היהודי שהמיר את דתו והתעלומה: מדוע מסתירים את העבר של אברהם אבינו?

הגיע פעם יהודי כפרי אל האדמו"ר השר שלום מבעלזא זיע"א, וביקש ממנו ברכה להצלחה בפרנסה.

הרבי, שידע מי העומד לפניו, שאל אותו: "האם אתה שומר שבת?".

היהודי, מבוייש, ענה את האמת. הוא מחלל שבת, כי הוא עובד קשה כדי לפרנס את בני ביתו.

האדמו"ר הסביר לו כי ההיפך הוא הנכון, וכי אדרבה – אם ישמור על השבת, יזכה לראות הצלחה גדולה גם בגשמיות. הרבי האריך בדברי חז"ל על חשיבות שמירת השבת, והיהודי השתכנע.

"רבי!", קרא הכפרי, "אני מוכן לקבל על עצמי לשמור על השבת כהלכתה. אבל, בתקופת הקציר, כאשר המלאכה מרובה, אהיה חייב לעבוד בשדה גם ביום השביעי. אבקש מהרבי כי יסלח לי על כך, מראש".

השיב לו הרבי במשל. מעשה ביהודי ששכר את בית המרזח של הפריץ, והיה נאמן לו עד מאוד. הפריץ, מצידו, השיב לו כגמולו הטוב. באחד הימים, כאשר הפריץ שהה עם חבר מרעיו. כאשר שתה לשוכרה, סיפר להם על הקשר המיוחד שלו עם המושק'ה שלו, הציעו לו החברים להעמיד את היהודי במבחן.

לדרוש ממנו להמיר את דתו, כדי להוכיח את נאמנותו אל הפריץ.

הפריץ הסכים, וקרא להביא לפניו את בעל בית המרזח, ולהציב בפניו את הדרישה. "המר את דתך, וכפור באלוקי ישראל ובתורתו!". לתמיהת הנוכחים, היהודי, שחשש לחייו ולא רצה לסרב לפריץ חמום המוח והשיכור – הסכים, רח"ל.

היהודי יצא אבל וחפוי ראש, וסיפר על כך לאשתו ההמומה.

כאשר סר יינו מעליו, קרא הפריץ אל היהודי ואמר לו: "אין לי עניין שתמיר את דתך, ורק רציתי לראות אם תכבד אותי ותשמע בקולי. אחרי שעמדת בניסיון, אני נותן לך את הרשות לחזור לעם היהודי".

היהודי יצא שמח, ומיהר לבשר על כך לאשתו.

הוא לא האמין לתגובתה: "למה? רוץ לפריץ ותבקש ממנו כי ידרוש מאיתנו לא לחזור אל היהדות עד אחרי חג הפסח, כדי שנוכל לעבור את התקופה בשלום בלי ההוצאות הכספיות הכבדות ובלי הצורך לנקות את הבית…".

הרבי מבעלזא סיים את סיפורו, הכפרי הבין כמה מגוחך הוא נשמע, והסכים לשמור את השבת לאורך כל ימות השנה.

***

בפרשתינו אנו עוסקים בסיפור חייו של המאמין הראשון, אבי האומה היהודית, מי שהכיר את בוראו מעצמו והחדיר את האמונה הטבעית בכל בני ישראל לדורותיהם, אברהם אבינו. אך לא ניתן שלא לתמוה, אם כדברי חז"ל שאברהם, אז עדיין אברם, היה בן 3 שנה כאשר הבין שיש בורא לעולם, מדוע התורה מתחילה לספר לנו עליו, רק החל מגיל 75?

בסוף פרשת נח, התורה מספרת על תולדות הנבראים, ומספרת גם על היוולדו של אברם. בדרך אגב, תוך כדי ציון העובדה שהרן מת על פני תרח אביו באור כשדים, דורשים חז"ל כי מדובר היה באחד מעשרת הניסיונות בהם התנסה אברהם אבינו ע"ה.

