השיעור השבועי: פרשת חיי שרה • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך לכולם

פרשת חיי שרה שבת מברכין חודש כסליו

נזכיר שוב את תקנת כק האדמו"ר הגדול מרן הגהק רבי יוסף יצחק מליובאוויטש זיעא חמיו של כק מרן הרבי מילובאוויטש לקרוא את כל התהילים בכל שבת מברכין וזה מביא ברכה והצלחה בכל המצטרך בגשמיות וברוחניות ולגאולה פרטית וכללית לו ולכל משפחתו כי משבת מתברך כל השבוע ומשבת מברכין כל החודש כולו

מה המשותף לחווה, נח ושרה?
ואיך זה קשור לדרך להגיע לשמחה?
ביאור נפלא לפרשה

כך אומר הזוהר (בתרגום לעברית):
באה חוה לעולם ונדבקה בנחש,
בא נוח לעולם ונאמר בו "וישת מן היין וישכר",
באה שרה לעולם, ירדה ועלתה כמו שכתוב "ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו", ולכן זכתה לחיים עליונים, ועל כן החיים הם שלה ("ויהיו חיי שרה").

על מאמר הזוהר הזה מבאר כק הרבי מילובאוויטש (ממאמר של כק הרבי הרש"ב) כי חוה הייתה הראשונה שניסתה להגיע לחיים של שמחה, ונכשלה; גם נח, שחי עשרה דורות אחר כך, ניסה להגיע לשמחה ונכשל; ודווקא שרה, אימו של יצחק, מלשון צחוק ושמחה, הצליחה להגיע לשמחה אמיתית.

חוה רצתה להגיע לשמחה על ידי האכילה מעץ הדעת, שלפי אחת הדעות היה עץ גפן, והרי "יַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ". ובאמת, אילו המתינה עד כניסת השבת (שלוש שעות), אזי הייתה יכולה לאכול מהעץ ולהגיע לאותה שלמות של שמחה. הבעיה הייתה שהשאיפה שלה לשמחה נבעה ממקום של 'ישות' והרגשה עצמית לא נכונה.

חוה הייתה בגן עדן ולא חסר לה מאומה, אבל הנחש 'צייר' לחוה ציור דמיוני שממנו עלה שלכאורה יש בה חיסרון גדול מאוד, וכדי למלא אותו ולהגיע למעלות נפלאות של "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקים יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע" (בראשית ג', ה) – יש דרך אחת בלבד: עליה לאכול מעץ הדעת. חוה שכחה שלשלמות האמיתית ניתן להגיע רק מתוך 'ביטול' לרצון ה', והתפתתה לאכול מהעץ, ובכך מנעה מעצמה את האפשרות לנסות להגיע למעלות גדולות ולשלמות עצמית בכוח עצמה.

התוצאה העגומה לא איחרה לבוא: שאיפת השלמות מתוך ה'ישות' שלה הובילה אותה ואת העולם להפך השמחה, למיתה ולעצבות: "בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים" (שם, טז), "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (שם, יז).

דברים אלה כוחם יפה גם בחיי בני האדם בימינו. לפעמים האדם מחפש שלמות ושמחה, אבל כאשר החיפוש נובע מתוך התרכזות ו'ישות', במקום לעלות ולהתעלות – קורה בדיוק ההפך: הוא נופל לעצבות. חיפוש שלמות עצמית שהמרכז שלה הוא 'אני' והמחשבה "מגיע לי להיות שמח יותר", מביא את האדם לנפילות. ה'ישות' מנתקת את האדם מהבורא, וממילא גם מסביבתו, וגם מעצמו. ה'ישות' היא מקור המשברים, והשחרור ממנה הכרחי כי כל עוד אחוזים בה, היא מונעת את ההגעה לשמחה אמיתית.

עשרה דורות אחרי אדם וחוה הגיע נח לעולם, והפיח בו תקווה: "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ" (בראשית ה', כט), ואם כן, אפשר יהיה להגיע לעולם שמח יותר. נח הבין את הטעות של חוה וניסה להגיע לשמחה בדרך אחרת. הוא הבין שהתרכזות עצמית וחיפוש שלמות אישית, אינם מביאים שמחה.

כניסתו של נח לתיבה מנעה את הרס העולם כולו ואפשרה את קיומו. והינה, כשהוא יוצא ממנה – הוא משתכר. ההשתכרות של נח הייתה ניסיון להגיע לשמחה בדרך אחרת. כאשר האדם משתכר הוא לכאורה יוצא מעצמו ושוכח את עצמו, וכל הרגשת 'עצמו' פוחתת ונחלשת. יש בהשתכרות לכאורה 'בריחה' מה'אני'. ובכל זאת גם ניסיון זה לא צלח, וזאת משום שההשתכרות אינה ביטול ה'ישות' (ביטול הכרחי להגעה אל השמחה) אלא בלבול וטשטוש שלה בלבד.

