שנתיים אף אחד לא דיבר על פיוס. אז מה השתנה? חיבוק הדוב של האחדות

1.
צעד אחד לפני כולם: נתניהו ניכס לעצמו את מסר האחדות, עכשיו שיריביו ינסו להתמודד עם זה

בבוקר יום ראשון, כשהתעוררנו לדרמה הפוליטית והמשפטית של בקשת החנינה של נתניהו, כבר החלו הספקולציות. יש שטענו שזה כדי להנמיך את הלהבות בחוק הגיוס, יש כאלה שטענו כדי שלא ידברו על עזה, אבל המכנה המשותף לכולם היה שלכולם היה ברור שיש פה איזה שהוא ספין, אף אחד לא לקח את בקשת החנינה של נתניהו בצורה פשוטה – שהוא פשוט סתם רוצה חנינה.

אבל כששומעים את ההצהרה המצולמת שהוא שחרר ביחד עם בקשת החנינה, די ברור שכמה מילים המסתתרות בתוכה מרמזות את ההמשך ומספרות לנו אולי מה כוונותיו. נתניהו דיבר שם על "הזדמנויות מדיניות היסטוריות" ועל "איומים גדולים שיש צורך להדוף", וכדי שזה יקרה נדרשת לטענתו אחדות לאומית.

הוא לא דיבר על כוח מדיני, לא על מוכנות הצבא, לא על הצורך בממשלה פנויה כדי לנהל את האתגרים האלה, הוא השתמש במילים אחדות ופיוס רחב בעם. וכי מה הקשר בין אחדות לאומית להסכם עם סעודיה למשל? או למלחמה בלבנון? הרי במשך שנתיים של מלחמה לא שמענו את המילה אחדות. שמענו את המילים "צורך להדוף איומים", שמענו מילים כמו חוסן, שמענו סיסמאות נבובות כמו ניצחון מוחלט, כפסע, ועוד.

ולכן די ברור שאין באמת קשר ישיר בין המסר של אחדות לאומית ופיוס רחב בעם כמו שאמר נתניהו, לבין אתגרים מדיניים היסטוריים שיש לאמץ או לבין הדיפת איומים כלשונו. מכך יש להסיק שדי ברור שבקשת החנינה – מבלי לרדת לעומק הספין ומה בדיוק הכוונה שלו – הייתה לצורך העברת המסר הזה: "יש צורך בפיוס רחב בעם ובאחדות לאומית".

אלה המילים שיש להתעכב עליהן. כבר בשבוע שעבר נכתב מעל במה צנועה זו שאם נתניהו יזהה מגמה כלשהי בזירה הפוליטית אצל היריבים שלו או אצלו במחנה, הוא לא יחכה שזה יעבור לידו, הוא לא יחכה שזה יקרה, הוא לא יחכה להצטרף לזה, אלא הוא יהיה הראשון שיקח את זה מיד האויבים שלו וימנף את זה הלאה לצרכים שלו. זה די ברור, זה האיש, ככה הוא עובד, זה מה שהוא רגיל לעשות וזה מה שהוא עושה הרבה שנים.

כיום יש מילת קסם אחת שנשמעת כבר הרבה זמן בהרבה אולפנים, בשיח ציבורי ובשיח פוליטי והיא – אחדות. ובצדק. אחרי שנתיים של מלחמה העם עייף, כל אזרח פשוט רוצה שקט, רוצה מנוחה, לא רוצה לשמוע על מלחמה ועל כאוס. הרבה אנשים גם לא רוצים לשמוע על בחירות, הם פשוט רוצים שקט.

ולכן המילה אחדות נשמעת כל כך הרבה. אנשים מחכים שמישהו יגיד להם – אני אתן לכם שקט, בלי בלגן ובלי מהומות. אז כמובן שהאופוזיציה משתמשת במילה אחדות כדי להתאחד מול נתניהו, ובימין רואים את המילה אחדות כאחדות של כל המחנה הלאומי תחת נתניהו, אבל נתניהו מזהה שיש מילת קסם שאפשר לקחת אותה מהמחשכים, מהמסדרונות האחוריים של השיח הציבורי, למנף אותה קדימה ולהפוך אותה למשהו שכל אזרח ירצה לקבל.

מוקדם לדעת מה בדיוק יהיו הכותרות בקמפיין של נתניהו, מה יהיו המילים ומה המסר המדוייק, אבל כבר עכשיו אפשר להבין מה הוא הולך לעשות בקמפיין הבחירות הבא. אפשר לשער כמעט בוודאות שהמילה אחדות, המילה פיוס והרוח הזאת של שקט, המסר הזה שנותן איזה תחושת רוגע, זה הולך להיות הבריח התיכון של הקמפיין כולו. את זה הוא כבר נתן לנו ברמז מאוד ברור ומאוד עבה בהצהרה שליוותה השבוע את בקשת החנינה.

