלו. האם מתקציב המדינה שאושר בכנסת, האם מפתיחת תהליך הדחת היועמ"שית, האם מפיטורי ראש השב"כ או בכלל מאישור חוק שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים.
כדי להתמודד עם שרשרת האירועים, הפתרון הנח ביותר הוא לכנס את כל הנושאים הללו תחת כותרת אחת: ביבי. ככה יותר נח לומר שנתניהו עושה המון דברים רעים וחמורים רק כדי לשרוד וככה יותר קל להפגין נגדו, כך אפשר ליצור מסר קצר יותר וקליט יותר להפגנות בתל אביב וירושלים.
ההכללה הכל כך קלה הזאת, מייתרת את הצורך בעיסוק האמיתי בכל אחד מהנושאים הללו. כי אם באמת הציבור יעמיק בהם, הוא עלול למצוא בהם היגיון וצדדים טובים רחמנא ליצלן, ואז אנה יוליכו ארגוני השמאל את חרפתם. משום כך, חשוב מאוד לשמור על בלבול ועל כאוס ציבורי, להשתמש בסיסמאות קצרות וחסרות תוכן ובכך לנתב את כל האירועים לאירוע אחד ברור: ביבי הוא פויה והממשלה פוגעת בדמוקרטיה.
נתניהו מצידו משיב באותה מטבע והוא כבר מציג בתקופה האחרונה מושג חדש שכנראה עומד ללוות אותנו הרבה בשנים הקרובות: הדיפ-סטייט, שמשמעותו בעברית היא שלטון צללים. ההגדרה המילונית של המושג אומרת כי מדובר ב"תיאוריית קשר בדבר אוסף מאורגן של רשתות כוח נסתרות שמשפיעות בחשאי ובעוצמה על הממשל במדינה, מחוץ למסגרת הפוליטיקה הציבורית ותוך עקיפת ההנהגה החוקית הנבחרת, בניסיון לקדם את מטרותיהן".
למושג הזה יש משמעות רבה במהלכים שנתניהו נוקט כעת. הוא עמד השבוע על במת הכנסת בדיון 40 חתימות, ונשא נאום שגרם לאופוזיציה להתחרט על כך שבכלל זימנה אותו. אחרי שהטיח בהם את האמת על השימוש במילה בוגד, הוא השתמש שוב, בפעם השניה בשבועיים האחרונים במושג דיפ-סטייט.
המטרה הראשונה שלו בשימוש במושג הזה, היא לכנס קודם כל את כלל מפלגות האופוזיציה וארגוני השמאל תחת הגדרה אחת, תחת כותרת אחת ולהשיב להם באותה דרך שהם מפגינים נגדו. כמו שהם אוגדים את שלל האירועים מתקציב המדינה ועד חוק מעמד לומדי התורה לזר פרחים קוצני אחד גדול ומטיחים אותו בממשלה, כך גם הוא אוגד את כולם לאגודה אחת ומכניס אותם תחת ההגדרה דיפ-סטייט, במקום להשיב לכל אחד כגמולו בנפרד. גם הוא מבין שיותר קל לדבר עליהם בכותרות ובמסר קליט מאשר בבירור האמת על פרטיה המייגעים שאיש לא יתעמק בהם.
המטרה הבאה והחשובה יותר בשימוש במושג הזה, היא הקמפיין שכבר מתחיל להיבנות לקראת הבחירות הבאות, יהיו מתי שיהיו. חשוב לזכור את המושג הזה כבר עכשיו כי הוא עשוי להיות עמוד התווך עליו ייצא נתניהו למערכה הבאה.
תקציב המדינה שעבר השבוע, אכן מבטיח את יציבות הממשלה ונותן לה אפשרות להאריך את ימיה עד למועד הנקוב בחוק בעוד כשנתיים, או להשאיר את הבחירה בידי נתניהו לפרק את הממשלה בנקודה שתהיה נוחה רק לו. במובן הזה צודקים פרשני האולפנים שקוננו השבוע על כישלונה של האופוזיציה בכך שהתקציב עבר מבלי שהם הצליחו למנוע אותו.
