1.
פוליטיקה מצלאח א-דין: התרחישים שעמדו בפני היועמ"שית לפני הדיון בבג"ץ
בזמן שבנט ממשיך לגייס כל מיני דמויות שנויות במחלוקת לקמפיין הבחירות שלו, בזמן שהליכוד עסוק בהכנות לפריימריז שלא ברור מתי יתקיימו, שני היחידים שלמעשה כבר השיקו את קמפיין הבחירות שלהם אלה השר בן גביר והיועצת המשפטית לממשלה.
מסתבר שבעיצומה של המלחמה, היועמ"שית הייתה מאוד מוטרדת דווקא מהתנהלותו של בן גביר. היא הייתה עסוקה בשאלות הרות גורל האם הוא חורג בדיוק מסמכויותיו או שהוא עדיין נאמן לקווים שהוא אמור לשמור עליהם, כאילו אין דאגות אחרות וכאילו זו הבעיה היחידה של המשטרה, כאילו אין עוד מה לתקן במערכות אכיפת החוק ובמסדרונות הממשלה.
כדי לסבר את האוזן וכדי שגם אנשים פשוטים כמונו שאינם משפטנים חכמים יבינו מה בדיוק קורה בפרשת בן גביר, ננסה להסביר זאת בלי הרבה מונחים משפטיים מסובכים (להלן: בג"ץ בן גביר) בהתאם לכל דין, מבלי לפגוע בזכויות, ט.ל.ח.
בהיסטוריה המשפטית נקבע תקדים בשם פסיקת דרעי – פנחסי, לפיו אם הוגש כתב אישום נגד שר מכהן, יכול בית המשפט להכריע שראש הממשלה צריך לפטר אותו מתפקידו. בית המשפט לא יכול לפטר בעצמו אבל הוא יכול להתערב ולפסוק שראה"מ צריך לעשות כך.
התקדים מתבסס בעיקר על עילת הסבירות, לפיה יש לבית המשפט יכולת להתערב במקרים בהם כהונת שר מסוים אינה סבירה בעליל. לפני פחות משלוש שנים, הכנסת העבירה חוק המגביל את עילת הסבירות אבל כזכור בג"ץ פסל אותו כעבור חודשים ספורים.
במקרה של בן גביר, היועמ"שית מוטרדת בעיקר מכך שהוא חורג מסמכויותיו בקשר למשטרה. אין נגדו כתב אישום ולא צפוי כזה בקרוב כך שבמקרה הזה, גם בלי ביטול עילת הסבירות אין לשופטים סמכות להתערב בעניינו, כפי שהיטיב להסביר זאת עורך דינו של בן גביר במהלך הדיון.
עכשיו ננסה להבין לפי זה, מה רוצה היועמ"שית מבן גביר. הרי גם אם הוא חרג מעט מקו הסמכות שלו, עדיין אין כאן שם כאוס משפטי ושום מצב כאוטי המצדיק את ההתערבות שלה. ברור כשמש שמכל כיוון שלא נסתכל על הסיפור הזה, מדובר בהתערבות פוליטית לחלוטין. היועהמ"שית עצמה הגדירה זאת בחוות הדעת שלה שאותה גם אמרו השופטים בדיון, שלטענתם המשטרה נוקטת איפה ואיפה, יש לה התנהגות מסוימת למפגינים מסקטור מסוים והתנהגות אחרת למפגינים מסקטור אחר, וכפי שהם ניסחו זאת במשפט מסכם אחד: משטרת בן גביר מתאכזרת רק למפגיני קפלן. כלומר: הם מודים בפה מלא שכמעט ואין כאן סיפור משפטי, רק פוליטיקה.
אבל זה היה ברור, את זה ידענו כל הזמן וזה לא חדש. אלא שהדיון שהתקיים השבוע בבג"ץ חשף רובד נוסף בעומק הפוליטיזציה. ובכן, היועמ"שית לא באמת מוטרדת מבן גביר ולא מהסיאוב שהיה קיים כבר עשרות שנים לפניו בצמרת המערכות השונות, כל ההתערבות שלה בסיפור הזה היא מהלך פוליטי מבריק שמוכיח שהיא הייתה יכולה להשתלב יפה יפה בכנסת, וכשהיא לא נמצאת שם אז היא עושה את אותו דבר רק ממקומה במערכת המשפט.
