1.
כחומר ביד היוצר: מסקנה אקטואלית אחת יש לשבוע הזה: שאנחנו לא יודעים כלום
למקרה שמישהו יתהה או יתפלא, נבהיר שהשורות הבאות אינן טור השקפה או מוסר, איננו מתיימרים לכך חלילה, השורות הבאות הן אקטואליות מבחינה פוליטית גרידא.
אחד התחביבים שנכפו על כותבי עיתונים מודפסים, הוא לשמור את המקרים בהם נוצר פער משמעותי בין זמן הכתיבה וההדפסה לבין הזמן בו אוחזים הקוראים את העיתון בידיהם. פערים משעשעים כאלה מתרחשים בעיקר בתקופות של בחירות ומהפכים פוליטיים, כמו גם באירועים ביטחוניים בעלי משמעות.
ברוב המקרים הדבר מסתיים באפיזודה משעשעת ותו לא, מעטות הפעמים בהן הפער נהיה משמעותי באמת וכמעט לא קרה שהפער הזה הפך להיות אירוע כל כך משמעותי עד שהופך לאירוע בפני עצמו, כפי שהתרחש השבוע.
הטור שנכתב כאן בשבוע שעבר, כמו כל הטורים הפוליטיים של אותו שבוע, עסק בנושא הכל-כך דרמטי והכל-כך משמעותי לחיים של כולנו: ההצבעה שנכשלה על פיזור הכנסת. זו היתה הדרמה שהעסיקה את סדר היום, היא ואין בילתה. עורך 'יתד השבוע' שיחי' היה צריך לטרוח ולפנות במיוחד, כדי לבקש התייחסות לנושא שולי כלשהו הקשור באיראן, שגם הוא דובר בדרך כלשהי.
ולכן מה שעברנו השבוע הופך להיות אירוע בפני עצמו.
זה לא שהטורים הפוליטיים עסקו במועמד פלוני או אלמוני, ואחר כך התברר שהוא בכלל מקים מפלגה חדשה, זה לא שהטורים עסקו בתרחישים פוליטיים ואז התברר שיש איזו דרמה מדינית, זה פער שהגיע כאילו משום מקום והכה על קודקודינו, מדובר בפער שהוא לא פחות מאשר אגרוף בבטן.
ננסה ללכת קצת אחורה בזמן, כמה שנים לאחור כשהחלה מגיפת הקורונה. מגידי מישרים המליצו אז את הפסוק "שפת לא ידעתי אשמע" כמליצה לשנת תש"פ בה מצאנו את עצמנו כלא יודעים דבר, לא יודעים היכן תתקיים החתונה, לא יודעים מתי נוכל לצאת מהבידודים ומה יהיה בהמשך. אבל אפילו אז, לא תיארנו לעצמנו שאנחנו עומדים בפני כל כך הרבה התרחשויות שאף אחד לא יכול להעלות על דעתו, עד שהגענו לתהיות הקיומיות של השבוע כשאיש לא יודע מה יילד יום.
רק לפני שנתיים, בתקופה המקבילה אשתקדיים, טור זה של פרשת שלח תשפ"ג עסק בכובד ראש בקידום הרפורמה המשפטית, בשתיקה של נתניהו שלא ממהר לגבות את לוין ואולי אף שואף בסתר למסמוס הסערה שנכפתה עליו כפי שאכן קרה לבסוף, וגם בפיגוע נורא שהתרחש בגבול מצרים, אז חדר שוטר מצרי לשטח מדינת ישראל, הצליח להימלט מכוחות הביטחון ולרצוח שלושה חיילים הי"ד, בו בזמן שלא הרחק משם בבירה המצרית קהיר ישבו אנשי המודיעין המצרי וניסו לפשר בין הניצים – נציגי ארגוני הטרור חמאס והג'יהאד שהתקוטטו ביניהם על שליטה ברצועת עזה, שליטה אותה ראו בטבעיות כבטוחה וארוכת שנים, בין היתר בזכות המדיניות הישראלית.
