"תודה לך רֶבֶּה" – מה ש(לא) נכתב בפרשה
"רֶבֶּה, לא הבנתי!"
"בוא נסביר שוב, הגמרא שואלת…"
"רֶבֶּה, עדיין לא הבנתי!"
"תראה, הסברתי כבר ארבע פעמים, ואנחנו חייבים להתקדם למען עשרים ושבעה התלמידים הנותרים. בהפסקה, בוא לשולחן שלי. שם, יש לי זמן במיוחד עבורך – רק בשבילך – עד שתבין".
* * *
פרשת השבוע נפתחת בציווי על לקיחת שמן זית זך "כתית למאור". רש"י הקדוש מדייק בפרטי היצור: כתישה במכתשת ולא טחינה בריחיים. ההבדל ביניהם הוא תהומי: הריחיים הן מכונה עוצמתית, הן דוחקות, טוחנות ומפיקות כמות גדולה בזמן קצר. המכתשת, לעומת זאת, דורשת עבודה ידנית, עדינה, פעימה אחר פעימה.
גם בכתישה גסה בריחיים יצא שמן, אך הוא לא יהיה ראוי למאור. הוא יהיה שמן עכור, מלא בשמרים; שמן ש"שרד" את המכבש אך איבד את צלילותו. למנורה הטהורה נכנס רק השמן שנוצר מתוך סבלנות, זה שהופק בנחת, טיפה אחר טיפה.
במרוץ של החיים, כולנו קצת 'ריחיים'. אנחנו רוצים הספקים, רוצים להתקדם בחומר, רוצים לראות תוצאות כאן ועכשיו.
לפעמים, בלי לשים לב, אנחנו דוחקים בילד "להבין כבר", כי הרי השעון מתקתק ויש עוד עשרים ושבעה אחרים בתור. אבל התורה מלמדת אותנו שדווקא הלחץ הזה, ה"דחיקה" הזו, היא שמפיקה שמן עכור. היא יוצרת תלמיד שאולי יודע את החומר, אבל האור שלו כבוי.
* * *
הצלצול נשמע. עשרים ושבעה תלמידים פורצים החוצה. בראשו של המלמד כבר מהדהד רעש הכפית המערבבת את הקפה של סוף השיעור, ורשימת המטלות שבין הסדרים ארוכה מנשוא. אבל הוא עוצר את הריחיים של העולם שבחוץ, ושולף את המכתשת. הוא מוותר על הקפה, ומוותר על המנוחה. יש לפניו 'זית' יקר. במתינות הוא יושב מול התלמיד, ובפעם החמישית, בלי שמץ של קוצר רוח, הוא מפיק את הטיפה הזכה ביותר.
* * *
המלמד הזה כנראה לא יקבל ארבע מאות שנה של אריכות ימים כרבי פרידא, והמנהל לא יציע לו משכורת כפולה על אותן עשרים דקות. אבל בפרשה שלנו מחכה לו שותף סמוי. בפרשת "תצוה" שמו של משה רבנו נמחק. הוא מסר את נפשו למען תלמידיו, וויתר על כבודו וחשיבותו למענם: "מחני נא מספרך". משה רבנו הבין שחינוך אינו פס ייצור של ריחיים, אלא עבודת מכתשת עדינה של מסירות נפש.
* * *
הקפה של הרֶבֶּה כבר מזמן התקרר, ושמו לא יופיע בשום כותרת בעיתון. אבל ברגע הזה, כשהוא יושב מול ילד אחד ונותן לו את כל כולו, הוא הופך להיות ממשיכו הישיר של רבן של כל הנביאים.
כי בסוף, הקב"ה לא אמר "זכרו תורת אלוקים", הוא אמר "זכרו תורת משה". התורה נקראת לעולם על שמו של מי שהיה מוכן להימחק למען התלמיד שלו. משה רבנו אולי לא מוזכר בפרשה במילים, אך הוא נוכח בכל כוס קפה קרה שנשארה על השולחן בחדר המלמדים. הוא נמצא שם בכל פעם שרֶבֶּה אחד בוחר להיות 'מכתשת' – ולמחוק את נוחיותו כדי להדליק בילד אור שלעולם לא יכבה.
* * *
השם שלו אולי לא מופיע בראש הגיליון, אבל המנורה של התלמיד תאיר בזכותו עד עולם.