באשר לבקשת החנינה עצמה, עוד מוקדם לדעת האם הרצוג יתן או לא יתן, הפרשנים חלוקים בדעותיהם האם גם הסירוב של הרצוג גם יכול לשרת אותו, כמובן שגם ההיענות של הרצוג תיתן לו הזדמנויות חדשות וכאן הוא עושה חשבון פשוט: בהנחה שהרצוג באמת יתן לו חנינה – וסביר להניח שיש באמת איזשהו תיאום או שהוא בירר קודם שיש סבירות גבוהה לחנינה – במקרה כזה הוא כבר מסכל ועושה סוף למשפט אחד שליווה אותנו הרבה שנים: "אני לא אשב עם ראש ממשלה נאשם בפלילים". לא מעט פוליטיקאים אמרו את זה ולא מעט אנשים השתמשו בזה.

גדעון סער חטף על זה כשהוא החליט בכל אופן כן לחבור לנתניהו, גנץ חטף על זה כשהוא חבר לנתניהו, אבל כולם עשו שימוש במשפט 'אני לא יושב עם ראש ממשלה נאשם בפלילים'. ברגע שיש חנינה ואין יותר כתבי אישום, כבר יש תירוץ להרבה פוליטיקאים כן להתחיל לבדוק חיבור מסוים עם נתניהו. הם מבינים שהוא חזק, הם מבינים שהוא בשטח, הם מבינים שהוא עקשן והוא לא מתכוון ללכת לשום מקום, אז הם אומרים לעצמם: או שנשב יחד איתו באיזשהו הסדר או שפשוט נשאר באופוזיציה לנצח.

בשבוע שעבר ראינו כבר שיש תסיסה גם בימין גם בשמאל, יש תסיסה בקרב הדור הצעיר שרוצה ומעוניין במשהו חדש. הדור הצעיר רוצה משהו שונה, הוא רוצה ממשלה והוא רוצה לקבוע סדר יום. וזה מחלחל כלפי מעלה, הרבה ממפלגות האופוזיציה פשוט רוצים להיות בממשלה. הרי כבר ראינו בשבוע שעבר שהסקר מראה שאחוז לא מבוטל – כמעט 40% ממצביעי האופוזיציה – סבורים שהחרם על נתניהו רק הזיק להם.

נתניהו מזהה את המגמה הזאת עכשיו, הוא רואה שאם תהיה לו הזדמנות פשוט להוריד מסדר היום את הטענה הוותיקה של 'ראש הממשלה נאשם בפלילים' זה יפתח פתח רחב מאוד להרבה פוליטיקאים כמו ליברמן, גנץ, איזנקוט ואולי אפילו לפיד לבוא ולהגיד – אוקי, הוא לא נאשם בפלילים אז אפשר לעשות איתו עסקים. וכך אפשר בעצם לבוא לעם ולהשמיע לעם את מה שהוא כל כך רוצה.

נתניהו הרי כבר לא יכול להשתמש בסיסמת ימינעלמלא, ממשלת הימין על מלא התבררה ככישלון טוטלי וקולוסאלי בכל נושא, כמעט שום מגמה ימנית משמעותית לא יצאה לפועל, המעט שכבר כן קרה – קרה עם טראמפ ולא בזכות ממשלת ימין על מלא. רוב השותפות כמעט לא קיבלו את רוב מה שהובטח להן, נתניהו לא יכול להגיד עוד פעם ימין וימין, זה כבר לא עובד.

"מר ביטחון" הוא בוודאי כבר לא, השביעי לאוקטובר רשום על שמו ולא יעזור שום דבר, גם בליכוד מבינים את זה, גם בליכוד מסמנים את זה, הוא לא יוכל להימלט מוועדת חקירה מכל סוג שלא תקום וזאת על אף הניהול המוצלח של המשך המלחמה בס"ד. אז מה כן נשאר לו לומר? מה כן יכול להיות הקמפיין שלו? הדרך המעט יחידה שנותרה לו היא לברוח למחוזות האחדות.

מבלי לדעת מה בדיוק יהיה הקמפיין, סביר להניח שהוא יישא את המסרים: אנחנו חזקים, אנחנו חוסן לאומי, והחוסן שלנו נובע מאחדות ומפיוס לאומי רחב בעם. העם צריך ריפוי והעם צריך שקט. אלה מילים מקסימות שיהיו כמו משחה מרגיעה על מוגלה פתוחה. אחרי השביעי לאוקטובר ושנתיים של מלחמה, כולם רוצים בסך הכל קצת שקט. והמגמה הזאת הסתמנה כבר בשבוע שעבר והסתמנה גם השבוע במילים שנתניהו אמר במפורש אחרי שעד היום הוא רק רמז אותן.