אם מישהו היה עוצר אז את שטף קריאת אותו טור, ומספר לנו שבמשך השנתיים הקרובות עומדת להתחולל כאן מלחמה קשה עם תוצאות מפתיעות, היינו משיבים לו שבוודאי הוא מתכוון לעוד סבב קשה מול רצועת עזה שבסופו נחתם איזשהו הסכם היסטורי וארוך טווח עם חמאס, שהביא איזוהי יציבות של כמה שנים.
אם מישהו היה מספר לנו אז על מלחמה קשה, היינו סבורים שמדובר במלחמה עם חמאס, שחיזבאללה מצטרף אליה באיזושהי צורה, כאשר נתניהו מאשים את איראן בהכוונת הפעילות הזאת מרחוק. אינספור פעמים שמענו עד אז את האימרה לפיה אם ח"ו יחליטו המחבלים מעזה או מכל גבול אחר לקום ולצעוד רגלית לישראל, הם יהיו רבים כל כך עד שלא ניתן יהיה לעצור אותם. אבל המשפט הזה נתפס כאיזו משהו דמיוני שבחסדי שמים לא מתקיים ולכן לא ייחסנו לו חשיבות.
אם לפני פחות משנתיים היו מספרים לנו שתתפתח מלחמה עם חיזבאללה, היינו נחרדים לחשוב שמדינת ישראל אכן נחרבת כי כמות הטילים והנשק שברשות נסראללה באמת יכלו להחריב את רוב חלקי המדינה רח"ל. ואם היו אומרים לנו אז שמתפתח עימות ישיר בין ישראל לאיראן, היינו אומרים: קץ האנושות הגיע, זה כבר בוודאי מצב אפוקליפטי שבו המדינה נחרבת סופית רח"ל.
עכשיו ניקח עוד משפט שנכתב השבוע וננסה לחשוב כיצד היינו מגיבים אם מישהו היה אומר לנו אותו לפני שנתיים: ברשת החברתית התפרסמה תמונה של טילים מעופפים בשמים ובצד השני טילים מיירטים מתקרבים אליהם, וההסבר שצורף לתמונה היה כך: חייל ישראלי המוצב בתוך שטח סוריה, צילם את שיגור הטילים מאיראן ואת היירוטים ששוגרו מולו מישראל. לפני שנתיים, כל מילה במשפט כזה היתה מופרכת בזכות עצמה, עוד לפני שהיינו מחברים את המילים הללו למשפט בלתי נתפס אחד.
אבל מאז התרגשה עלינו שואת יהודי הדרום, שהובילה למלחמה שאיש לא צפה אותה מראש, שהובילה להחלשת חמאס באופן משמעותי, שהובילה לעשרות חטופים הנתונים עדיין בצרה ובשביה, שהובילה למלחמה נפרדת מול חיזבאללה, שהובילה למיטוטו הכמעט סופי, שהובילה לקריסת המשטר הסורי, וכל זה הוביל למערכה היסטורית מול איראן, ועדיין בחסדי שמים מדינת ישראל קיימת למרות הפגיעות הקשות, שכולם חשבו שהן תהיינה קשות הרבה יותר.
לפני שנתיים היינו בטוחים שחיזבאללה הוא קץ המדינה ואיראן היא קץ האנושות, שאמריקה היא השוטר העולמי החזק ואם רק יחזור טראמפ לשלטון ויחליף את סליפי-ג'ו הרי שהעולם כבר ילמד לקח ויבין עם מי יש לו עסק, והנה בתוך פחות משנתיים, התברר בחסדי שמים שחיזבאללה ואפילו איראן הם נמרים של נייר, מסוכנים אבל לא כאלה מאיימים כפי שהם ציירו ושיקרו לעולם, וגם טראמפ התברר כהססן ופחדן, לא החלטי ולא מוכן לקחת את שרביט ההובלה על זירה שנראית מראש כמנצחת, גם הוא התגלה כסוג של נמר של נייר, גיבור של מילים.
