רבנו בחיי אבן פקודה, מחבר "חובת הלבבות", היה פילוסוף חשוב בתקופת תור הזהב של יהדות ספרד. הוא הרבה לדון עם מלך ספרד בעצמו ופעם טען כלפיו המלך: "אתם מדברים על הגזע היהודי שהוא שונה מכל העמים, אבל אתם טועים: אין הבדל בין יהודי לגוי. שניהם בני אדם. כל השוני מקורו רק בתורה שאתם מלמדים. אבל באופי של האדם, בתורשה ובנטיות – כמוני כמוך. ואני אוכיח זאת".
הלך המלך לבית יולדות יהודי ולקח בכוח תינוק לאחר לידתו. לאחר מכן הלך לקצה אחר של ממלכתו ולקח תינוק גוי. שני הילדים גדלו בבית המלך כתאומים, אכלו יחד, למדו יחד, למדו לדבר ביחד, ואיש לא ידע מי מהם יהודי ומיהו הגוי, מלבד המלך עצמו. בהגיע הבחורים לגיל שמונה עשרה, קרא המלך לרבנו בחיי ואמר: "אתה זוכר את הוויכוח לפני שמונה עשרה שנה? כעת הגיע יום פקודה. מחר אערוך אסיפה של כל שרי וחכמי המדינה ועליך יהיה להכריע מי מבין הילדים הוא היהודי".
למחרת סיפר המלך את שניהם בתספורת זהה והלביש אותם באותה תלבושת, כך שהיו נראים כתאומים והביא אותם לסעודה. הוא פתח וסיפר על הוויכוח בינו לבין החכם היהודי והזמין אותו לבצע את המשימה הבלתי אפשרית ולגלות מי הוא היהודי. עמד רבנו בחיי להתפלל ואחר כך שאל: "האם יש בבית המלך ענבים?". עד מהרה הובא מגש מלא ענבים ורבנו בחיי הגיש אותו לפני הבחורים. אחד הגיש ידו ולקח את אשכול הענבים, והשני לקח חופן מהענבים המופרדים ששכבו על המגש.
מיד אמר רבנו בחיי: "היהודי הוא מי שלקח את האשכול השלם והשני הוא הגוי". השתומם המלך איך ידע? נענה ואמר לו: "אדוני המלך, היהודי בוחר תמיד את מה שיש לו חיבור. הוא נמשך אל המקור והשורש, כי כולנו באנו מהעולם העליון ומחפשים תמיד את המקור הראשוני למציאות…"
***
הסיפור המופלא הזה מתחבר עם הביאור של הרבי על רמב"ם מפורסם בנוגע לפרשתנו: הרמב"ם, רבי משה בן מימון, מגדיר בפתח הסדרה המונומנטלית שלו את האופי של חיבורו: "וראיתי לחלק חיבור זה הלכות – הלכות". היינו שהספר מסודר כהלכות קצרות, מעשיות ופרקטיות, ללא תוספות. לא נוכל למצוא בספר הרמב"ם שום הרחבות להעשרת הידע: לא פרקים היסטוריים אודות היווצרותה של ההלכה, לא מקורות מהתורה ומהגמרא לפסיקות שלו ולא טעמים כדי לשכנע את הקורא. הרמב"ם מציג את ההלכות עצמן, כפי שהן מוליכות לקיום המעשי.
ובכל זאת, ישנה חריגה בולטת: הרמב"ם פותח את הלכות עבודת כוכבים עם פרק שלם של תיאור היסטורי אודות גילויה של האמונה בבורא עולם. הרמב"ם מקדיש מאות מילים, כדי לתאר את מה שחשבו העמים לפני אברהם אבינו, את מסע החיפוש של אברהם ואת המהפכה שיצר בעולם כולו.
ראשית, הרמב"ם מתאר בארוכה את עבודת האלילים שהייתה נפוצה לפני אברהם: "עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו שהאל צוה להם עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים והקריבו לו ונסכו לו כך וכך … והתחילו לעשות צורות בהיכלות … ומתקבצין ומשתחוים להם ואומרים שזו הצורה מטיבה ומריעה, וראוי לעובדה וליראה ממנה, וכהניהם אומרים להם שבעבודה זו תרבו ותצליחו". וממשיך לתאר באריכות.
וכל אחד תמה: האם נכנסנו לשיעור הלא נכון?! אנו בלימוד הלכה או בדיון על יסודות התיאולוגיה?
עוד תמיהה עולה בדברי הרמב"ם: הוא כותב כאמור ש"בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו". ואולם הראב"ד מעלה את השאלה המתבקשת: הרי כל ילד מכיר את המדרש האומר, ש"בן שלוש הכיר אברהם את בוראו"? המדרש מסתייע ברמז מפסוק בפרשת תולדות: "עקב אשר שמע אברהם בקולי" והמילה "עקב" היא בגימטרייה 172. היינו שאברהם היה נאמן לצו ה' במשך 172 שנה. וכיון שאברהם חי 175 שנה, מוכח שבן שלוש הכיר את בוראו.