המטרה הראשונה שלה במהלך היא לסכסך בין בן גביר לנתניהו ואז להעמיד את כל אחד מהם בדילמה בפני עצמו. המהלך הזה מורכב מכמה חלקים אותם ננסה לפרק בקצרה.
בשלב הראשון, בהרב-מיארה מאתגרת את השופטים. היא מגישה חוות דעת ויודעת שיוגשו עתירות והם ימהרו להידרש לזה, שהם ישושו וישמחו לדון בעניינו של בן גביר ולהוכיח עד כמה הוא לא ראוי לתפקידו. ולכן כבר בשלב הזה הם הופכים להיות כלי משחק בידיים שלה. בשלב הבא, כל תוצאה שלא תהיה כבר משרתת אותה ואת הגופים הפוליטיים שהיא מזוהה איתם.
תרחיש ראשון ואופטימי יותר מבחינתה, הוא שהשופטים יפסקו שנתניהו צריך לפטר את בן גביר, ונתניהו אכן יפטר אותו. ואז התוצאה תהיה שבן גביר יהפוך לגיבור הימין מול נתניהו שנכנע למערכת המשפט ופיטר את השותף המרכזי שלו. מעמדו של נתניהו ייחלש בדעת הקהל הימנית ובן גביר ישתה לו את המנדטים לא בקשית אלא בדליים.
התרחיש השני הוא שהשופטים יפסקו שנתניהו צריך לפטר את בן גביר, ונתניהו לא יפטר אותו. נתניהו לא יציית לפסיקת השופטים ואז יש לשמאל קמפיין מושלם שיציג את נתניהו כאויב הדמוקרטיה ומחריב מערכת המשפט, וגם באיזון הפנימי בימין הוא יפסיד לדעת הקהל כי הוא יצטייר יותר כשומר הראש של בן גביר ופחות כמוביל הרוח הימנית, השמאל יצייר את זה שנתניהו נכנע לתכתיבי בן גביר ושמר על מעמדו רק כדי לשמור על הגוש שלו, וזה יחלחל גם לדעת הקהל בימין, תוך פגיעה בימין הרך והזזת מצביעים לכיוון בנט ואיזנקוט.
התרחיש השלישי הוא זה שכנראה מתממש לנגד עינינו, שהשופטים לא יקבלו הכרעה חד משמעית. במקרה כזה היועהמ"שית נשארת רק עם התועלת הראשונה והבסיסית שלה, היא מחזקת את מעמדו של בן גביר, מעניקה לו ביודעין קמפיין בחירות כדי להפוך אותו ליקיר הימין בעוד שנתניהו נותר אי שם מחוץ לשיח, בשטח האפור. נתניהו לא יישאר חייב וינסה לכבוש את מעמדו בחזרה כמוביל הימין, ומיארה תחכך ידיים בהנאה אחרי שהצליחה לשסות אותם זה בזה.
כבדרך אגב, היא מרוויחה עוד משהו עיקרי: כמו כל פוליטיקאית טובה, היועמ"שית הפריחה לאוויר ספין לוהט כדי שישכיח מהציבור את מה שהיא לא רוצה שידברו עליו. הציבור מדבר על בן גביר ועל הפיטורין ושוכח שעדיין לא נסגרה פרשת הפצ"רית, לא נסגרה פרשת המרגל המסתורי מהשביעי באוקטובר, ועדיין הציבור מחכה לראות איזה עקבות יובילו ללשכת היועהמ"שית. והנה הפלא ופלא, הספין הצליח, כולם דברים על בג"ץ בן גביר ואף אחד לא מטריד את הציבור בשאלות הקשות האמיתיות.