השנה ושמונת החודשים האחרונים, המחישו לנו יותר טוב מכל שיחת מוסר אחרת כיצד הקב"ה מוביל אותנו בלי שנראה ובלי שנצפה מראש להיכן. וכנראה שלא כולנו הפנמנו את זה מספיק כי אז הגיע השבוע האחרון והוכיח שגם אלו שחשבו שאנחנו עוד יודעים משהו, צריכים להפנים שהם לא יודעים כלום.
בשבוע שעבר עסקנו בהתלהבות בחוק לפיזור הכנסת, באינספור ספקולציות על נתניהו, הגדילו לעשות פרשנים מסוימים שהתייחסו בהרחבה לנושא האיראני והסבירו כיצד כל כולו פייק וספין אחד גדול שנועד למטרות פוליטיות של נתניהו ולהתחמקות מקידום חוק הדיחוי. הפלפולים המופלאים הללו ירדו לדפוס והקוראים קראו אותם כבר כשישבו בממ"ד תחת אימת פיצוצי הטילים הבליסטיים של איראן, האירוניה מעולם לא היתה אירונית יותר.
ומה ממתין לנו השבוע? אפשר לעשות פרצוף חשוב ויודע דבר ולנתח את התהליכים של טראמפ, למה הוא מהסס ולאן פניו מועדות, מה הולך לקרות באיראן ואיך התקשורת הישראלית מסקרת אותה, כיצד ערוץ פלוני מפריח תקוות מוגזמות וערוץ אלמוני זורע תבהלה, אפשר לכתוב הרבה דברים, שיתכן שחלק מהם כבר שוב לא יהיו רלוונטיים בזמן שהשורות הללו יגיעו לעיניכם.
אבל הלקח שלמדנו בשבוע שעבר הוא לא סתם שלא כדאי לנסות לנחש את העתיד, זה אירוע הרבה יותר משמעותי. אחרי שנתיים בהם הופתענו שוב-ושוב-ושוב, הגיע השבוע שעבר ולימד אותנו שאחרי שנה ושמונה חודשים אולי לא למדנו כלום, אם גם אחרי מלחמה כל כך קשה עסקנו בכזאת רצינות בחוק לפיזור הכנסת. ואז קיבלנו את התזכורת. וזו לא סתם תזכורת, זה לא סתם פער בין הכתוב למציאות, זו סטירת לחי מהדהדת לכולנו, אגרוף עוצמתי בבטן, מכה שאמורה להחזיר אותנו לפרופורציות.
הטור הזה אינו טור השקפה ואינו טור מוסר, המסקנה הזאת היא ניתוח פוליטי ריאלי פשוט. המסקנה אליה מוביל אותנו השבוע האחרון היא לא רק מסקנה רוחנית מוסרית, היא מסקנה פוליטית. בניתוח פוליטי קר כולנו מבינים שאנחנו כבר לא מבינים שום דבר, זו הכותרת האקטואלית של השבוע הזה, זו המסקנה הפוליטית של שבוע דרמטי שהגיע אחרי שנתיים דרמטיות. זה לא שלא התרחש השבוע שום דבר פוליטי משמעותי, התרחש כאן שיעור חשוב שנועד השבוע דווקא לפרשנים הפוליטיים.
המסקנה האקטואלית של השבוע הזה היא התזכורת הברורה למי שעדיין לא הפנים, רגע של ענווה והודאה על האמת: הננו בידך כחומר ביד היוצר. כל כך פשוט, כל כך מתבקש, כל כך אקטואלי, אי אפשר שלא לראות את זה, גם דרך עיניים פוליטיות.
2.
אמר מעט ועשה הרבה: כל מי שדורש מנתניהו לקחת אחריות על מחדלי המלחמה, חייב להודות לו על הטיפול באיראן
מאז שהחלה המלחמה וגם בימים אלה, האופוזיציה ומפלגות השמאל לא שוכחים להזכיר לנתניהו את חלקו במחדלי פרוץ המלחמה, ואת האחריות שלו לאסון הגדול ביותר בתולדות המדינה.
