לפני עשרים ושתיים שנה, באמצע שנת 2000 בשעת צהריים, חצה סוחר יהלומים בשם "תמיר" את מסדרון בורסת היהלומים ברמת גן. הוא נכנס למשרדו של שכן שלו, יהלומן תל אביבי וותיק, וראה את כל השולחן מלא חפצים. "רבתי עם ההורים שלי", סיפר התל אביבי בזעם, "ואני לא רוצה איתם שום קשר. אני זורק את כל המתנות שקיבלתי מהם". ליד השולחן עמד פח זבל והוא היה מלא בתעודות בית ספר, מזכרות שנאספו בטיולים, ומתנות קטנות שילד מקבל מההורים שלו.
תמיר הביט בפח וראה בתוכו מסגרת עץ קטנה ובתוכה צ'ק אמריקאי על סך מאתיים דולר. הצ'ק היה ממזכירות הרבי מליובאוויטש משנת 1989 [במסגרת הצ'קים שהרבי שלח בשנת הבניין, תשמ"ט, כעידוד לבנייה חדשה]. תמיר לא היה שומר מצוות, לא הייתה לו הכרות מעמיקה עם חב"ד, אבל זה סקרן אותו והוא ביקש להוציא את הצ'ק מהפח. "קח אותו, זה לא מעניין", אמר התל אביבי.
אחרי שלושה חודשים, הוא ואשתו, מעיין, הוזמנו לאכול סעודת שבת בביתו של מורי וחמי הרב מנחם וולפא, שליח חב"ד בנתניה. הם חשבו מה לקנות לו מתנה, אולי בקבוק יין, קופסת שוקולד, אבל מעיין אמרה "יש כאן צ'ק מהרבי מליובאוויטש, אולי החבדניק יתעניין בו". הם נתנו את הצ'ק לרב וולפא וחסכו בקבוק יין. הרב היה בלחץ בכניסת השבת ולקח את המתנה בלי לבדוק לעומק.
חלפו 15 שנה ותמיר החל לעשות עסקי יהלומים במוסקבה. ביו"ד שבט תשע"ד, הוא ישב בבית הכנסת "מארינה רושצ'ה" ושמע את מנהל הבניין, הרב מוטי וויסברג, מספר למישהו כי "אתמול הייתה מגבית ומכרנו שטר דולר מהרבי ב-4000$". תמיד חשב שהוא מתעלף. "דולר אחד, סינגל, הם מכרו ב-4000, אז כמה שווה צ'ק מאתיים דולר?. רבע מיליון?! חצי מיליון?! אני שורף את החיים שלי אלפי קילומטרים מהבית כדי להרוויח כמה רובלים, והחזקתי אוצר של חצי מיליון דולר שמסרתי אותו במתנה במקום בקבוק יין?!…"
הוא התייעץ עם אשתו האם להתקשר לרב וולפא, אבל התביישו לעשות זאת. חלפו כמה חודשים ופתאום הרב וולפא מתקשר. "אני עורך מגבית למוסדות חב"ד בנתניה ואשמח אם תשתתפו". מעיין אמרה לרב: "אנחנו נתרום כפול ממה שביקשת, אבל לא נעים לי לומר: אנחנו מאוכזבים. לפני 15 שנה קיבלת מאתנו צ'ק ששווה הון כסף ולא שיתפת מה עשית אותו".
הרב וולפא הגיב: "האמת היא שהצ'ק היה מונח כל השנים ולא עשיתי דבר. לפני כמה חודשים היה אסון ברמת גן הסמוכה. השליח הרב מוטי גל ע"ה נפטר לאחר מחלה קשה וחשבתי איך לעזור לאלמנה ולילדיו שרוצים לשקם את הפעילות. מסרתי את הצ'ק לגברת גל ואינני יודע מה הלאה".
מעיין לא וויתרה והתקשרה לגברת גל. השליחה האלמנה סיפרה כי הם ערכו מגבית עבור שיקום הפעילות ומסרו את הצ'ק ליזם היי-טק מוכר, ר' שלמה קליש, תמורת תרומה מכובדת שהעניק להם. מעיין הבינה שהצ'ק אבוד מבחינתם והחליטה להניח לזה.
חלפו כמה חודשים ותמיר חצה שוב את אולם הבורסה. הוא נכנס לאותו חבר תל אביבי, אצלו התחיל הסיפור. הוא אמר: "דבר אחד אני לא מבין, איך הגיע הצ'ק לאבא שלך? הרי אביך אינו שומר מצוות ואין לו קשר עם חב"ד, אז איך קיבל צ'ק נדיר ממזכירות הרבי מליבואוויטש?". הבן ענה: "לאבא היה ידיד ברמת גן, ליד הבורסה, שליח חב"ד בשם הרב מוטי גל. פעם הרב גל נקלע לקשיים כספיים ואבי העניק לו תרומה הגונה. הרב לא ידע איך להודות והעניק לאבי את האוצר היקר שלו: צ'ק מהרבי…".
הצ'ק התגלגל מהאבא לבנו, שקע בפח הזבל של הבן והוצא משם. אחר כך התגלגל אל הרב וולפא ושכב אצלו עוד 15 שנה. עד ש(להבחל"ח) הרב גל עלה לעולם האמת ומשפחתו הייתה זקוקה שוב לדחיפת הברכה מהרבי – והצ'ק חזר אליהם לטובה ולברכה..