היועמ"שית לא צריכה שיפטרו את בן גביר, עצם המצב הנוכחי כבר משרת אותה, את הרווח שלה היא כבר עושה, נתניהו ובן גביר מוצאים את עצמם במבוכה בזכות הספינים שלה והציבור עוזב אותה במנוחה ולא מטריד בשאלות מהותיות. כך שבסופו של דבר, היא מדברת הרבה על בן גביר אבל היא מכוונת היטב ישירות ללשכת נתניהו, ובעיקר היא מכוונת לניקוי עקבות אפשריות שיובילו אולי ללשכה שלה.
מנגד, כמו כל מהלך פוליטי, יחד עם הרווח מגיע גם ההפסד, לכל תועלת יש מחיר. וכשהיועמ"שית ובג"ץ עושים פוליטיקה הם גם מפסידים. וההפסד שלהם הוא שהפעם הם עשו צעד ענק נוסף שממחיש לציבור בישראל את עוצמת הניתוק שלהם מהעם ומתחושותיו, הפעם הם הגזימו בסדק העמוק הנוסף שהם פערו בחומת מערכת המשפט המתנדנדת.
שוב מערכת המשפט הוכיחה שהיא לא לומדת מהטעויות של עצמה, היא שוב משחקת עם מועמדי הימין ובכך גורמת להם דווקא להתחזק יותר, הפעם נראה שהיועהמ"שית העניקה קמפיין מושלם לבן גביר ועשתה זאת בעניים פקוחות, רק כדי לפגוע בנתניהו וליצור ספין שלכאורה ישרת אותה. ומה יקרה ביום שאחרי? שוב יש לבן גביר קמפיין, שוב נתניהו יצלח את המהמורה הזאת, שוב הימין יתחזק, ושוב כל זה קורה דווקא בזכות מערכת המשפט.
המהלך הזה הוא מהלך של יאוש, של תבוסה, של הבנה שהמערכה כבר אבודה מבחינתם והם נאבקים בכוחות אחרונים עם הגב אל הקיר. במקום לנסות לתקן מה שאפשר, להתחבר קצת יותר אל העם ולהציל מה שאפשר ממערכת האיזונים והבלמים, מערכת המשפט דוהרת קדימה להתרסקות של עצמה, העם כבר מבין, העם כבר מפוכח, והעם כבר לוחץ לכיוון השינוי. הלחץ מחלחל מלמטה והוא כבר עושה את שלו.
בג"ץ בן גביר הוא סדק ענק שנפער בקול רעש גדול, אפשר לשמוע את ההתפוררות, את התזוזות בלוחות הטקטוניים, את הקריסה של המערכת הזאת אל תוך עצמה. זה יקח אמנם קצת זמן אבל זה יגיע בסוף. כל זמן שהמערכת לא תתעשת, כל זמן שהיא תמשיך לחזק את נתניהו ובן גביר מתוך תסכול וחוסר הכרה, המערכת הזאת תמשיך להתנתק מהעם עד שתקרוס סופית אל תוך עצמה.
2.
תם עידן הניצחון: במלחמה מול ארגוני טרור אי אפשר להשיג תמונת ניצחון ברורה
חוסר הוודאות הביטחוני נמשך גם השבוע. לאיש אין מושג האם הפסקת האש מול איראן תסתיים בקרוב ונשוב חלילה למוראות האזעקות והמקלטים, או שמדובר במהלך שנועד לסיים את המלחמה והפעם סופית.
טראמפ עצמו מספק יותר מידי אמירות, בניגוד לנתניהו הוא מרבה לדבר, להתראיין, לכתוב הודעות ברשתות החברתיות וללהג מעל כל במה אפשרית. כמות המלל שהאיש מספק עומדת ביחס הפוך לחלוטין מכמות ההחלטות שהוא מקבל. אבל מעל הכל, שרשרת האמירות שלו מספקת סתירות לא רק בין אמירה לאמירה אלא לפעמים בתוך אותה אמירה עצמה.
מומחי בדיקת העובדות לסוגיהם, יכולים לקחת את האמירות של טראמפ ולנסות להחליף בכולן את המילה טראמפ במילה לפיד. זה יכול לספק חומר משעשע הרבה יותר מאשר הסתירות המובנות של ראש האופוזיציה הישראלי, אלא שהפעם הבדיחה היא על חשבון הביטחון העולמי כולו.