אין ספק שהכל הולך לכיוון הזה. אז עדיין מוקדם להעריך מה בדיוק יעשה נתניהו, האם יהיו חיבורים פוליטיים, האם נראה פתאום רעידות בזירה הפוליטית הקשוחה שכבר שנים לא השתנתה על שני גושיה הנצחיים? מוקדם לדעת. אבל אם יש איזשהו סיכוי לשינוי, אז דבר אחד ברור: שנתניהו מנסה לסלול את זה בעצמו. הוא לא יחכה שאחרים יעשו את זה, הוא ינסה להתוות את זה בעצמו ולהוביל את זה לטובתו.

ברגע שהוא יהיה הראשון שידבר על אחדות ועל פיוס, הוא שומט הרבה מאוד טענות שיריבים שלו עלולים להשמיע. הוא פשוט מקדים אותם, אומר את זה בעצמו וכך הוא מחסל להם את האפשרות לתקוף אותו או לאתגר אותו עם זה.

נתניהו שוב מוכיח שהוא גורם לכולם ללכת אחריו והוא זה שמכתיב ליריבים שלו מה להגיד. ראינו את זה השבוע למשל בהצהרה שהוא רצה להשמיע על חוק הגיוס, אבל ביטל אותה ברגע האחרון. בינתיים, שני היריבים המרכזיים שלו נפלו במוקש ומיהרו להשמיע הצהרות משלהם וככה הוא השאיר אותם להתבזות לבד.

בכך שוב ראינו איך הוא קובע את סדר היום של היריבים שלו, הוא קובע להם מה להגיד ומה לעשות. אז הוא מבין שאם הם הולכים למסר של אחדות והם מתכוונים לדבר על שינוי היסטורי בעם, אם הוא מבין שהם עומדים להציע לעם משהו חדש אחרי המלחמה הקשה, אז הוא יזהה את זה לפניהם וישתמש בזה לפניהם, הוא יקדים אותם ויגרום להם ללכת אחריו גם בנושא הזה.

ברגע שנתניהו אמר את המילים הללו בהצהרה שלו, מהיום והלאה זה כבר לא יכול להיות הקמפיין של בנט או לפיד, נגמר הסיפור. הם יצטרכו להיגרר אחריו ולדבר על אחדות כנגררים ולא כמובילים, או שהם יצטרכו להמציא רעיון חדש שיתעלה על רעיון האחדות והפיוס. וקשה לחשוב על משהו שיכול לדבר אל העם יותר מהמסר הזה.

סיפור החנינה ימשיך להתגלגל הלאה – אין לדעת לאן. אבל רווח מיידי אחד כבר יש לנתניהו: הוא כבר סימן גבולות גיזרה, הוא שירטט את גבולות המגרש בתוכו יתנהל המשחק הפוליטי הבא. הוא ניכס לעצמו את נושא הפיוס, השינוי והריפוי, עכשיו שיריביו יתמודדו עם זה.

2.
רגע של מבחן: האם לרעיון האחדות המבטיח יהיו יוצאים מן הכלל

אם הרעיון החדש של נתניהו יקרום עור וגידים, זה עשוי להוביל כאמור לחיבורים פוליטיים חדשים. חיבורים כאלו לא יתבצעו בהכרח לפני הבחירות, יתכן מאוד שנראה מערכת בחירות במתווה שאנו רגילים, של גוש נתניהו מול הגוש שכנגד, אבל אחרי הבחירות שקרוב לוודאי יסתיימו בסוג של תיקו או בניצחון קטן יחסית של גוש הימין, אז רעיון האחדות עשוי לעלות ולייצר ממשלה מסוג חדש.

המשמעות היותר עמוקה והיותר קשה היא שברגע שתהיה אחדות כלשהי, העם יתאחד סביב קונצנזוס שיחבר בין כל החלקים. והקונצנזוס היחיד שיכול כיום לאחד את העם זה הרצון לראות את החרדים בצבא או לנשל אותם מכל הזכויות שמגיעות להם כאזרחים, כי אין "שוויון בנטל".

ואם זה המחיר שנתניהו יצטרך לשלם כדי לקחת את רעיון האחדות והפיוס ולהשתמש בו כעוגן היחיד שיש לו כדי לעמוד בראשות הממשלה הבאה, אין ספק שזה מה שהוא יעשה, אין ספק שהוא יקריב את הנושא של מעמד לומדי התורה או את הנושא של השותפות עם המפלגות החרדיות ואפילו עם הציונות הדתית. הוא מסוגל להקריב את כל זה כדי להרים את הקמפיין החדש שישאיר אותו בשלטון, שיאחד סביבו את העם ויתן לו עתיד פוליטי.

