שובו של בנט ופרישתו של איזנקוט, הן בדיחות – על חשבוננו

1.
שעמום גדי ונתניהו: מה שלא הזיזו טילים בליסטיים וקריסת כורים אטומיים, לא תזיז איזו פרישה אלמונית של איזנקוט

מערכת הבחירות לא החלה והיא כלל לא נראית באופק הקרוב, מוקדם מאוד להתחיל ולצלול לסאגה המתמשכת אך הבלתי נמנעת של תרחישים, ספקולציות, חיבורים, בריתות ופרישות, סאגה האמורה למלא עד לזרא את ימינו וכותרותינו בחודשים הקרובים. ובכל זאת, מצאנו את עצמנו עוסקים במיאוס הזה גם השבוע.

תשומת לב רבה הוקדשה למסיבת עיתונאים שערך גדי איזנקוט, מקום שני במפלגה בינונית אחרי ראש מפלגה בינוני בפני עצמו, ובכל זאת הוקדשו לא מעט כותרות ופרשנויות למעשיו של האיש ולהשפעה אפשרית של המהלכים שלו על מערכת הבחירות הבאה והמפה הפוליטית שתיווצר. ובכן, הרי החדשות: הפרישה שלו לא תשפיע במאומה על תוצאות הבחירות הקרובות, כל עוד לא ישתנה משהו מאוד מהותי בפוליטיקה.

בדיוק השבוע לפני שלוש שנים, בחודש תמוז תשפ"ב התרחש מהלך פוליטי די מטלטל כאשר ראש הממשלה דאז נפתלי בנט קיים הצהרה לתקשורת ובה הכריז על כוונתו לפרוש מהחיים הפוליטיים. הממשלה החד-פעמית שהקים החלה אז לקרוס, בנט הכריז על המתת החסד שהוא עושה לה ועל העברת השרביט ליאיר לפיד עד להקמת הממשלה הבאה.

על המהלך הכריז בנט במסיבת עיתונאים מתוחה שקיים בכנסת, לצידו עמדו אז ארבעה אנשים: איילת שקד, מתן כהנא, אביר קארה ושירלי פינטו. בנט הסביר על כוונתו לפרוש מפוליטיקה והבעת פניהם של הארבעה שלצידו הסגירה בדיוק את מה שהם חושבים. הם היו המומים והבינו שגורלם הפוליטי כבר נחרץ. האיש שהם סמכו עליו, נתנו בו אמון והלכו אחריו לדרך ההרפתקאות, בגד בהם והשאיר אותם מאחורה, פירק את הקואליציה שלהם כשהוא בורח ונמלט על נפשו מהשדה הפוליטי.

מאז, מתן כהנא היה היחיד שהמציא את עצמו מחדש דרך מפלגתו של גנץ, אבל את שמותיהם של השלושה האחרים אנחנו כבר בקושי זוכרים. כל מי שצפה בהם אז ובמיוחד בשירלי פינטו שאף מחתה דמעה, תיאר לעצמו שבנט לא יעז להראות שוב את פניו בזירה הפוליטית. הוא לא רק בגד אז בימין כולו בכך שהקים ממשלה, באותם רגעים הוא בגד גם בחברים שהלכו איתו למהלך הזה וארשת פניהם הסגירה אז שהם אכן מתחילים להפנים את זה.

שקד, קארה ופינטו אכן לא שבו יותר לפוליטיקה, אבל בנט – מסתבר שחושב אחרת. לא ברור מה יש לו להציע והאם יש לו מה למכור, אבל דבר אחד ברור שאין לו: אין לו בושה. אין לו את היכולת הנפשית הזאת לחוש בושה על משהו.

השבוע כולנו צחקנו, לעגנו ונהנינו כשבנט התראיין במוצאי שבת האחרונה וייחס לעצמו את ההחלטה על התקיפה באיראן. הרשתות החברתיות התמלאו בבדיחות על חשבונו וכל אדם אחר היה מוצא את עצמו במבוכה שאי אפשר להתמודד איתה. אבל בנט כנראה עשוי מחומר אחר. אם הוא היה מתרגש מהלעג והלגלוג שאנשים חשים כלפיו, הוא מלכתחילה לא היה מגיע למצב בו הוא נמצא היום. ולכן אחרי שצחקנו השבוע, התברר שהבדיחה היא בעצם על חשבוננו.