בשעת כתיבת שורות אלו, גם לא ברור לאן יתקדמו הדברים בזירה הלבנונית. מצד אחד הצבא מכין תכנית רחבת היקף לכיבוש וניקוי עשרות כפרים בדרום לבנון, מה שידרוש המשך לחימה קרקעית מורכבת של כמה שבועות, ומצד שני מתרבים הדיווחים על מגעים להפסקת אש ושיחות היסטוריות שמתקיימות בלחץ אמריקני בין מנהיגי ישראל ולבנון.
בינתיים, אזרחי מדינת ישראל מבולבלים, אחרי שבזירה האיראנית ניסו למכור להם ניצחון הדורש הסברים רבים, כעת מספקים להם דיווחים סותרים ואף אחד לא מסביר באופן ברור מה באמת קורה, במיוחד לא לתושבי הצפון האומללים שממשיכים להיות בשר תותחים. החשש היותר גדול הוא שגם אם תתקבל איזושהי החלטה על הפסקת אש בלבנון, אולי לא ייצא על כך דיווח מסודר לציבור כפי שהיה בסיומם של כמה סבבים בעזה, שבאופן רשמי מבחינת הדוברות הרשמית של הממשלה הם מעולם לא הסתיימו ורק התקשורת הזרה הביאה את בשורת השקט והשלום.
מנגד, למרות הדרישה הצודקת והלגיטימית מהממשלה לספק הסברים ולשקף לאזרחים המודאגים את המצב לאשורו, יש גם צד שני של מציאות מורכבת יותר ממה שהכרנו עד היום.
ניצחון שצריך להסביר אותו – אינו ניצחון, זה ברור. אבל למעשה, במציאות חיינו אין באמת אפשרות לחולל ניצחונות כמו שהיו בעבר הרחוק. המלחמות הישנות התנהלו בעיקר מול מדינות שהיו מחוייבות לקודים ולחוקי מלחמה של מדינות, ולכן היה ברור מאוד מי ניצח ומי הפסיד. אבל מאז לאורך השנים, המאבק הוא כבר לא מול מדינות אלא מול ארגוני טרור, וכשמדובר בארגון טרור, קשה מאוד להגיע לתמונת ניצחון ברורה כמו שמדינות רגילות להנציח במלחמות זו מול זו.
זה גם הלקח שאמריקה לומדת עדיין, הלקח שהיא התחילה ללמוד אחרי מתקפת הטרור ב-11.9 כשהיא הבינה לראשונה שאין כתובת ברורה לרוע. כעת טראמפ נוכח לדעת שגם איראן היא כבר לא מדינה מתוקנת אלא ארגון טרור שהשתלט על מדינה, הוא מזנב בעולם כמו ארגון גרילה בדיוק כמו שחיזבאללה עושה בלבנון וחמאס עושה בעזה.
במקרים כאלו, באמת אין אפשרות להביא לניצחון ברור. ניצחון כזה אפשרי אולי אחרי השמדת הארגון לחלוטין ואולי גם אז לא. את המציאות הזאת הפנימו בישראל וכעת מפנימים אותה גם בארה"ב. ובכל זאת, זה לא מפריע לדוברים כאלה ואחרים לשכנע אותנו שיש ניצחון מוחלט, במקום לשקף לנו את המציאות.
נכון ופשוט שכולנו מודים על החסדים והנפלאות שראינו, ההישגים אכן לא מבוטלים בחסדי שמים, אבל עדיין הציפיה מקברניטי הממשלה ומערכת הביטחון היא – שהם יביטו לאזרחים בעיניים ויסבירו להם את המצב כמו שהוא: אין לנו אפשרות להביא ניצחון במכה אחת, אבל אנחנו מתקדמים לאט לאט, ואנחנו נעדכן אתכם בדיוק במה שאנחנו עושים בשליחותכם ובשבילכם, זה הכל. אף אחד לא מבקש פתרון כבמטה קסם, כל מה שדרוש זה רק בהירות ושקיפות.
3.