גם בימינו, אנו עדים לניסיונם של אנשים רבים לצאת מהעצבות באמצעות בריחה למקומות אחרים וטשטוש המציאות הבעייתית. הצעדים האלה דוחקים את העצבות הצידה לזמן קצר, אבל אינם מצליחים לפוגגה ולהביא תחתיה שמחה אמיתית, ואם לא די בזה לפעמים ההשתכרות והבריחה מה'אני' דווקא הן חושפות מקום בעייתי וקשה יותר שעד עתה נמצא בעומק ובפנימיות, והשכרות משכה והעלתה אותו משם, כביכול שחררה אותו מ'כלאו', וכעת הוא נמצא על פני השטח, כפי שרואים גם אצל השיכור כפשוטו.

שרה תיקנה את החטא של חוה (כמובא בקבלה). שרה הביאה עולם שמחה אמיתית (יצחק מלשון צחוק ושמחה). אצל שרה היה ביטול אמיתי, שנבע מההכרה שכל מה שיש לה בחיים לא הגיע אליה בכוח עצמה אלא מהקב"ה. הביטול שלה בא לידי ביטוי בכך שגם כאשר הייתה במצב זמני של ירידה (במצרים), היא צמחה על ידי זה לעלייה גדולה יותר, ללא תוצאות בלתי רצויות.

כך גם בחיינו. אחד המבחנים העיקריים של האדם שמאפשר לקבוע אם הוא מרוכז בעצמו וב'ישות' הוא היכולת שלו לקבל מצבים או דברים המנוגדים לרצונו ומסיבים לו קושי. אדם המלא בהרגשת 'ישות' עלול להישבר מהם ולהגיע לייאוש ולעצבות; ולעומתו אדם הנמצא בתודעה של 'ענווה' וביטול, יש בו 'סבלנות' לשאת מצבים שונים, מתוך הכרה שהקב"ה מנהל את העולם, וכל פרט בחיים הוא חלק מהעלייה והתכלית.

באותו מאמר הרבי מדגיש כי העניו מכיר את מעלותיו, הגלויות והנסתרות, אבל יודע שלא הוא 'ברא' אותן, אלא הן ניתנו לו מלמעלה. וכיוון שכך אין לו שום סיבה להתגאות בהן.

ההכרה שכל המעלות שלו ניתנו לו מלמעלה, מאפשרת לו להכיר במעלותיו ולשמוח בהם, מבלי להיות ב"תחרות" מול השני, וגם בלי שיהיה לזה תוצאות שליליות של הקטנת והשפלת השני.

ענוה היא הגדרה אמיתית של ה'אני'. חוה ניסתה להעצים את האני החיצוני. נוח ניסה לברוח מהאני. שרה הגדירה אותו נכון.

הביטול של האדם מתוך ההכרה ש"אין עוד מלבדו", יתגלה בשלמותו בגאולה האמיתית והשלמה, שבהגיעה לעולם הוא יהפוך להיות עולם שמח באמת. העבודה כיום מתוך שמחה אמיתית של ענווה וביטול מאפשרת לנו כבר עכשיו לחיות חיים של גאולה, וגם לקרב ולזרז את הזמן השמח באמת.
(לעיון – מאמר ויהיו חיי שרה תשמ"א)

בנוסף יש לנו את כינוס השלוחים העולמי שנפתח השבוע שבה שלוחי חבד המזכים את הרבים 24/7 שפזורים בכל רחבי הארץ והעולם כולו מתאספים השבת לחיזוק בבית מדרשו 770 של מרן כק רבינו הגדול הקדוש והטהור מליובאוויטש נשיא הדור ואיך להשתפר בכל המצטרך בגשמיות וברוחניות בעוד פתיחת מקווה ובעוד בתי כנסת ומדרש ומסעדות כשרות בכל מקום שנמצאים יהודים כל יהודי הוא שליח להביא את דבר ה' בכל מקום שהוא נמצא אפילו לגויים את שבע מצוות בני נח כי כל ישראל ערבים זה בזה וכל ישראל אחים מצד בנים אתם לה אלוקיכם ומצד שורש נפשם בה' אחד.

יהי רצון שחרבם תבא בליבם וקשתותם תשברנה של כל אויבנו ומבקשי רעתינו וישועה והצלה לנו ולכל ישראל בכל המצטרך בגשמיות וברוחניות
בבניין בית מקדש השלישי תיכף ומיד ממש בחסד וברחמים בשובה ונחת אמן ואמן

פרשתנו, המדברת על מותה של שרה, נקראת בשם "חיי שרה".
ויש לבאר זאת על-פי מאמר רז"ל (תענית ה, ב) "יעקב אבינו לא מת… מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". חיים אמיתיים הם חיי נצח. מתי ניכר אפוא שחיי יעקב היו אמיתיים? כאשר רואים את המשכם גם לאחר מותו, בהיות "זרעו בחיים" – חיי זרעו שווים לחייו.
אף השפעתה הרוחנית של שרה הוסיפה להתקיים לאחר מותה, ואז התגלה שחייה היו אמיתיים. שהרי יצחק לקח לו אשה שהיתה דומה לאמו בצדקתה, עד ששלושה ניסים שאירעו אצל שרה חזרו והופיעו אצל רבקה: נר דלוק מערב שבת לערב שבת, ברכה בעיסה וענן על האוהל (רש"י פרשתנו כד,סז).
(לקוטי שיחות כרך טו עמ' 145).

מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים (כג,א).
מבואר בתורת החסידות, שיש כאן רמז לכל כוחות הנפש: "מאה שנה" – רצון ותענוג (כוחות מקיפים); "עשרים שנה" – מוחין (חכמה ובינה, עיקר המוחין); "שבע שנים" – שבע המידות.
הרי שמספר זה מורה על שלימות העבודה בכל כוחות הנפש. ואף ששלימות זו היתה קיימת גם באברהם, כמובן, היא באה לידי ביטוי בשרה ואף במספר ימי חייה.
בטעם הדבר יש לומר, דהנה אברהם מצד עצמו היה מעל העולם, "שכל הנעלם מכל רעיון". ואילו שרה – בחינת נוקבא, מלכות, שורש הזמן והמקום, שהם גדרי העולם – המשיכה ופעלה את ענייניו בתוך גדרי העולם. ומכיוון שעיקר העבודה היא בעולם דווקא, לעשות ממנו דירה להקב"ה, לכן נרמזת שלימות העבודה בחיי-שרה דווקא, רמז לכך שגם העבודה בעולם צריכה להיות בכל כוחות הנפש.
(ספר השיחות תשמ"ח כרך א, עמ' 85).

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים (כג,א).
בת מאה כבת עשרים… ובת עשרים כבת שבע (רש"י).
מאה – גיל זה מסמל גמר ושלימות העבודה, 'בירור' וזיכוך עשר כוחות הנפש, כפי שכל אחד ואחד מהם כלול מעשר.
עשרים – מסמל את ראשית העבודה. בגיל זה מגיע האדם לבגרות מלאה, שכן יש בידו חמש שנים של מקרא, חמש שנים של משנה וחמש שנים של גמרא (ראה אבות ה,כב).
שבע – רומז לתכלית הביטול, קבלת עול מוחלטת, כילד זה שאין לו דעה משלו והוא כפוף למרות ההורים והמחנכים.
מה יעשה אדם כדי להגיע לשלמות העבודה ("מאה")? יתנהג בתחילת העבודה ("עשרים") בביטול ובקבלת עול ("שבע"). לא ילך בדרכים חדשות, אלא ימלא בנאמנות את ההוראות שקיבל מרבו.
(ליקוטי שיחות כרך ב, עמ' 462).

ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען (כג,ב).
בזוהר (ח"א קכב) פירשו:
"ותמת שרה" – זה הגוף; "בקריית ארבע" – אלו ארבע היסודות – אש, רוח, מים ועפר, המתפרדים בשעת מיתה; "היא חברון" – ארבע היסודות היו מחוברים בגוף בחייו; "בארץ כנען" – בעולם הזה.
מדוע נקרא העולם הזה "ארץ כנען"? – מפרש כ"ק אדמו"ר מהורייי"צ נ"ע:
"כנען" מורה על מסחר, ככתוב (הושע יב) "כנען בידו מאזני מרמה". העולם הזה נקרא "ארץ כנען", כי הנשמה יורדת לעולם הזה כדי לעשות "מסחר", דהיינו, לרכוש לה תורה ומעשים טובים. דבר זה אפשרי אך ורק בעולם הזה, כדכתיב (דברים ז), "היום לעשותם".
(ספר המאמרים אידיש, עמ' 91).

ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה (כג,ב).
לספוד לשרה ולבכותה: ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל-ידי בשורת העקידה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט – פרחה נשמתה ממנה ומתה (רש"י).
מדוע בשורת העקידה גרמה למיתת שרה, והרי אין זה הכרח שבשורה כזאת (ר"ל) תגרום למיתה, ומדוע אצל שרה גרם הדבר למיתה?
ביאור הדבר: שרה נתבשרה שתי בשורות בזו אחר זו, והן עוררו אצלה רגשות הפוכים: בתחילה נתבשרה ש"נזדמן בנה לשחיטה", דבר שגרם לה חרדה וצער עמוקים ביותר, ומיד לאחר מכן הודיעו לה שיצחק לא נשחט בפועל, ובשורה זאת גרמה לה עונג ושמחה נעלים ביותר. שרה לא היתה מסוגלת להכיל את שני הרגשות המנוגדים האלו, וזה גרם למיתתה.
(משיחת מוצאי שבת-קודש פ' חיי-שרה תש"מ).

בכסף מלא יתננה לי (כג,ט).
בכסף מלא: אשלם כל שווייה (רש"י).
יש לדקדק בזה: מאי קא-משמע-לן? והרי זה מובן מפשטות הכתוב!
אלא רש"י בא לפרש שתיבת "מלא" מתייחסת לשדה – שאברהם שילם את המחיר המלא של השדה, ואינה מתייחסת לכסף – שאברהם שילם במטבעות מלאים במשקלם (כפי שפירש רש"י להלן בפסוק טז).
הדבר מוכח מתשובת אברהם לבני חת: הם ביקשו לתת לו את השדה חינם ("איש ממנו לא יכלה ממך"), ואילו הוא סירב לקבלה בתור מתנה או במחיר מוזל, אלא בכסף מלא – מחיר מלא של השדה. אך אם נפרש שהכוונה לסוג מעולה של מטבעות, אין תשובתו מעניין דבריהם, שהרי איש לא דיבר על טיב המטבעות.
(לקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 60-62).