מה שהם פחות הזכירו והעדיפו אולי לשכוח בעצמם, שהעברת התקציב היא רק תוצאה, כשהכישלון האמיתי שלהם שאיפשר את זה קרה כבר מזמן, לאורך כל 17 החודשים האחרונים. הטעות הגדולה ביותר של מפלגות האופוזיציה, היתה בכך שהם חיבקו חיבוק גדול את ארגוני המחאה ואת הצד האחד של משפחות החטופים, את האג'נדה שכיוונה את האש רק לכיוון "אתה הראש אתה אשם", באותם מסרים והפגנות שהרוב הגדול של אזרחי מדינת ישראל לא אוהב ולא מתחבר אליהן.
הטעות המתמשכת הזאת היא זו שהחזירה לחיק הימין את רוב המצביעים שהתנערו מנתניהו בתחילת המלחמה, אבל מאז החליטו שהוא הרע במיעוטו אם האלטרנטיבה היא רק המפלגות שמחבקות את קומץ הפנסיונרים השבעים שחוסמים את הכבישים. למפלגות השמאל לא היתה התבונה המינימלית לעשות את הבידול ביניהם לבין אופוזיציה לוחמת ומאז נתניהו רק הלך והתחזק, החזיר לעצמו את כל תומכיו מבן גביר ועד גדעון סער שעשה את הבלתי ייאמן, עד שהגיע היום לאן שהגיע. העברת התקציב והיכולת להחזיר את הרפורמה המשפטית לסדר היום, היא הצלחה שחתומה על שם מי שחשב שזה רעיון טוב לחבר את כל מה שלא נתניהו לגוש אחד גדול.
כעת חזר נתניהו לימיו הטובים לא רק מבחינת התמיכה הציבורית, אלא גם מבחינת היכולת שלו לנהל קמפיין כמו שהוא אוהב. נתניהו היה רגיל מאז ומעולם לשרוד בזכות חלוקת המפה הפוליטית והחברתית במדינת ישראל כולה לשני חלקים ברורים, לימין ושמאל, אנחנו והם, טובים ורעים, ביבי ולא ביבי, כשיש רק בלוק אחד ברור: נתניהו – ימין – טובים – אנחנו. כל מי שלא עונה לאחת ההגדרות הנ"ל הרי שהוא שמאל, הוא מהרעים והוא לא משלנו.
המלחמה שפרצה טרפה את הקלפים ושינתה את המציאות, אבל לשמחתו של נתניהו מי שעשה עבורו את העבודה אלה כמובן ארגוני השמאל בסיוע מפלגות האופוזיציה. והשבוע זה הגיע לנקודת מפנה חדשה ממנה יכול נתניהו לצאת לדרך.
עד היום נתניהו לא החליט איך הוא יגיע לבחירות הבאות, הרי הטיעון ימין חזק כבר לא רלוונטי, מר ביטחון הוא כבר לא – למרות שהוא מנהל את המלחמה בהיגיון, יציבות כלכלית כבר לא קיימת והמצב הולך להיות רק יותר קשה, חזק מול מערכת המשפט? לא ממש, הרפורמה הרי קרסה, אבל כמו שהוא רגיל – הוא הולך שלב אחרי שלב, קודם כל הוא מבסס את התמיכה בו ואחר כך הוא יחליט איזה תוכן ליצוק לקמפיין.
כעת, אחרי השבוע הזה כשהתמיכה הציבורית בו כבר לא נתונה בספק, נראה שהוא מתקדם כבר לקראת השלב הבא: קמפיין הבחירות הבא שיהיה מתי שיהיה. ובכן רבותי, הכירו את הסלוגן הבא אותו כבר הציג נתניהו עצמו: הדיפ-סטייט.
להשתמש סתם כך במושגים של ימין מול שמאל זה פחות רלוונטי כי גם אנשי ימין כבר לא בהכרח רואים בנתניהו ימין, מחדלי טרום המלחמה הוכיחו זאת וגם בן גביר כבר גונב לו את ההצגה. ומתוך הצורך להמציא את עצמו מחדש, נולד המושג הלועזי הזה שמתלבש כמו כפפה ליד על התמונה הפוליטית הנוכחית.
