ההודעה אמש על קיומן של שיחות ישירות בין ישראל ללבנון היא לא פחות מהיסטוריה והיא עתידה בעז"ה לשנות את כל המפה של המזרח התיכון והרבה מעבר לכך – ככל והשיחות תבשלנה לכדי הסכם שלום כלשהו, ובעיקר הן מוכיחות שוב כי הדוקטרינה שטבע רייגן (והצליחה למוטט את בריה"מ) "שלום משיגים רק מתוך כח" נכונה שבעתיים בג'ונגל הערבי.
כך זה היה לאורך כל הדרך מאז תש"ח – בכל פעם שישראל ניסתה להתרפס בפני השכנים זה נגמר בדם, לפעמים בהרבה דם, ובכל פעם שאנחנו הראנו כח ועצמה זה נגמר בהסכם שלום, לפעמים אפילו שלום אמיתי.
מלחמת ששת הימים הביאה לחתימת הסכם השלום עם מצרים, מלחמת המפרץ הביאה לשלום עם ירדן (שתמכה בסדאם חוסיין וקלטה לפתע איפה הכח נמצא), והמלחמה מול השליחים של איראן גרמו למפרציות להבין באיזה צד עליהם לבחור והביאו להסכמי אברהם המבורכים בהם ישראל מקבלת הכל בלי להביא כלום בעצם, כך גם המלחמה מול החמאס הניבה את המצב הנוכחי שבו הארגון הפצוע לא ירה קסאם אחד (!) במהלך כל המלחמה מול התומכת הגדולה ביותר שלו – איראן.
לעומת זאת הסכמי אוסלו הניבו אלף הרוגים והמבצעים עצרו את השחיטות, הנסיגה הישראלית משטחי עזה הביאה עלינו את חטיפת שליט והכניעה לחמאס בעקבות החטיפה הביאה לנו את הגדול שבאסונות.
ועכשיו לבנון:
המדינה הזו רואה מה קורה לכל המתנגדים לישראל והתומכים בטרור והיא מבינה – אמנם מאוחר מידי – באיזה צד כדאי להם לבחור והם בחרו, אמנם זה קשה וכואב מבחינתם להלחם בחיזבאללה אך כואב יותר זה להישאר תיכף בלי מדינה בכלל, המלך חוסיין הבין זאת וביצע את הטבח של ספטמבר השחור במהלכו רצחו חייליו כעשרים אלף (!) פלסטינאים עד שנהיה שקט, ועכשיו לבנון נאלצת לעשות את אותו ניתוח כואב להצלת המדינה.
וזה כולל קודם כל לרדת על הברכיים ולהסכים לשבת עם ישראל, אנחנו לא מסוגלים להבין את הקושי הגדול בכך: יש לך שכן עם גבול ארוך למה שלא תנסה לדבר איתו מידי פעם? אך במושגים פאן-ערביים מדובר בהקרבה גדולה מצידם והם מוכנים לכך כי הם הבינו, ארבעים שנה אחרי סדאת, שלושים אחרי חוסיין וחמש שנים לאחר מדינות המפרץ – עדיף לחיות עם היהודים טוב מאשר למות עם הערבים רע.
הלוואי שבאמת יעשו סדר עם החיזבאללה, בע”ה תוכל לשווק דירות בדרום לבנון וליישב את ארץ ישראל בחלק נחלה זו.