ואם היום, אחרי שלוש שנים בלתי נתפסות כשכבר התרחשו כאן דרמות מדיניות, ביטחוניות ופוליטיות חסרות תקדים, אחרי שעברנו התרחשויות שיכלו לזעזע ולהפוך כל מדינה נורמלית בעולם, אם גם היום יכול בנט להבליח מהחור אליו נמלט, להציע שוב את עצמו ולהמציא את עצמו מחדש, זה לבד כבר מספר את הסיפור המלא והטראגי של הפוליטיקה שלנו.

מסתבר שהפארסה שבנט עשה אז לא ריגשה אף אחד, רבים מאיתנו לא זוכרים אפילו את שמותיהם או קיומם של אותם ארבעה אנשים שעמדו אז לצידו, נבגדו על ידו ונזרקו לפח האשפה הפוליטי. אם מישהו יודע לענות בשלוף ובלי לקיים בדיקה יסודית היכן נמצאת היום אילת שקד, מה מעשיו של אביר קארה או מי זו בכלל שירלי פינטו – שיקום.

אבל בנט כאן, הוא חזר והוא מנסה את מזלו בניגוד לכל תחזית ובניגוד לכל היגיון או רגש אנושי. וזה סיפורה של הפוליטיקה: אין בה חוקים, אין בה כללים, אין בה טיפת אנושיות, יש בה רק שאלה אחת, מלחמה אחת ועיסוק מרכזי אחד: נתניהו.

תחת השאלה הקיומית של כן נתניהו או לא נתניהו, אפשר לעשות הכל, כולל מהלכים בלתי אנושיים. בחסות השאלה הזאת יכול בנט לחזור מהרי החושך ולהתקבל שוב כמועמד לגיטימי, ובחסות השאלה הקיומית הזאת יכול איזנקוט לרכז אליו כל כך הרבה תשומת לב ועיסוק ציבורי, כי בין השורות של דבריו ומאחורי הקלעים של ההתנהלות שלו, עומדת השאלה האם הוא יהיה זה שיוכל סוף סוף להחליף את נתניהו.

ועצם השאלה הזאת, היא-היא הכשל המרכזי שהורס ומשבש את כל מה שקורה בפוליטיקה. אם גם היום השמאל הישראלי עדיין מחפש את המחליף הפוטנציאלי של נתניהו והימין עסוק בטיעון שאין תחליף לנתניהו, אז כלום לא השתנה וכלום לא עומד להשתנות.

האימרה המיוחסת לאלברט אינשטיין קובעת כי אי שפיות פירושה לחזור שוב ושוב על אותה פעולה אבל לצפות בכל פעם לתוצאה שונה. אדם שפוי שחוזר על אותה פעולה פעמיים ושלוש ולא רואה תוצאה, לוקח צעד אחורה ומנסה לפעול בדרך שונה. אבל הפוליטיקה הישראלית לא למדה עדיין כלום. בימין עדיין עוסקים בטיעון שאין תחליף לנתניהו, ובשמאל עדיין עסוקים בשאלה את מי אפשר לגייס שיחליף סוף סוף את נתניהו.

ואם זה המצב, מדוע אנחנו מצפים לתוצאה שונה? מה יקרה היום שלא קרה לפני שש שנים בבחירות 2019? מה יכול להשתנות היום שלא השתנה כבר שנים ארוכות? אם אנחנו הולכים שוב ושוב באותה דרך, מדוע יש אדם שפוי שעדיין חושב שפרישתו של איזה איזנקוט חביב מאיזו מפלגה קטנה ונחמדה בשם המחנה הממלכתי, היא מהלך ששווה להקדיש לו זמן לפרשנות ולניתוחים פוליטיים? מה השתנה איזנקוט משאר עשרות האחרים שכבר פרשו, התחברו, כרתו בריתות, רצו יחד, רצו בנפרד, התמודדו, הלכו וחזרו? כלום ושום דבר.

עם ישראל עבר בשנים האחרונות טלטלות בלתי הגיוניות, עוד מתקופה הקורונה, דרך סבבי בחירות בלתי נגמרים, שואת יהודי הדרום, מלחמה בלתי פוסקת בעזה, מלחמה עם חיזבאללה, קריסת ציר הרשע, מלחמה בלתי נתפסת עם איראן שנחשבה תמיד לתרחיש האימה של קץ האנושות, ראינו ניסים גדולים וחסדי שמים בלתי נתפסים, ישראל שינתה את פני המזרח התיכון, אם נעצור לרגע וננסה להפנים את מה שהתרחש כאן, נצטרך להחזיק במעקה הקרוב כדי לא ליפול מהסחרחורת.