בבחירות הבאות לא יהיה סתם שמאל, לא יהיה סתם מאבק במערכת המשפט הכוחנית או בתקשורת הדורסנית, הם כולם נכנסים תחת הגדרה איומה ומאיימת אחת: שלטון צללים, מדינה בתוך מדינה ובמילים אחרות: הם אויבים של כולנו, אויבים שלכם, אויבים של עם ישראל.
לצמד המילים הזה יש משמעות כבירה והשפעה פסיכולוגית עצומה, ולא בכדי בחר נתניהו להתחיל לפמפם את זה כבר היום. הוא כאילו אומר במפורש: אולי אני לא ימין, אולי אני לא מושלם, אולי אני לא חזק מול חמאס ומול השמאל, אבל היי, תראו אותם, אתם יודעים מי הם? הם האויבים, הם אלה שרוצים לפרק את המדינה ולבטל את הבחירה שלכם. זה מתכתב נהדר גם עם הגאווה הלאומית הפוקדת את רוב העם מאז תחילת המלחמה. כל מי שרואה את עצמו ישראלי, ציוני ופטריוטי, יירתע מיד מכל מי שמאיים לפגוע בסמלים הללו.
קמפיין הדיפ-סטייט הוא קמפיין גאוני, הוא התשובה המושלמת מבחינת נתניהו לכלל ההתרחשויות האיומות שטלטלו את ישראל בשנים האחרונות. קמפיין כזה יכניס עוד רבבות ישראלים בחזרה לשורות הימין מתוך רצון עז להיות מזוהה עם המדינה ולא עם אויביה. אויביו הפוליטיים ימשיכו לזעוק על התקציב, על המלחמה ועל מה לא, אבל הוא כבר סימן אותם, צבע אותם בצבעים שהוא אוהב, הוא מבחינתו מוכן לקרב הפוליטי האמיתי. עד אז – הם יכולים מבחינתו להמשיך לצעוק.
2.
העיקר תדברו: אפשר לצחוק על בנט, אפשר לתקוף אותו, אבל שלא נתפלא אם הוא יחזור פתאום להשפיע
אין לו מה למכור, זה ברור. אין לו עמדה, אין לו אג'נדה, אין לו החלטה אם הוא ימין או שהוא בכלל שמאל, אין לו מצביעים, אין לו חוש פוליטי מפותח מידי ואין לו רזומה גדול מידי להתפאר בו, אבל יש עוד משהו קריטי שאין לראש הממשלה הזמני לשעבר: אין לו בושה.
כל אחד מאיתנו יכול לעשות טעויות, לטעות זה אנושי, להיכשל זה לגיטימי, אבל כל אדם עם אינטליגנציה רגשית בסיסית ומודעות עצמית מינימלית, מנסה ללמוד מהטעות שלו או לפחות לא לחזור עליה, ואם לא זה ולא זה, אז לפחות לשבת בשקט, לא להתבזות עוד יותר מעבר לביזיון שכבר היה מנת חלקו.
בפוליטיקה כנראה הדברים עובדים קצת אחרת, להיות פוליטיקאי זה אומר לפעמים שצריך קצת להתבזות בשביל לקבל כבוד, אבל גם במושגים של פוליטיקה, האיש הנחמד מרעננה עבר כל גבול אפשרי ושבר כל שיא, של עצמו ושל עמיתיו, עד שהוא גורם לכל אחד מאיתנו להתגרד פיזית במבוכה.
ועם זאת, אפשר למצוא היגיון פוליטי מסוים במה שהאיש הזה עושה. הוא אמנם מביך את עצמו, מתבזה ומפגין חוסר מודעות עצמית מוחלט, אבל הוא לפחות עושה צעד נכון מבחינת החישוב הפוליטי הקר.
במוצאי שבת נחשף עם ישראל למכתב ארוך שפרסם בנט דקות מעטות לפני כניסת השבת, ובו הוא תוקף באופן אישי את העיתונאי עמית סגל ומכנה אותו "שופר נרצע של הימין". כן, זה אותו בנט שהניף דף חתום מול המצלמות בו התחייב לא לשבת בממשלה עם לפיד, ואחר כך הקים איתו ממשלה ברוטציה תוך שהוא ממשיך להגדיר את עצמו כאיש ימין.