רש"י מביא את המדרש המספר כי תרח התלונן בפני נמרוד כי בנו שובר את צלמיו, ונמרוד הורה להשליך אותו לתוך כבשן האש. הרן, צפה מהצד ולא ידע להחליט האם הוא תמך בנמרוד או באחיו, ולכן המתין לראות מה יתרחש.

אברהם יצא בשלום, והרן בחר להביע את תמיכתו בו – ולכן הושלך אף הוא לכבשן, אך הרן לא שרד את הלהבות.

סיפור מדהים, אחד מעשרת הניסיונות של אברהם אבינו, ובכל זאת הוא מוזכר בתורה ברמז, בדרך אגב. היכן מתחילה התורה לתאר לנו את גדולתו של אברהם אבינו? השבוע, בציווי "לך לך מארצך, וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך", כאשר התורה מספרת לנו כי בשלב הזה הוא כבר בן 75 – 72 שנה אחרי שהכיר את בוראו.

כדרכם של יהודים שעונים בשאלה, הנה שאלה נוספת שמביא ה'אור החיים' הקדוש בתחילת פרשתינו. בדרך כלל, לפני שהקב"ה מדבר עם אחד הנבראים, הוא מתגלה אליו קודם. לדוגמה, ההתגלות אל משה רבינו בסנה הבוער, כדי להעביר לו את ההנחיות כיצד להוציא את העם ממצרים.

כאן, אנו רואים דבר מעניין. לפני כן הקב"ה מדבר לאברהם, ורק בהמשך התורה מספרת לנו, בפרשה הבאה, 'וירא'. מדוע?

עונה האור החיים הקדוש: במשך עשרה דורות עד אברהם, לא היה אדם שהכיר את בוראו ולכן ביקש הקב"ה דבר ראשון לנסות את אברהם האם יקיים את דבריו, ורק אז התגלה אליו. לדורות הבאים, אחרי שאברהם אבינו החדיר בהם את האמונה בה' אחד, הקב"ה אכן התגלה אליהם קודם לכן.

הסבר זה, רק מעצים את התמיהה. אברהם הרי כבר התנסה בניסיון גדול יותר מאשר מעבר דירה לארץ זרה. הוא קפץ לכבשן האש, ועוד מבלי שנצטווה על כך, רק כדי להוכיח שהוא מאמין בקב"ה שיציל אותו גם מהלהבות הבוערות. מדוע איפה נאלץ לעמוד בניסיון של 'לך לך' כדי שהקב"ה יתגלה אליו?

נראה כי התורה רוצה במפורש, כי הציווי הראשון ליהודי הראשון, יהיה הציווי של 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך'. מה מרומז כאן?

***

מהו בכלל הניסיון של אברהם אבינו. ראשית, מה היה הצורך בכך שאברהם אבינו יעזוב. האם לא יכול היה לפעול להפיץ את האמונה בה' כאשר הוא נמצא במקומו? מדוע לא הצטווה לאן עליו ללכת, ומה יש בעצם הציווי כי עליו ללכת?

הסברים רבים מבוארים במפרשים על פי פשוטו של מקרא, אך יש עדיין שאלה אחת שלא נענית לפי הפשט. מדוע יש ניסיונות גדולים יותר, כמו אור כשדים, שלא מפורשים בתורה – ואילו ניסיון זה מפורט בהרחבה, ואף מתואר כניסיון הראשון של אברהם אבינו, הציווי המפורש הראשון בתורה בו נצטווה היהודי הראשון?

הרה"ק רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, תלמידו המובהק של הבעל שם טוב הקדוש, כתב ספר בשם 'בן פורת יוסף' על ספר בראשית. הוא מבאר את עומק הציווי של הקב"ה לאברהם אבינו, 'לך לך'.