למה, אם כן, עוזב הרמב"ם מדרש מוכר ובוחר בדעה מאוחרת הרבה יותר, שרק בגיל ארבעים הגיע אברהם להכרה באלוקים? הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות כ/17) מוצא כאן את יסוד היסודות של הקשר התודעתי שלנו לאלוקים.
***
הרמב"ם מתכוון להעניק בסיס הגיוני לאמונה. הוא חותר להבהיר כי האמונה בקיומו של בורא קדמון, לא נולדה רק כאינטואיציה פנימית בליבו של אברהם שהוא לא ידע להסביר אותה אפילו לעצמו או כהתגלות מיסטית בחצות הלילה, בתוך מערה חשוכה בהרי חרן, שאברהם היה היחיד שחווה אותה. אלא הייתה זו הכרה ברורה, שנוצרה מתוך חקירה ועיון שכליים וויכוחים לוגיים שניהל אברהם במשך שנים עם גדולי הפילוסופיים בזמנו.
הנה הקשר שלנו עם האלוקים הוא החלק הרגיש ביותר בחיינו. מצד אחד, איש לא ראה ולא שמע אותו וגם לא קיים מכשיר שיכול להוכיח את קיומו בצורה מוחשית. מצד שני, אין עוד ישות בקיומנו שאנו מנהלים אתה מערכת יחסים כה עמוקה ותדירה כמו האלוקים. אנו חושבים עליו, מתחננים אליו, בוכים אתו, מודים לו מעומק הלב, וגם לא תמיד מבינים את דרכי הנהגתו.
אבל מאיפה הכול מתחיל? מה גורם להיות בטוחים שהוא קיים בכלל? כאן חותר הרמב"ם להבהרה הלכתית חיונית: הלכות עבודת כוכבים מחייבות שנדע שלא מדובר רק באמונה, אלא גם בהכרה הגיונית שמתחייבת בצורה לוגית. מצוות הייחוד ואיסור האלילות הם לא רק להאמין בו בצורה אינטואיטיבית, וכך להותיר את השכל חשוף לדעות אחרות וכפרניות ח"ו, אלא להחדיר את האלוקים בכל פן בתודעתנו ולהתחיל בראש ובראשונה מיסוד היסודות האנושי, השכל.
לכן מאריך הרמב"ם לתאר את מסע החיבוט של אברהם שנמשך שנים, את התגלית המהממת אליה הגיע, ואחר כך הדיונים הסוערים שניהל מול כל העולם. כל זאת כדי שנבין כי התפישה אודות קיומו של האלוקים נולדה מתוך מחשבה לוגית והיא המסתברת ביותר מתוך כל האפשרויות הקיימות.
הרמב"ם מתמצת כך את הטיעון של אברהם: "והתחיל לחשוב ביום ובלילה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג? ומי יסבב אותו? כי אי אפשר שיסבב את עצמו!…".
הרמב"ם מקצר כאן, אבל בהרחבה יותר, מדובר בשני טיעונים המשלימים זה את זה. הם נודעים בתור "הטיעון הראשוני" ו"הטיעון התכנוני". הרמב"ם בעצמו פותח את ספרו הגדול בהצגת "הטיעון הראשוני", ואילו הרבי מליובאוויטש במכתביו מאריך בעיקר ב"טיעון התכנוני".
ראשית, הטיעון שמציג הרמב"ם בפתח ספרו: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, וכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו". כלומר: העולם נברא ונוצר ברגע כלשהו וכל דבר שהתחיל להתרחש – חייבת להיות סיבה קודמת שגרמה להתרחשות שלו.
כעת אפשר להבין מדוע מדגיש הרמב"ם כי "בן ארבעים הכיר אברהם את בוראו". חכמינו אמרו בפרקי אבות: "בן ארבעים לבינה". הוי אומר שגיל 40 זהו השלב בו מגיע האדם לבשלות ופיתוח שכלי. ראשית, האדם מפנים ומעכל את כל הדברים עליהם חשב 40 שנה והוא גם מגיע ליכולת פיתוח שמאפשרת לו למצוא עוד ועוד רבדים בעניין.
והיות שאברהם גילה את האלוקים בדרך של ניתוח הגיוני, לכן התהליך הושלם בגיל 40, עת הגיע לשלימות כח ההבנה והעיכול וההזדהות של הרעיונות הנובעים מהמוח.
סיפור מדהים, האם אפשר לקבל את המקור שלו.
תודה