סגל עצמו כמובן לא נשאר חייב ופרסם במוצאי שבת תגובה ארוכה ומושחזת משלו, בה הציג מגוון טעויות שבנט עשה ועושה, עם המסקנה לפיה בנט מסתיר את כוונותיו האמיתיות מהבוחרים והוא מתכוון שוב לסייע בהקמת ממשלת שמאל.
התקרית המוזרה והבלתי מקובלת הזאת, זקפה לא מעט גבות. מה גורם לאיש שאמור להיות אדם מכובד, ראש ממשלה חד פעמי לשעבר, לתקוף אישית עיתונאי ועוד בתזמון כזה, ועוד לכנות אותו שופר של הימין, וכי בנט עצמו לא טרח לפמפמם לנו שהוא איש ימין? ובכלל, מה באמת התכניות שלו? האם הוא באמת ערק לשמאל הרדיקלי כמו שאמרו עליו? מה הוא בעצם רוצה מאיתנו?
לשאלות הללו אין תשובות וגם לא יהיו בעתיד הקרוב, כי גם לבנט עצמו אין תשובות ברורות. כרגע הוא פועל מהבטן, הוא יורה לכל הכיוונים וההיגיון היחיד שמנחה אותו זה ההיגיון הפוליטי הבסיסי, לפיו המטרה העיקרית בפוליטיקה היא להישאר על הגלגל, הדרך פחות חשובה.
כעת כשהוא רחוק מהכנסת – פיזית ומנטלית, אין לו דרך להישאר על הגלגל ולמצוא נתיבים חדשים כמו שגדעון סער עשה כדי לשרוד, אז הדרך היחידה שלו היא לנסות להיתפס על הגלגל מבחוץ. ואיך עושים זאת? יש רק דרך אחת: לדאוג שידברו עליך, לדאוג שיזכרו אותך, לדאוג שיזכירו אותך בכל הזדמנות ולא משנה באיזה הקשר. כמו שאמר צ'רצ'יל בשעתו: כתבו עלי מה שתרצו, רק תוודאו שאתם מאייתים נכון את שמי.
לבנט לא אכפת מה הוא כותב בהודעות שהוא מנפיק אחת לכמה שעות לרשתות החברתיות, העיקר לפרסם. לא אכפת מה ידברו בתקשורת – העיקר שידברו. פחות חשוב עכשיו אם יכנו אותו איש ימין או איש שמאל, העיקר שיזכירו את שמו, שיעסקו בו, שהמעשים שלו יעוררו סערות מתוקשרות, זאת המטרה כרגע.
בעולם הפוליטי האכזרי, בעוד שנה או שנתיים פחות יזכרו מה בדיוק הוא עשה ומה כתב, אמנם ישלפו לו תיעודים כאלה או אחרים מהארכיון אבל זה כבר פחות נורא. מה שכן יזכרו היטב בעוד שנה ושנתיים זה שיש אדם בשם נפתלי בנט ששמו לא יורד מסדר היום. ולשם הוא חותר, זה מה שהוא עושה עכשיו.
בעוד שנתיים כשנתקרב לבחירות, הוא כבר יחליט על כיוון מדויק יותר בהתאם למפה הפוליטית. אבל הוא לא יוכל לשבת בשקט ורק אז להבליח פתאום מהשאול. הוא חייב שידברו עליו כל הזמן, שיזכרו שהוא קיים ואז במערכת הבחירות הוא כבר נוכח, הוא קיים, הוא רלוונטי. לא משנה מה ידברו עליו וכמה יטיחו בו, העיקר שיאייתו נכון את שמו.
למהלך הזה יש מחיר כבד של השפלה עצמית בפומבי, של התבזות וירידה לשפל מוסרי חסר תקדים, אבל בנט כבר הוכיח שאין לו בושה. מה שהוא עושה כעת זה פשוט לצעוד קדימה ולמצב את עצמו שוב במרכז המפה, בכל מחיר פשוטו כמשמעו.