משום כך, כעת מדובר בנקודת מבחן למוסריות שלו, האם הוא יקח את הנאמנות שהמפלגות החרדיות גילו לאורך כל השנים וינסה להמשיך אותה. הרי המפלגות החרדיות והמפלגות הדתיות הן אלה ששמרו עליו בשלטון לאורך כל השנים, הן היו העוגן היחיד ששמר עליו בשלטון למרות המאבק חסר התקדים שהתנהל מולו, רק בזכותן הוא הצליח להישאר בשלטון ולשרוד את הסערה הבלתי נתפסת הזו שנדמה שאין פוליטיקאי בעולם שעבר מסע התנגדות כזה כמו שהוא עבר.

ולכן זו תהיה נקודת מבחן מאוד עמוקה, מאוד יסודית ומאוד בסיסית. אם הקמפיין הבא של נתניהו הוא אחדות, הרי שהמבחן שלו יהיה מי בדיוק כלול באחדות הזאת והאם המילה אחדות היא לא כל כך מאחדת אלא משאירה בחוץ את מי שעד היום היה הכי נאמן לו.

אם אכן הקמפיין הבא של נתניהו הוא אחדות ופיוס, הוא יצטרך להגדיר גם את עצם המושג אחדות ופיוס. כי אחדות פירושה אחדות ופיוס פירושו פיוס, אף אחת מהמילים הללו לא מבטאת בגידה במי שהלך איתך יד ביד והעניק לך את ההישרדות.

3.
אל תיראו מופתעים: כל עוד הם יכולים, הם ימשיכו כך, רק בגלל שהם יכולים

אז בג"ץ פסל השבוע את מועמדותו של השופט יוסף בן חמו, המועמד של יריב לוין לראשות הוועדה שתחקור את פרשת הפ"צרית, הפרשה אולי החמורה ביותר שנחשפה כאן בשנים האחרונות אבל מושתקת ומטואטאת היטב תחת השטיח, כמיטב המסורת בפרשות כגון דא.

ההחלטה התקבלה אחרי כמעט שבוע שמועמדותו של בן חמו עומדת על סדר היום, אבל היא לא היתה מפתיעה בכלל. לא היינו מופתעים ככה מאז שהופתענו כשהטלפון של הפצ"רית נמצא בריא ושלם אחרי חמישה ימים במי הים התיכון, וגם אז לא היינו מופתעים ככה מאז שהטלפון בכלל הושלך אל המים, לכאורה.

גם בהשלכת הטלפון לא היינו מופתעים ככה מאז שהיינו מופתעים כששמענו שהחשדות נכונים והסרטון המכפיש את חיילי כח 100 היה ערוך, מבושל ומנוהל ע"י הפצ"רית עצמה לכאורה. גם הסרטון הזה לא הפתיע אותנו כמו שהיינו מופתעים כש יצחק עמית כתב בעצמו חוות דעת הקובעת כי העתירות נגד המינוי שלו עצמו אינן קבילות, ובכך הפך להיות מופע הפרודיה של עצמו.

חשוב לציין שגם אז לא היינו מופתעים ככה מאז שיועהמ"שית ניסתה ועדיין מנסה לפסול את כהונתו של בן גביר, אבל לא טורחת לגלות כל קשר לפרשת הפצ"רית, וגם אז לא היינו מופתעים ככה מאז שהיא הפעילה לחץ כבד על המדינה להכביד את הצעדים נגד הציבור החרדי וליטול ממנו זכויות אדם בגלל נושא מעמד לומדי התורה.

שוב ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו נורא מופתעים, צועקים ומנסים למחות כנגד החד-צדדיות הכל כך שקופה של מערכת המשפט. שוב ושוב אנחנו משלים את עצמנו שאם נחשוף בפומבי את האמת הכעורה, זה אולי ישים סוף לפטרונות הזאת. ובכל זאת אנחנו מופתעים שוב ושוב כשזה לא קורה.

אולי פעם אחת נהיה מופתעים להודות באמת הפשוטה: את מערכת המשפט לא מעניינת העובדה שכולנו רואים את האמת וכולנו רואים אותה בכיעורה, זה פשוט לא מעניין שם אף אחד, הם מתנהלים כך רק מסיבה אחת: כי הם יכולים. כי הם יכולים להמשיך ואיש לא יעצור אותם. כך זה היה וכך זה עדיין קורה בכל מערכת פטרונית נטולת מנגנון ביקורת פנימי אמיתי.

ועד שהם לא יקרסו אל תוך עצמם, עד שהמערכת הזאת לא תתפורר מבפנים כפי שהיא כבר מתחילה לאט לאט להתפורר, זה ימשיך להיות כך ואין שום טעם להתבכיין שוב ושוב. אפשר להבין את המצב ופשוט לחכות שהלחץ מלמטה יעשה את שלו, בסוף הבסטיליה הזאת תיפול וגם זה יקרה בין לילה.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]