כולם מבינים שלמחדלים הללו אבות רבים, בהם ראשי מערכות הביטחון והמודיעין שהיו שותפים לקונספציה והיו חלק מהמדיניות המסוכנת, אבל כאן זה מתחלק לשניים: יש את הקפלניסטים הקיצוניים יותר בגיבוי חלק מכלי התקשורת, שמתעלמים לחלוטין מחלקם של כל אנשי הצמרת ומתמקדים רק באיש אחד, אתה הראש ואתה אשם וגמרנו.
ויש את החלק השני הכולל בתוכו לא רק אנשי אופוזיציה אלא אפילו רוב בעם, שמבינים שכולם צריכים לקחת אחריות ובעיקר נתניהו, מהסיבה הפשוטה שכמו שלכל מפעל יש מנכ"ל שאמור להיות אחראי גם להצלחות וגם לכשלונות, כך גם נתניהו לא יכול להאשים רק את הדרגים הצבאיים והמודיעיניים אלא חייב להודות בחלק שלו כמי שעמד בראש המערכת הזאת במשך כל כך הרבה שנים ולכן היה חייב לדעת מה קורה, להוביל מדיניות ולהיות אחראי לה. אסור לו להתנער מכך כאילו לא ידע כלום.
הטענה הזאת היא טענה נכונה, ולכן היא חייבת להיות נכונה גם לצד השני. במשך שנים רבות נתניהו מדבר על איראן, ושוב על איראן, ועוד קצת על איראן ומקנח גם במעט איראן. זו המילה שהוא אמר הכי הרבה פעמים במשך רוב שנות כהונתו. הוא זכה בשל כך לקיתונות של בוז וביקורת, הוא ספג טענות לפיהן הוא עושה באיראן שימוש פוליטי, עד שהגדיל לעשות בנט שבתקופת כהונתו הקצרה כראש ממשלה הוא אמר על נתניהו שמעולם לא היה אדם שדיבר כל כך הרבה אבל עשה כל כך מעט בכל הקשור לאיראן.
והנה הגענו לרגע היסטורי בו הוסט המסך, הוסר הלוט והאמת על הנעשה באיראן מתחילה להתגלות לעיני כל. איש לא חלם שמדינת ישראל תצא לבדה לתקיפה באיראן, מילים שהיו נראות מופרכות עד לפני שבוע, אבל ישראל עשתה זאת ועוד בעיצומן של שיחות גרעין בין איראן לארה"ב.
התקיפה הזאת חשפה הצלחה עצומה בחסדי שמים ואירועים מופלאים שהתרחשו שם, התברר פתאום שלא רק מטוסי חיה"א תקפו בטהרן אלא שבתוך הבירה האיראנית עצמה, החלו לפעול בסיסים ששיגרו כטב"מים וביצעו חיסולים ממוקדים בלב טהרן, הזיה שאיש לא ציפה לה.
דבר כזה לא קורה ביום אחד ולא קורה ע"י איש אחד. היום מתברר שמדובר בתכנון ארוך שנים, שמישהו ישב, תכנן היטב, בנה תכנית מדוייקת ושלח אנשים ליישם אותה. כשנתניהו דיבר כל כך הרבה שנים על איראן, מסתבר שהוא דיבר כל כך מעט ועשה כל כך הרבה.
עדיין מוקדם לדעת ועדיין לא כל הפרטים נחשפו, אבל ברור שבשנים הבאות נשמע את סיפוריהם של המעורבים בדבר כשיוכלו להיחשף, ונדע עד כמה עמוקה וארוכה היתה תכנית למיטוטה של איראן מבפנים. סביר להניח שהיו שותפים לה מאות אם לא אלפי אנשים, איש איש בתפקידו ובמשבצת שלו, ולכולם מגיעה תודה והערכה, אבל גם כאן, כמו במחדלי המלחמה, היה מנכ"ל שהוביל את הנושא הזה.