והנה שוב באים יושבי האולפנים ועוסקים בשאלה הקיומית: נתניהו? לא נתניהו? האם לפרגן לנתניהו? מדוע ערוצי התבהלה לא מסוגלים לפרגן לנתניהו? נתניהו ונתניהו ונתניהו. בדיוק כמו שעשינו לפני שש שנים ויותר. וכשאנו מפנימים את המצב הזה, שוב נזקקים אנו למעקה הקרוב, והפעם בגלל הבחילה.

הפרישה של איזנקוט לא תשנה כלום, ההצהרות של ליברמן לא מזיזות לאף אחד, המהלכים של בנט הם כתם של בושה עליו אישית אבל הם לא באמת יזיזו משהו משמעותי בפוליטיקה, ככל שהמצב הזה יימשך אז גם הבחירות הקרובות יסתיימו באותה תוצאה של ששת הסבבים הקודמים כי שום דבר לא באמת השתנה בהרכב הימין או השמאל. למה אנחנו חושבים שמה שלא הזיזו פצצות אטום מדיניות – יזיז איזה פיצול נורא דרמטי בין גנץ לאיזנקוט?

הנקודה העיקרית בכל הנושא הזה היא שכל זה עדיין נראה לנו לגיטימי. מדינת ישראל עוברת דרמות חסרות תקדים אבל באולפנים מדברים נתניהו – ולנו זה נראה הגיוני. איש לא זוקף גבה בתדהמה ושואל למה בזה אנחנו עסוקים. וכל עוד זה המצב, אז כל היתר הוא חומר מיותר ולעוס.

אנחנו נמשיך לעייף את עצמנו בשיעמום בבריתות פוליטיות כאלה ואחרות, ונגיע שוב לקלפי באותו מצב. כל עוד לא נשתחרר משאלת ה-כן נתניהו או לא נתניהו, אנחנו חסרי סיכוי. אפשר להסתגר בבית ולחכות שהבחירות הללו יחלפו. במילא הן לא עומדות לשנות שום דבר.

2.
מעגל התנועה הימני: בן גביר לא יצליח לסכל עסקת חטופים, אבל הרעש הוא המטרה

לקראת נסיעתו של נתניהו לארה"ב בשבוע הבא, גברו השבוע הדיווחים על כוונתו של טראמפ לכפות על האזור הפסקת אש, שזו בעיני הימין הישראלי מילה מכובסת לעצירת המלחמה מבלי שהושגו מטרותיה.

טראמפ הוא אדם לא צפוי וקשה לדעת עכשיו מה הוא עתיד לומר לנתניהו ביום שני הקרוב, אבל בימין כבר מתארגנים לתרחיש בו יוחלט על הפסקת אש ועסקת חטופים חלקית. השבוע פנה בן גביר ללשכת סמוטריץ' והציע לו להקים בלוק לסיכול העסקה, ובלשכת סמוטריץ' הגיבו בכעס ואמרו כי לא התקבלה פניה כזאת וכי בן גביר עושה זאת קודם כל בתקשורת.

התקרית הזאת היא המשך להבדלי הגישות בין השניים הללו בכל הקשור לנעשה בימין. סמוטריץ' מאבד את כוחו בסקרים משום שבן גביר מעמיד בצל את התנהלותו המתונה יותר של סמוטריץ'. הצעקות וההתנהלות הלעומתית של בן גביר, נקלטות יותר טוב בכותרות ומתקבלות יותר טוב על לב הימין ובעיקר הימין הצעיר.

סמוטריץ' מצידו נוקט גישה ממלכתית וכך הוא עשה גם בעסקאות הקודמות. הוא מתח ביקורת שקטה ולא נקט בצעדים משמעותיים יותר כמו בן גביר שפעל בקול רעש גדול. בסופו של דבר בן גביר פרש מהממשלה וחזר, ושום דבר מהותי לא השתנה. המדיניות נמשכה כרגיל עם או בלי קשר אליו. את רוב הניסיונות לעסקה מסכל החמאס בעצמו, ואלה שיצאו לפועל נעשו למרות התנגדותו של בן גביר ולמרות פרישתו וחזרתו לממשלה.

גם הפעם, קשה להבין איך בדיוק מנסה בן גביר לסכל את העיסקה. גם אם זה נכון שהוא פנה לסמוטריץ', זה לא חדש, פניה כזו מצידו נעשתה גם בעסקאות הקודמות ואף פעם זה לא באמת הוביל להפלת הממשלה או לטירפוד עיסקה אמיתית.
אבל לבן גביר זה לא משנה. אף אחד כמעט לא באמת זוכר שהמהלכים של בן גביר לא באמת משנים משהו במדיניות הממשלה. כולם זוכרים לו את הרעש ואת המחאה. בשורה התחתונה אנשים זוכרים שבן גביר מתנגד לעסקאות עם חמאס וסמוטריץ' פחות.