בין חיקוי לדמיון: מה שבנט עושה זה לא להיות בשום צד, בקצב הזה הוא בדרך להתרסקות נוספת
בנט ממשיך להרכיב את רשימת מפלגתו "בנט 2026" ומידי פעם הוא מפציע עם דיווח על רכש חדש שצירף לרשימה. בתחילת השבוע הוא צירף את קרן טרנר, שהיתה בעברה חלק מארגון אחים לנשק ובליכוד תקפו אותו בחריפות על כך. תשובתו של בנט היתה מגומגמת ואנשים מטעמו ניסו להסביר שהיא לא היתה שם בזמן שהם קראו לסרבנות.
בהמשך השבוע, הוא צירף לרשימה בחור צעיר שעשוי להיות הח"כ הצעיר ביותר שהיה בכנסת אי פעם, בן 23 בלבד, וזאת כמובן אם הוא יוצב במקום ריאלי ויצליח להיבחר. מדובר ביונתן שלו, שהקים את ארגון "כתף אל כתף" שכל מטרתו היא מלחמה בחוק הסדרת מעמד לומדי תורה. אבל כאילו לא די בכך, מסתבר שאמו של הצעיר המבטיח היא שותפה לשעבר בחברת ההייטק שהיתה לבנט ומי שהיתה גם היא אחת ממובילות מחאות קפלן.
בשונה מליברמן, בנט לא מצליח להשתחרר מחיבוק הדוב שהוא מקבל מארגוני השמאל הרדיקלי. נראה שהחיבור הזה דווקא מוצא חן בעיניו והוא איבד כבר מזמן את שאריות תדמית הימניות שאולי היתה בו, כפי שאיבד את שאריות האמון האחרון שאפשר היה אולי לתת בו.
השאלה היא מה באמת חושב האיש הזה לעצמו ומה הוא מנסה להרוויח. הרי לפי רוב הסוקרים, יש בערך 20-25 מנדטים שנודדים בכל פעם מיש עתיד לכחול לבן, לבנט ולאיזנקוט, בסוף מדובר באותו פלח אוכלוסיה שנודד בין המפלגות הללו כי הוא לא רוצה להיות עם הליכוד מצד אחד, אבל מצד שני לא רוצה להיות שמאל מובהק כמו מרצ והעבודה. וזו משמעות הסקרים שאנחנו רואים והמספרים המשתנים בכל פעם בין יש עתיד לבנט ושאר המפלגות הללו.
לפי זה, השאלה הראשונה שבנט צריך לשאול את עצמו היא איך הוא גורם לכך שאותו פלח ענק של מנדטים יעדיף אותו על פני כל האחרים. ובמקום לענות על השאלה הזאת, הוא הולך יותר שמאלה מלפיד ומתקרב למחוזות יאיר גולן. וזה נועד לכישלון כי מי שרוצה שמאל אמיתי, יצביע ליאיר גולן ולא לחיקוי הזול שלו, ומי שרוצה ימין רך ולא נתניהו – יצביע למי שיצייר את עצמו כמרכז ולא לחיקוי הזול שלו.
בינתיים מה שבנט עושה זה להיות חיקוי עלוב של השמאל ולדמיין שהוא מצליח באותה מידה לחקות גם את הימין והמרכז. ואם הוא ימשיך כך, יש סיכוי סביר שגם במוצאי הבחירות הללו נראה אותו מתגולל באשפתות למרגלות הקלפי בניסיון למצוא עוד פתקים שאולי אבדו שם.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
היא לא רוצה כלום
היא רק רוצה שידברו ממנה וככול שנעשה זאת בפרסומות זה משמח אותה
להסביר לעם וכו'.
אנו חיים בעולם של שקר. אי אפשר להסביר לאנשים דקויות. או שיש לך תמונת ניצחון, ואם לא, אז להיפך.
בושה,ממשלת בובות מנוהלת ע'י יועמשית מפוטרת,שופטים שלא נבחרו ע'י העם והדוד מאמריקה…לתפארת מדינת……י ש ר א ל.
תהיה אתה ראש ממשלה גבר