ויקם שדה עפרון (כג,יז).
תקומה היתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך (רש"י).
לשדה היתה תקומה על-ידי שנכנס לרשותו של אברהם, עוד קודם קבורת שרה. ואף בעבודה הרוחנית כך: כאשר יהודי בא לאיזה מקום, שפשוט שהגיע לשם בשליחות אלוקית כדי "לעשות ממנו ארץ-ישראל" – עליו לדעת שעצם הימצאו במקום זה, עוד לפני שקיים בו איזו מצווה, פועל על המקום עלייה ותקומה – יציאה מיד הדיוט, על-ידי עצם העניין שהוא ברשות ישראל.
(לקוטי שיחות כרך לה, עמ' 87).

ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה (כג,יט).
בני ישמעאל טוענים שמערת המכפלה שייכת להם, בהיותם צאצאיו של אברהם. כמה תשובות בדבר:
א) לישמעאל לא היתה זכות ירושה, שהרי הוא בן השפחה ואין בן השפחה יורש.
ב) לישמעאל אין כל קשר לשרה אמנו, וממילא אין לו קשר למערה שנקנתה בעבור קבורתה.
ג) רובם המכריע של הערבים הגרים בארץ-ישראל ובשכנותה אינם צאצאי ישמעאל (אבן עזרא בראשית כז, א בסופו).
(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 153).

ואברהם זקן בא בימים (כד,א).
יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים, בימים ואינו בזקנה, אבל כאן – זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה (מדרש רבה).
"זקן" – "אין זקן אלא זה שקנה חכמה" (קידושין לב), היינו אדם שלומד תורה.
"בא בימים" – הגיע עם כל ימיו, אדם שבכל יום ויום פועל ועוסק בקיום המצוות.
על-ידי לימוד התורה רוכש האדם שלמות לנפשו; הוא קונה את חכמת התורה ומתעלה על-ידה. ואילו על-ידי קיום המצוות, המלובשות בדברים גשמיים, הוא מאיר ומזכך את גשמיות העולם.
ולפי זה: "זקנה" מסמלת את השלימות העצמית; ואילו "בא בימים" – את תיקון הזולת (העולם).
זהו שאומר המדרש: "יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים" – הוא עוסק אך ורק בקניית שלמות בנפשו, ואינו משתדל להאיר את סביבתו; "בימים ואינו בזקנה" – הוא עוסק בהארת העולם בלבד, ואילו על עצמו הוא שוכח. "אבל כאן, זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה" – אברהם עסק בשני הקווים, ובכל אחד מהם בשלמות.
(לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 773).

ואברהם זקן בא בימים (כד,א).
איתא בזוהר (ח"א עמ' רכד), ש"ימים" הכוונה ל'לבושים' הנעשים לנשמה על-ידי מעשה המצוות. מי שעובר עליו יום ללא קיום מצוות – חסר לו 'לבוש' אחד.
על אברהם נאמר "בא בימים", כלומר, כל לבושי הנשמה שלו היו שלמים ולא חסר לו אפילו לבוש אחד.
פירוש הזוהר קשור גם-כן בפירוש הפשוט של מילת "ימים". לכל יום יש לבושים השייכים לאותו יום דווקא, וכדי להשיג לבושים אלו צריך שיום זה יהיה "ממולא" במצוות.
ויש לומר, שמטעם זה הזהיר הבעל-שם-טוב ש"לא יניח שום יום מעשיית מצווה". שהרי גם אם יוכל להשלים למחר מה שהחסיר היום, באופן שלא יחסר מהמספר הכולל של המצוות, בכל-זאת, מכיוון שחסר לו יומא חדא, חסר לו הלבוש השייך ליום זה דווקא.
(לקוטי-שיחות כרך לב, עמ' 12).
* * *
בתורת החסידות מוסבר, ש'לבושים' אלו, הבאים מקיום המצוות, מלבישים את הנשמה בגן-עדן ומאפשרים לה לקבל את גילוי האור האלוקי המאיר שם (ממעשה המצוות נעשה 'לבוש' לנפש בגן-עדן התחתון, ומכוונת המצוות – בגן-עדן העליון).
יתרה מזו:
המצוות הן לבושים לנפש לא רק בגן-עדן, אלא גם בעולם-הזה. המצוות מלבישות ומקיפות את האדם מכף רגלו ועד קדקודו, דהיינו כל ענייניו. באמצעותן יכול אדם להיות דבוק באלוקות ממש, גם בהיותו בעולם-הזה הגשמי.
(ספר המאמרים תש"ז עמ' 198).