אבל יש כאן משהו מדאיג אף יותר: בעולם המשוגע שלנו – זה עלול פתאום להצליח, המהלך הזה יכול לצאת משליטה ופשוט לעבוד. אנחנו יכולים היום ללעוג לאיש הזה כמה שנרצה, בסופו של דבר הפוליטיקה הישראלית ההזויה יכולה להחזיר אותו אחר כבוד למרכז הזירה. שלא נתפלא אם יום אחד הוא יחזור להיות כאן פוליטיקאי משפיע למרות קופת השרצים שהוא נושא אחריו. מי שמבין את זה טוב מכולנו הוא בנט עצמו, נראה שהוא מכוון בדיוק לשם. כולנו נמשיך ללעוג לו ולהטיח בו את האמת, אבל הוא ימשיך בדרכו בחזרה.
3.
הנדסת תודעה אכזרית: כבשת הרש החרדית שוב "אשמה" בכל תחלואי המדינה
כדי למצוא פרטים מדויקים על תקציב המדינה שעבר השבוע, צריך היה לצלול לשורות הקטנות של מדורי הכלכלה או למעמקי הדפים האינסופיים ברשומות הרשמיות. כי מהכותרות שנראו ברוב הערוצים והעיתונים הכלליים, לא ממש הצלחנו להבין מה בעצם קורה בתקציב 2025.
הכותרות בתקשורת הממלכתית לא סיפרו לנו על הסכום הכולל של תקציב המדינה, לא סיפרו על התוספות הקריטיות למערכת הביטחון בזמן מלחמה ולא על הגזירות האמיתיות שישפיעו על כלל האזרחים. מדינת ישראל נכנסת לכלכלת מלחמה ובשנים הקרובות כולם ישלמו יותר על הכל, כי ככה זה במלחמה למרבה הצער.
הכותרות בקושי סיפרו על העברת התקציב עצמו, הסיפור שתואר מהן היה אחר לחלוטין: יש כסף במדינה אבל במקום שאתם האזרחים תקבלו אותו, הוא הולך ל"חרדים המשתמטים". זה הסיפור. כאילו זה מה שבאמת קרה השבוע.
הנדסת התודעה הזאת לא רק שהיא לא נכונה טכנית, היא נועדה לעשות שימוש אכזרי בציבור החרדי לצורך המאבק הפוליטי בין הקואליציה לאופוזיציה. אז קודם כל לעובדות בקצרה: תקציב המדינה כולו עומד על 620 מיליארד שקלים, מתוכו פחות מ-2 מיליארד אמורים להיות מועברים לכלל מוסדות התורה והחינוך המוגדרים כמזוהים עם המפלגות החרדיות.
הכספים הללו מגיעים בדין וביושר לציבור שמשלם מיסים ומכניס לכלכלת המדינה מאות מיליוני שקלים בכל שנה מכסף זר שמגיע מחו"ל, ואין לתקציב הזה שום קשר לסוגיה הבוערת של הסדרת מעמד לומדי התורה. ולכן חשוב לחזור על זה שוב ושוב ולהזכיר למי שאנחנו רק יכולים: השיח הציבורי הוא שקרי, הוא לא מתכתב עם המציאות והוא בעיקר אכזרי שנועד לפגוע בציבור שלם רק כדי לנהל מאבקים פוליטיים שהציבור הזה לא קשור אליהם.
לא צריך להיכנס למספרים ולדיונים ארוכים, המציאות הזאת מאוד ברורה. תקציב מוסדות התורה הכולל את כלל הישיבות, מוסדות החינוך בכל הארץ, בתי הספר של ארגוני הקירוב, משכורות המורות והגננות המסורות, הכל יחד – מהווה חלק זניח וכמעט לא מורגש בתקציב המדינה, פחות משליש אחוז. אבל ההדגשה שלו כאילו זה מה שגורם לישראל להיכנס למצוקה, הוא לא יותר מרדיפה פופוליסטית.
קשה מאוד עד בלתי אפשרי לעצור את הסחף התקשורתי הזה, אבל אפשר לכל הפחות במסגרת הקיימת להזכיר לפחות לעצמנו את האמת, ואולי, אולי היא גם תגיע לאוזניים הנכונות. זה לא ישנה כלום במציאות אבל לפחות האמת נשמעה, וגם זה חשוב.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
"אין לו בושה" – חזק!!!
כנראה אתם חלק מהדיפ סטייט
סותמים פיות