לאורך כל הדרך, זו הסיבה שסמוטריץ' נחלש בסקרים ובן גביר מתחזק. מסתבר, שהציבור שלהם אוהב יותר את הרעש מאשר את התוצאה. סמוטריץ' הרי הביא להתיישבות סכומי עתק ופריחה שלא היתה כמותה באף ממשלה, אבל בן גביר יודע לצעוק. ומסתבר שבמבחן הסקרים לפחות, זה עובד. ואם זה יעבוד כך גם בקלפי, סמוטריץ' באמת יצטרך לחשב מסלול מחדש.

3.
תסמונת העדר: גם האיראנים שתומכים בישראל, לא יצליחו לשנות את דעת הקהל שם

מאז שהחלה הפסקת האש עם איראן, מנסה המדינה האיסלאמית לחזור לעצמה ובין היתר נפתחה הרשת המקוונת שהיתה חסומה רוב הזמן לשימוש התושבים. הצעד הזה מאפשר לעולם להציץ למה שבאמת נעשה באיראן וגם התושבים שם יכולים לתקשר עם העולם שבחוץ ולקבל מידע מאוזן יותר מזה שקיבלו בכלי התקשורת הממסדיים המקומיים.

ישראל מנצלת את המצב הזה כפי שניצלה אותו תמיד. התקשורת הבלתי אמצעית עם בני העם האיראני מאפשרת לספר להם את האמת ולשכנע אותם עד כמה המשטר שלהם מסוכן גם עבורם ושלא יאמינו לשטיפות מוח.

כך נחשפנו בימים האחרונים ליותר ויותר אזרחים איראניים ואף לאנשי תקשורת שנשמעו אומרים את האמת, מצדדים בישראל וקוראים לנתניהו לסיים את העבודה. מנגד, ברחובות טהרן עדיין רואים הפגנות ענק עם קריאות נאצה נגד ארה"ב וישראל כולל טקסי שריפת דגלים.

ההסבר לכך גובל מעט במישור הפסיכולוגי. כשמדברים עם אדם בשיחה אישית אחד על אחד, אפשר לשכנע אותו ולהסביר לו את האמת, הוא מסוגל להבין ואף לשנות את דעתו. אבל כשמדובר בציבור, בקהל ולא ביחידים, המשימה נעשית בלתי אפשרית. העולם בנוי מאנשים שרובם חכמים ומביני ענין, אבל כשכולם מתקבצים יחד והופכים לציבור, כאן כבר שולטת תרבות העדר, הסיסמאות שנשמעות הן מה שהתקשורת מכתיבה וקשה עד בלתי אפשרי להשמיע את קולה של האמת.

זה מה שאנחנו רואים גם בהפגנות ההמוניות שהיו בקמפוסים בארה"ב ושעדיין מתקיימות ברחבי אמריקה ואירופה נגד מדינת ישראל. ההמונים שם זועקים "מהים עד הנהר – פלסטין תהיה חופשית". וכשעיתונאים מנסים לגשת לכמה אנשים בשולי ההפגנה ולשאול אותם על איזה ים ואיזה נהר מדובר, מתברר שאין להם מושג, ומדובר כאמור בסטודנטים שאמורים להיום הרופאים והמדענים של הדור הבא, לא סתם בעדר של טיפשים. אבל כשהם מאוחדים כציבור, הם הופכים להיות קיר אטום.

גם באיראן, אפשר אולי לשכנע אדם ועוד אדם ועוד אדם, אבל כמה שזה משמח לראות כמה בודדים מבינים את האמת, זה עדיין לא אומר שדעת הקהל שם משתנה. כי כשמדובר בדעת קהל, כאן כבר קשה עד בלתי אפשרי לזעוק את האמת ולצפות שמישהו יבין. גם האנשים החכמים והמשכילים ביותר, לא יקשיבו אלא ייסחפו עם ההמון. כשמדובר בדעת קהל, השקר והנרטיב המהונדס – הוא השולט, ולא קולו של הצדק וההיגיון.

ובשולי הדברים, אם מישהו מנסה להשוות את התופעה הזאת לאופן בו תופס הציבור הישראלי את נושא מעמד לומדי התורה והיחס האמיתי שצריך להיות לציבור החרדי, עושה זאת על אחריותו בלבד.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]