ואברהם זקן בא בימים (כד,א).
"יום" – רומז לאור וגילוי, כדכתיב (בראשית א), "ויקרא אלוקים לאור יום". "ימים" (לשון רבים) – רומזים לשני סוגים של אור וגילוי: האור האלוקי הנמשך בעולם על-ידי העבודה בתורה ומצוות, והאור הנמשך על-ידי התעסקות בדברי הרשות לשם שמים.
"ואברהם זקן בא בימים" – אברהם אבינו עבד את עבודתו בשלמות בהמשכת שני סוגי האור האמורים, שכן, גם ענייני הרשות שלו היו בבחינת "חולין שנעשו על טהרת-הקודש". על-ידי זה זכה והגיע לדרגה נעלית בהשגת הבורא (זקן – זה שקנה חכמה).
(אור-תורה, דף קט עמ' 218).
* * *
"ואברהם זקן" – היינו אברהם העליון, שנקרא 'זקן' על שם שהוא למעלה מן הזמן, מאז ומקדם.
"בא בימים" – מידה זו נמשכה ונתלבשה באברהם התחתון, שנקרא 'ימים' על שם שחי בעולם הזה, תחת גדר הזמן.
על-ידי שאברהם אבינו התאמץ בעשיית צדקה וחסד – המשיך על עצמו בחינת 'אברהם' העליון.
(אור-תורה, דף י עמ' ב').

וילך אל ארם נהריים וכל טוב אדוניו בידו (כד, י).
יש ללמוד משליחות זו, שהיא השליחות הראשונה שעליה מסופר בתורה, לגבי עבודתו של יהודי, שנשלח לעולם הזה כדי לעשות ממנו 'דירה' להקב"ה.
המטרה – שליחות זו היתה קשורה בנישואין, שתכליתן הולדת ילדים. אף שליחותו של יהודי היא לפעול 'הולדה' רוחנית, לעשות עוד יהודי.
המקום – יהודי צריך ללכת אפילו ל'חרן', הרומז לחרון אף של מקום בעולם, כדי למצוא שם יהודי ולקרבו לתורה.
האמצעיים – הקב"ה מעניק ליהודי "כל טוב", כדי שיוכל למלא את שליחותו על הצד היותר טוב.
(ספר השיחות תשמ"ח כרך א, עמ' 88).

ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים (כד,יא).
רבקה נזדמנה לאליעזר ליד באר מים, וכמו-כן כשפגשו רבקה ואליעזר את יצחק נאמר (פסוק סב) "ויצחק בא מבוא באר לחי רואי".
טעם הדבר: יצחק, שמידתו מידת הגבורה, שייך לבחינת מים. אך לא מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, שזהו חסד; אלא מי-באר, העולים ונובעים מלמטה למעלה, גבורה.
(לקוטי לוי-יצחק עמ' שלא).

והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק (כד,יד).
מדוע בחן אליעזר את רבקה דווקא בדבר הזה?
מסביר כ"ק רבנו הזקן: ההבדל העיקרי בין צד הקדושה לצד הקליפה והסטרא-אחרא הוא בעניין ההשפעה. עניין הקדושה הוא להשפיע לזולת, להחיות רוח שפלים, ולהוות ולהחיות תמיד את הנבראים מאין ליש; ואילו עניין הקליפה הוא רק לקבל השפעה לעצמה, ולא להשפיע לזולתה. הקליפה צועקת תמיד 'הב הב', כדכתיב (משלי ל) "ולעלוקה שתי בנות, הב הב".
לכן החליט אליעזר לבחון את רבקה דווקא בעניין זה של ההשפעה לזולת. וכשאמרה מעצמה "וגם גמליך אשקה", ראה בזה אות וסימן שהיא שייכת לצד הקדושה, וראויה לידבק בזרעו של אברהם.
(סידור עם דא"ח דף צב עמ' ב).
* * *
שלושה שאלו שלא כהוגן… אליעזר עבד אברהם, דכתיב והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך וגו', יכול אפילו חיגרת אפילו סומא (לפי שלא פירש בשאלתו ואפשר שתהיה בעלת מום ולא יבין בה אליעזר ויקחנה, רש"י) (תענית ד)
הקשו התוספות: מדוע החשש שמא תימצא הנערה חיגרת או סומא הופכת את שאלת אליעזר להיות "שלא כהוגן", הרי מדובר במומים גלויים ובולטים, וכשהיה אליעזר מבחין בהם, היה נמנע מלפנות אליה בבקשת "הטי נא כדך"?! עיי"ש

ויש לבאר: בדבריה רומזת הגמרא למומים רוחניים, אשר אינם נראים לעין. במומים אלו שני סוגים:
א) חיגרת – אדם שאינו יציב בעבודתו; לעיתים הוא מתעלה לקדושה ולעיתים הוא יורד ונופל ברע, על-דרך "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים" (מלכים-א יח).
ב) סומא – אדם שחסרה אצלו בחינת 'ראייה' באלוקות, כדכתיב (איוב יט), "ומבשרי אחזה אלוקה", "ראו מי ברא אלה" (ישעיה מ), והוא אין לו ראייה זו.
במומים כאלו לא היה אליעזר יכול להבחין, ולכן שאלתו הייתה "שלא כהוגן".
(אור-התורה, כרך ד, דף תשצב).

ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו (כד,כב).
בקע: רמז לשקלי ישראל, בקע לגולגולת (רש"י).
כאן נאמר "בקע משקלו", סתם הכתוב ולא פירש מהו משקל הבקע, ואילו להלן בפרשת פקודי נאמר "בקע לגולגולת מחצית השקל", מפרש הכתוב שבקע הוא משקל של מחצית השקל (ראה רש"י שם). מדוע?
אלא: "מחצית השקל" רומז שהקב"ה וישראל הם, כביכול, שני חצאים של מציאות אחת. אולם יש הבדל איכותי בין ההתקשרות של ישראל והקב"ה בזמן שקדם למתן-תורה ובין התקשרותם לאחר מתן-תורה.
לפני מתן-תורה זה היה בדוגמת שני דברים שונים שמתחברים יחד, ואילו לאחר מתן-תורה ניתן ליהודי הכוח להתחבר ולהתאחד עם הקב"ה, באמצעות התורה, שיהיו "שני חצאים" ממש.
לכן לפני מתן-תורה (בפרשתנו) נאמר רק "בקע", תיבה הרומזת לעניין ה"מחצית" (בקע מלשון נבקע), כי האחדות היתה אז כעין "שני חצאים". ואילו לאחר מתן תורה (בפרשת פקודי) נאמר מיד לאחר תיבת "בקע" – בקע לגולגולת מחצית השקל" כי המחצית היא בבחינת "שני חצאים" ממש.
(לקוטי-שיחות, כרך ג, עמ' 929-930).

ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים (כד,כב).
בקע: רמז לשקלי ישראל, בקע לגולגולת. ושני צמידים: רמז לשני לוחות מצומדות (רש"י).
מחצית השקל – רומזת למצוות צדקה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות (בבא-בתרא ט), ונקראת בשם "כללות המצות".
הלוחות – הם כללות כל התורה כולה.
אליעזר נתן לרבקה נזם וצמידים לרמז שהיסוד של בית בישראל הוא לימוד התורה וקיום המצוות.
(לקוטי-שיחות כרך א, עמ' 36).
* * *
יש לבאר את הקשר בין מחצית השקל (בקע משקלו) לתורה (שני צמידים). דהנה, החידוש של מתן-תורה הוא איחוד מעלה ומטה, וגם מחצית השקל רומז לאיחוד מעין זה, שכן הוא רומז על כך שהאדם בפני עצמו אינו אלא חצי דבר, ורק כאשר הוא מתחבר עם הקב"ה נעשה דבר שלם.
(לקוטי-שיחות, כרך ג, עמ' 929).

עבד אברהם אנוכי (כד,לד).
נישואי יצחק ורבקה מסמלים את האיחוד של הנשמה עם הגוף (מ"ה וב"ן), ובכללות – האיחוד של העליון והתחתון, רוחניות וגשמיות. עבודה זו החלה בעת מתן-תורה, שאז ניתן הכוח להפוך את הגשמי לחפצא של קדושה, אך ההכנה לכך החלה עוד מאברהם, כמאמר רז"ל שמאברהם התחילה התקופה של "שני אלפים תורה". זהו "עבד אברהם אנוכי" – בהיותי עבדו של אברהם, שממנו החלה ההכנה למתן-תורה, בכוחי לפעול איחוד זה של יצחק עם רבקה.
(ספר-השיחות תשנ"ב כרך א עמ' 105).

ואבוא היום אל העין (כד,מב)
יפה שיחתן של עבדי אבות (רש"י).
העניין דשיחת עבדי אבות – רומז להתבטלות מוחלטת של האדם לגבי הקב"ה: שיחה משמעה שהאדם מכיר באי-היכולת שלו לסמוך על כוחותיו, ועל-כן הוא מוכרח להתפלל אל הקב"ה – "אין שיחה אלא תפילה". עבדי אבות היינו, האדם הוא כמו עבד, שאין לו כל מציאות משלו והוא תלוי לגמרי באדונו. התבטלות זו עושה את האדם כלי להשפעה באופן ד"הוא ישלח מלאכו לפניך", היינו שההבטחה מובטחת מראש; המלאך הולך לפניו ומבטיח מלכתחילה את ההצלחה.
(לקוטי-שיחות כרך כה עמ' 103).

ואבא היום אל העין (כד,מב).
יפה שיחתן של עבדי אבות…מתורתן של בנים (רש"י).
עבד – רומז לבעל עסק. אצל בעל עסק ענייני העולם מורגשים כמציאות בפני עצמם, וכאשר הוא עוסק בהם לשם שמים, הוא פועל שינוי בתחתון שאין למטה ממנו.
בן – רומז ליושב אוהל. כאשר יושב אוהל עוסק בענייני העולם, אין זה בבחינת תחתון שאין למטה ממנו, שהרי עסק זה הוא מלכתחילה אך ורק לשם תורה.
לכן יפה עבודת ה'עבד' מעבודת ה'בן', שכן כוונת הבריאה היא, שגם ענייני העולם אשר נרגשים למציאות בפני עצמם יהיו 'דירה' לו יתברך.
(לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 334).