***
הסיפור המיוחד הזה ראוי לספרו בערב ראש השנה לחסידות י"ט בכסלו, ויש בחובו גם הסבר לשאלה בפרשתנו שמבאר אותה באופן נפלא כדרכו הרבי מליובאוויטש
פרשת וישלח מספרת את אחד הסיפורים המסתוריים והמיסטיים בתורה: יעקב אבינו שב ארצה, אחרי 34 שנים בהן לא עמד בקשר עם אחיו. הוא מחליט לאחות את הקרעים ושולח מלאכים לעשיו בבקשה להשאיר את העבר מאחור ולפתוח דף חדש. המלאכים חוזרים ומספרים שעשו לא שכח ולא סלח ויוצא עם 400 שכירי חרב לקיים את שבועתו הזועמת: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את אחי".
יעקב נחרד ונערך למלחמה מול אחיו. הוא חוצה את המחנה לשניים ומתכנן מהלכים צבאיים כדי להפתיע את עשו. ואז מתרחש דבר מוזר: בחשכת הלילה, כשמשפחת יעקב נמה את שנתה ורק יעקב נותר לבדו ער, מתנפל עליו איש זר ומכה בו בכוח במטרה להורגו. יעקב מכה בחזרה להגן על עצמו, אבל התוקף מצליח לתת לו מכה הגונה מאחור ב"גיד הנשה".
וכאן מצווה התורה ציווי חריג, שכמותו לא נאמר מאז בריאת העולם ולא ייאמר שוב עד לאחר יציאת מצרים: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה, כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה". עלינו לזכור את האירוע ולכן אסור לאכול את "גיד הנשה" של הבהמה, שהוא רקמת העצב שיורדת על החלק התפוח שלה מאחוריה.
וכאן עולות שתי תמיהות: ראשית, מה המרכזיות של האירוע? כיצד הפך להיות הנס היחיד מאז בריאת העולם ועד יציאת מצרים, שעלינו לזכור אותו? למה האירוע נצחי ואקטואלי יותר מהצלת נח בתיבה, גבורת אברהם במלחמת ארבע המלכים והצלת יוסף מבור הכלא – שלא הצטווינו לזכרם?
שנית והוא העיקר: למה מתמקדים במקום הספציפי בו פגע ביעקב? הרי הזר התכוון להרוג את יעקב, כליל, מהראש עד הרגליים, ורק במקרה פגע בגיד הנשה? באותה מידה היה יכול לפגוע בעין, באוזן או בברך השמאלית? וכי כשעושים זכר ליציאת מצרים, מתמקדים בידיים שעבדו בפרך?! עושים זכר כללי לזיכרון גזירת השעבוד והצלתנו הפלאית?
הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות ל/148) מוצא כאן רמז לאחד החידושים הרדיקליים, השורשיים והיסודיים, שהביא הבעש"ט לעולם. כמובן הרעיון מבטא מהפכה מחשבתית אודות קדושת החיים והקשר הקרוב של כל אחד אל הקב"ה, וכמה מתאים לדון בכך בעמדנו בשבת הסמוכה לי"ט כסלו.
המאבק לא השתרע רק בין איש זר ליעקב. המאבק בחשכת הלילה הוא רמז מקדים לקיצור תולדות ישראל בגלות. האירוע רומז כי אף פעם לא יקבלו בשלווה את קיומנו. בכל דור יקומו עלינו לכלותינו, וכחלק מהמאבק אנו נחטוף מכות ונצא מהם צולעים. אנו נקום שבורים ונשאל האם נשרוד? האם נוכל להתאושש? אולם הצלת יעקב מבטיחה שזה ייגמר בפציעה ולא בכליה ח"ו. אף פעם לא יצליחו לחסל אותנו. השמש תזרח שוב, וכמו עוף החול ננער את הכנפיים, נירפא מהמכה ונמשיך לשגשג.
לכן המאבק מכוון אל ירך יעקב. ירך הוא רמז לאיברי ההולדה והוא רמז לדורות הבאים. כמו הלשון בתורה על הצאצאים, "יוצאי ירכו". כך שמלחמת המלאך מכוונת להמשכיות הדורות של האבות, וההצלה מידו אומרת שעם ישראל יקום לעולם.
זה המסר הכללי של הסיפור, אבל הרעיון הרבה יותר גדול. ההשגחה העליונה אינה מכוונת רק על הצלת כלל ישראל, אלא על הצלת ר' ישראל, האדם הפרטי. ההשגחה קובעת את עתידו וגורלו של כל אדם פרטי. ויותר מזה: בתוך חייו של האדם, ההשגחה מעורבת בכל פרט: איזה יום יהיה אפקטיבי ואיזו משימה תושלם בשלום.
לכן מנציחים את הנקודה הספציפית בה נפגע יעקב ונרפא, כדי למקד את ההשגחה העליונה בסנטימטר הכי מדויק והכי נמוך בחיינו. אין רגע נפרד ואין תנועה עצמאית ממנו יתברך.
זהו אחד מהיסודות של תורת החסידות שפותחה בתורת חב"ד אותה לימד אדמו"ר הזקן בעל הגאולה. זה הזמן להחליט לקראת השנה החסידית הבאה להוסיף בלימוד החסידות בהבנה והשגה ולאחל לכל קוראינו "לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו".




