למרבה האירוניה, כל הצלחה בס"ד באיראן שורפת בעיניים לכמה אנשים במדינת ישראל, שמבינים פתאום שהם צריכים להודות לאיש שהם כל כך אוהבים לשנוא. אבל אם יש בהם טיפת יושר, גם הם צריכים להודות על האמת.
אפשר וצריך למתוח ביקורת פוליטית על נתניהו בהרבה נושאים, אבל צריך להיות הוגנים ולשבח על מה שצריך. ועכשיו – זה הזמן שלהם לומר לו תודה.
כל מי שמתכוון לדרוש מנתניהו הסברים על השביעי באוקטובר, כל מי שטוען ובצדק שהוא לא יכול לחמוק מאחריות בתור מי שעמד בראש המערכת, חייב לעמוד עכשיו ולהגיד תודה לאיש שעמד בראש המערכת גם בתחום הזה, ולא סתם עמד בראשה אלא סימן אותה כמטרת העל שלו וכמפעל חייו.
3.
ממלכתיות מאופקת: פגישות נתניהו עם ראשי האופוזיציה עשויות להעיד על שינוי מגמה
ובשולי שבוע דרמטי כזה, אי אפשר גם בלי קצת פוליטיקה, היא בכל זאת נכנסת לחיינו גם בעיצומה של מלחמה. ביום שלישי השבוע, נפגש נתניהו עם ראש האופוזיציה לפיד לפגישת עדכון ביטחונית. מדובר בנוהל המתקיים על פי חוק לפיו ראש האופוזיציה חייב לקבל פעם בחודש עדכון מראש הממשלה ואסור לנתק אותו לחלוטין מהמתרחש בחדרי הדיונים.
הפגישה ארכה כחמישים דקות והסתיימה בלחיצת יד חמה מול המצלמות, לפיד התעלה מעל הרגע ובראיונות שקיים לאחר מכן עם כלי תקשורת זרים, הוא הודה במפורש לנתניהו על הובלת המערכה מול איראן.
במובן הזה, לפיד גילה ממלכתיות והבין כי הוא לא יכול להיות מנותק מרחשי העם ולכן הודה לנתניהו ויישר קו עם ההובלה שלו, זאת בניגוד לאנשי אופוזיציה אחרים שהתקשו נפשית לעשות זאת.
השני שלא התבייש לשבח את נתניהו היה בני גנץ, שהמשיך גם להכחיש כל כוונה להצטרף לממשלת אחדות, כאילו שמישהו הציע לו אותה. אבל הוא לא היה צריך להמתין זמן רב עד ששמע בכלי התקשורת, כי נתניהו מתכוון לקיים עמו פגישה כמו גם עם ליברמן ושאר חברי סיעות האופוזיציה הציוניות ולהעניק גם להם עדכון ביטחוני.
על פי חוק נתניהו לא צריך לעשות זאת, אבל הוא בוחר לעשות זאת. זה מוקדם לחשוב שהוא אכן מתכוון להרחיב כעת את הממשלה אבל אי אפשר גם לשלול אפשרות כזאת. ככל שהמלחמה תימשך ותהיה עוצמתית יותר, הוא יצטרך יותר גיבוי מהאופוזיציה ולא בטוח שהוא ימשיך לקבל את התמיכה המסויימת שהם מפרגנים לו עכשיו מול המצלמות.
פגישת נתניהו עם גנץ וליברמן יכולה לא רק להעיד על ניסיון להיות ממלכתי בעיצומה של מלחמה, אלא על ניסיון ראשון לשנות את הרכב הממשלה, כמובן לצורך המלחמה. ואם זה יקרה, מדובר יהיה בפריצת דרך פוליטית שיהיו לה משמעויות רבות מאוד אחרי המלחמה. ויחד עם התרחיש הזה מגיע גם החשש מה יקרה אז עם המפלגות החרדיות, אבל כפי שכבר למדנו השבוע, כבר למדנו לדעת שאנחנו כבר לא יודעים כלום.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