ואבוא היום אל העין (כד,מב).
יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים. שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה והרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה (רש"י).
שיחה – רומז לדיבור העליון שבו נברא העולם, כמאמר "הוא שח ויהי". היינו ש'שיחה' מורה על מה שהקב"ה משפיל ומצמצם את עצמו כביכול בעשרה מאמרות, כדי לברוא על-ידם את העולם ולהחיותו, שמזה באה ההנהגה הטבעית. לעומת זאת, תורה, היא למעלה מן העולם, והיא שורש ומקור להנהגה הניסית. ומטעם זה נאמרו הרבה גופי תורה ברמיזה, כי מכיוון שהתורה ממשיכה אור חדש שלמעלה מן העולם, לכן לא ניתנה למטה אלא ברמיזה דווקא, על-דרך "לחכימא ברמיזא", שעניין עמוק ביותר נמסר ברמז דווקא.
(לקוטי-שיחות, כרך ל, עמ' 94).

ויאמר שלחני לאדוני… שלחוני ואלכה לאדוני (כד,נד-נו).
בתחילה אמר "שלחוני לאדוני", היינו שילווהו עד לבית אדונו. כי מאחר שהסכימו מיד לשידוך, כאומרם, "הנה רבקה לפניך קח ולך", לא חשש שבאמצע הדרך יתחרטו וימצאו עילה לעכב את השידוך.
אולם כשנוכח לפתע כי הם משתדלים לעכבו – "תשב הנערה אתנו ימים או עשור" – אמר להם "שלחוני", שילווהו רק מעט, ואחר-כך יֵלך בעצמו, "ואלכה (לבדי) לאדוני". אליעזר חשש, שגם אם ייאותו לשלוח את רבקה תיכף ומיד, הרי אם ילוו אותו אל אדוניו, עלולים הם למצוא בדרך עילה כלשהי לעכב את השידוך.
זהו גם שנאמר בהמשך (פסוק נט-סא) "וישַלחו את רבקה גו' ואת עבד אברהם", היינו שהתחילו ללוותם. כשראה אותם מצטרפים, חשש שמא ילווהו כל הדרך, ואז לקח אותה מהם – "וייקח העבד את רבקה ויֵלך", בלעדיהם.
(ליקוטי לוי-יצחק, עמ' לא-לב).

ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים (כד,סג).
יצחק תיקן תפילת מנחה, שנאמר ויצא יצחק לשוח וגו', ואין שיחה אלא תפילה (ברכות כו,ב).
ב'קדושת לוי' מבואר, שבתפילת מנחה נזכרו "גמלים", משום שזמן מנחה הוא עת רצון מיוחד, שאז הקב"ה גומל חסד עם ישראל. כמאמר רז"ל (ברכות ו, ב) "אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה".
ויש לשאול, הרי בזוהר (ח"ב קנו, א) נאמר שזמן מנחה הוא עת דין?
ויש לומר, שבעת תפילת שחרית שולטת מידת החסד, ולכן כשינטו צללי ערב ותבוא מידת הדין, היא עלולה לעורר קטרוג חדש. אבל המתפלל מנחה מנצח בבית-דין של מעלה בעת שליטת מידת הדין, ולכן ביכולתו לפעול גדולות, כי גם המנגד עונה אמן.
(אגרות קודש כרך ד, עמ' קפג).

ותיקח הצעיף ותתכס (כד,סה).
ותתכס: לשון ותתפעל, כמו ותיקבר ותישבר (רש"י).
בשעת חתונת הרה"ק ר' יעקב-ישראל מטשרקאס עם בת כ"ק אדמו"ר האמצעי, ביקש אבי החתן, הרה"צ רבי מרדכי מטשרנוביל מהרבי האמצעי שיגיד דבר תורה תחת החופה, לכבוד החתן והכלה. הרבי סירב וביקש שהרה"צ רבי מרדכי יגיד.
פתח הרה"צ רבי מרדכי ואמר:
יש שלושה זמנים בחיי האדם שבהם עושים ממנו 'רעש': כשנולד, כשנכנס לחופה, וכאשר מלווים אותו לעולם האמת. מובן שבזמן הראשון והשלישי אין האדם מתגאה ומתפאר מה'רעש' שעושים סביבו, אולם כשנכנס האדם לחופה, עלול הוא לבוא לידי גאווה. עליו לדעת ולזכור, שמאורע זה צריך להיות דומה בעיניו, לשני המאורעות האחרים.
רמז לכך מדברי רש"י: כאשר רבקה הלכה לחופה היתה לה אותה ההתפעלות ("ותתפעל") כמו בעת "ותיקבר" ובעת "ותישבר" (מלשון יושבת על המשבר), כלומר שהייתה נטולת כל התפארות והתנשאות.
(שמועות וסיפורים, חלק ב, עמ' 63).

ויקח את רבקה ותהי לו לאשה (כד,סז).
נישואי יצחק ורבקה מסמלים את הייחוד של מ"ה וב"ן, הייחוד של עליון ותחתון, רוחניות וגשמיות. והנה, ביאור זה אינו מופיע בתורה-אור לפרשתנו, אלא בליקוטי-תורה בסופו, בפרשת ברכה. ויש לומר שרמז יש כאן, שייחוד זה הוא השלמות והתכלית של כל עבודת האדם, ולפיכך נתבאר עניינו בסיום ליקוטי-תורה.
(ספר-השיחות תשנ"ב כרך א, עמ' 106).

ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו (כד,סז).
האהלה שרה אמו: . .שכל זמן ששרה קיימת – היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל; ומשמתה – פסקו; וכשבאת רבקה חזרו (רש"י).
יצחק לקח את רבקה לאשה לאחר שראה אצלה את הנס של "נר דלוק מערב שבת לערב שבת". מכאן שרבקה נהגה להדליק נרות שבת עוד קודם נישואיה.
רבקה היתה אז בת שלוש שנים (פרש"י בראשית כה,כ), ואף-על-פי-כן קיימה מצוות הדלקת הנר!
יתרה מזאת: לאחר פטירת שרה אמנו ודאי היה אברהם אבינו מדליק נרות בערב שבת (שהרי קיים אברהם את כל התורה כולה), ובכל זאת, כשרבקה הגיעה לביתו של אברהם – גם היא הדליקה נרות.
מכאן חיזוק גדול לעניין הדלקת נרות שבת-קודש על-ידי בנות ישראל כבר מגיל שלוש.
* * *
ו"מעשה אמהות – סימן לבנות". לאור הנ"ל יובן מה שרש"י מונה ומפרט כאן את שלושת הניסים בסדר זה דווקא:
כאשר ילדה מגיעה לגיל חינוך, היא מתחילה להדליק נרות שבת קודש. מאוחר יותר, כשהיא מתבגרת עוד קצת, היא מצטרפת לעבודות הבית, ובין השאר עוסקת בעיסה ומקיימת מצוות חלה. בשלב מתקדם עוד יותר, לאחר נישואיה, היא מקיימת את מצוות טהרת המשפחה, שנרמזה ב"ענן" (שהרי טהרה מביאה לידי "ענן" השכינה).
(ליקוטי-שיחות כרך טו, עמ' 168).

ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפלגשים… נתן אברהם מתנות (כה,ה-ו).
"ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" – עיקר ומיטב הכוחות והזמן צריכים לנצל לענייני קדושה ועבודת-ה' (יצחק שהיה 'עולה תמימה', רומז לענייני הקדושה).
"ולבני הפלגשים… נתן אברהם מתנות" – ואילו להתעסקות בענייני העולם די ב'מתנה' בעלמא, שאין לה שיעור ואפשר לתת גם דבר מועט. יהודי אמנם חייב לעשות 'כלי' טבעי לפרנסתו, שבו תשרה ברכת ה', אך היות שאין כאן אלא עשיית 'כלי' בלבד, אין להיות מושקעים בעשייה זו, ודי בעסק מועט כדי 'לצאת ידי חובה'.
(ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 344).

נתן אברהם מתנות (כה,ו).
…מה שניתן לו על אודות שרה, ושאר מתנות שנתנו לו, הכול נתן להם, שלא רצה ליהנות מהם (רש"י).
בשני מקומות בתורה מופיעה המילה "מתנת" חסרה ו': כאן ובמשלי (טו): "ושונא מתנת יחיה".
האות ו' היא 'אות אמת' ו'אות חיים' (כידוע בזוהר). "מתנת" חסר ו' מורה שהמתנות באות מצד הקליפה ולא מצד הקדושה (כי חסרה בהן ה'אמת' וה'חיים'). לכן נאמר כאן 'מתנת' חסר ו', כי המתנות שניתנו לאברהם בשל שרה באו מסטרא דקליפה (ולכן לא רצה ליהנות מהן).
גם במשלי מדובר במתנות הבאות מצד הקליפה, שאין בהן האות ו' מ'עץ החיים', ולכן מי ששונא מתנות אלה – יחיה (מ"עץ החיים").
זהו גם שנאמר בפסוק הבא "ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי": מאחר שקיים אברהם "ושונא מתנות", נתקיים בו "יחיה".
(ליקוטי לוי-יצחק, כרך א, עמ' פו-פז).

ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנה (כה,ז).
התיבות "אשר חי" נראות לכאורה מיותרות.
רז"ל אמרו (זהר ח"א קסח) שאברהם נתן חמש שנים משנות חייו לדוד. נמצא, שימי שני חיי אברהם הם מאה ושמונים, אך לא חי את כולם, כי נתן חמש שנים לדוד.
זהו "אשר חי": בפועל אברהם חי מאה שבעים וחמש שנים, אבל בעצם היו שנותיו מאה ושמונים.
(ליקוטי לוי-יצחק, כרך א, עמ' קלב).

ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם (כה,יב).
כשלומדים על תולדות ישמעאל, שהיו לו שנים-עשר נשיאים, נשאלת השאלה: מדוע מגיעה לישמעאל 'התפשטות' שכזו? כדי לתרץ את השאלה מדייק הכתוב שישמעאל היה "בן אברהם". כלומר – גדולה זו לא משלו היא, אלא משל אברהם אביו. אברהם, מצד מידת חסדו, ביקש: "לו ישמעאל יחיה לפניך", "לפניך" דייקא, היינו בחסד שלמעלה, שהוא בלי גבול, ותפילתו אכן נתקבלה – "ולישמעאל שמעתיך".
(ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 356).
©לזכות ישראל בן אברהם, לעשירות בקרוב
ולהצלחת חיה קלרה בת ר' יצחק
יוסף יצחק בן ישראל
מנחם מענדל בן ישראל
שמואל בן ישראל