מארצך – מלשון ארציות. שיעשה שארציות החומר – צורה. חומר, הוא הגשמיות שבכל נברא. צורה, הוא החלק הרוחני שבדבר. הנפש שלנו, לדוגמה, הוא החומר של צורת הגוף שלנו. אומר הרה"ק מפולנאה, כי זה הציווי לדורות: ללכת מהארציות, מהחומר, ולהידבק בצורה.

ממולדתך – מהטבע איתו נולדת. הוא מביא את דברי הבעל שם טוב הקדוש, שציטט את רבינו סעדיה גאון, כי עיקר בריאת האדם בעולם הזה – לשבר את מידותיו הרעות. זהו הציווי לדורות, אלינו: להתנתק מהמידות הרעות שלנו.

ומבית אביך – בספרות הקבלה, מידת החכמה מוגדרת אבא. בית אביך, הכוונה למחשבה הנובעת מנקודת החכמה המשכלת הראשונה. הציווי לדורות: לתקן את המחשבות, ולחזור לעלות את המחשבות הרעות שכבר חשבנו.

היוצא מדבריו, כי אין הכוונה רק להליכה פיזית, אלא הוראה לאברהם אבינו וממנו לכלל עם ישראל, 'לצאת מעצמו', מהטבע איתו נולד, וללכת אל 'הארץ אשר אראך', לעשות את רצונו יתברך.

ומדוע התורה לא מצווה עליו לאן ללכת, מה התכלית? מסביר הרבי מליובאוויטש:  גם לאחר שיהודי כבר הגיע למדרגה זו, והוא כבר השתחרר מרצונותיו הגשמיים, מהשכל הטבעי וממידותיו הטבעיות ואף התנתק מההרגלים שרכש בנעוריו, עדיין לא תמה העבודה הרוחנית של "לך-לך".

בכל מקום, בכל דרגה אליו תגיע, עדיין נדרשת מיהודי העבודה של 'לך לך', להמשיך ללכת הלאה, להתקדם עוד ועוד במעלות התורה והחסידות, ולא לשקוט על השמרים. להמשיך בכיוון של עליה, להוסיף בלימוד התורה וקיום המצוות, עד שנגיע לתכלית – לביאת המשיח.

***

זה נשמע כמו מילים גבוהות. לשבור את המידות, חומר וצורה, מידת החכמה. אם ננסה לפרוט את זה לפרוטות, הדרישה מאיתנו היא לצאת מאזור הנוחות שלנו, ולנסות לעשות בצורה טובה יותר את הנדרש מאיתנו על ידי הקב"ה.

האדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע מסביר בספר התניא את אמירת חז"ל אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת, כי באותם ימים הנוהג היה ללמוד כל דבר מאה פעמים. מי ששבר את רגילותו ובסך הכל למד פעם אחת נוספת, הוא זה שזכה לתואר 'עובד אלוקים'. ומי שלמד רק מאה פעמים כהרגלו – עליו נאמר "אשר לא עבדו".

הוא למד בדיוק כפי שדרשו ממנו. הוא לא נתן מעצמו כלום. הוא לא יצא מהרגילות שלו, ולא קיים את הציווי 'לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך'.

כל אחד מאיתנו יודע בדיוק איפה אזור הנוחות שלו, עד כמה הוא מוכן להקריב בשביל לימוד התורה, קיום מצוות, חינוך הילדים וכו'. כל אחד יודע איפה הוא הופך להיות אותו כפרי שמוכן לשמור שבת מלבד בימי הקציר, והיכן הוא הופך להיות האישה שרוצה להיות יהודיה, אבל לא בתקופת הפסח.

בואו לא נהיה כמוהם. בואו ננסה להיות מעט טובים יותר מזה. כל אחד יודע מה נדרש ממנו כדי לצאת מהרגילות שלו, לשבור את הטבע הרע שלו ולתקן את מחשבותיו, כדי להגיע אל הארץ המובטחת – הארץ אשר אראך.

למאמרים נוספים של שלומי זייבלד לחצו כאן