גברת טייבל ליפסקר (רעיית ר' יענקל ליפסקר, בעל המכולת בשכונת קראון הייטס), הייתה אישה דגולה, בעלת חסד, שהקימה משפחה גדולה לתפארת. אולם כמו בנות התקופה שלה, חייה היו רצופי סבל ומכאוב. תחילה נאלצו לחמוק מהעיניים הבולשות של הרודפים הקומוניסטיים, אחר כך לברוח מרוסיה החשוכה של סטאלין, ואז להתגלגל בין מחנות פליטים באירופה עם משפחה בת תשעה ילדים. כשהגיעו סוף-סוף לאמריקה, היה קשה למצוא פרנסה למשפחה שומרת מצוות וכל ההתמודדויות והגלגולים הללו נתנו בה את אותותיהם. היא סבלה מדיכאון וחוסר חשק לחיים.
פעם עברה לפני הרבי מליובאוויטש ושאלה מה לעשות עם רוח העצב ששורה עליה? הרבי הציע ללכת לחתונות לרקוד. כן, לרקוד. בכל ערב מתקיימת חתונה באולם המרכזי בשכונה ופשוט תתלבשי כראוי ותלכי לשמח את הכלה. וזה מה שעשתה: במשך עשרות שנים עשתה כמצוות הרבי ורקדה מחתונה לחתונה. היא הייתה עונדת את מיטב תכשיטיה, נכנסת לאולם החתונה ומפזזת סביב הכלה גם אם לא ידעה את שמה. לפעמים היה זה חסד ממש: היו חתונות של משפחות קטנות או משפחות בעלי תשובה, שלא התקבץ קהל גדול לשמוח את הכלה, וגברת טייבל ליפסקר הייתה המסמר של הערב.
לפני כ-15 שנה, בכ"ה שבט תשס"ח, בנה הצעיר, ר' שמואל, הכניס לחופה את בנו הצעיר, נכד הזקונים של הסבתא ליפסקר. דקות לפני החופה, הסבתא בת ה-94, חשה רע ואושפזה מידית בטיפול נמרץ. מצבה היה קריטי וילדיה ונכדיה עזבו במהירות את אולם החתונה כשהם לבושים בבגדי החתונה והתקבצו בבית הרפואה. כל צוות המחלקה בא לראות את התמונה הבלתי נתפסת והמדהימה: המשפחה הגיעה להיפרד מהסבתא כשהם לבושים ומאופרים לחתונה!
ככה עזבה את העולם כמו שהיא חיה בו: בשמחה גדולה של חיבור בין חתן וכלה ועתיד חדש שנבנה בעם ישראל.
***
הסיפור המיוחד הזה מוביל אותנו לאחת התמיהות הכי גדולות בפרשתנו: בפרשה מגלה התורה פנים מפתיעות באישיותו של יוסף: הוא נחשף כמו בחור רגשי ושבור, שכל אירוע מביא אותו להתקף בכי. החל מרגע ההתגלות לאחיו ועד מותו של יעקב בסוף הפרשה הבאה, יוסף יפרוץ חמש פעמים בבכי. ואלו לא יהיו סתם דמעות, אלא התקפים משמעותיים שנשמעים מסביב. אפשר לקבוע כי יוסף הוא הבוכה הגדול בתנ"ך ולא מצאנו עוד אישיות שבוכה כל כך הרבה.
רגע ההתוודעות לאחיו מתואר (מה,ב): "ויתן את קולו בבכי וישמעו מצרים וישמע בית פרעה". הוא פושט זרועותיו לבנימין ושוב (שם יד) "ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו, וינשק לכל אחיו ויבך עליהם". כשהוא פוגש לראשונה את אביו (מו,כט): "ויעל לקראת ישראל אביו … ויפל על צאריו ויבך על צואריו עוד". בפרשה הבאה, כשיעקב יעצום את עיניו ויעזוב את העולם, יוסף יגיב שוב באותה הדרך (נ,א): "ויפל יוסף על פני אביו ויבך עליו". מכאן אל הבכי האחרון, כשאחיו מביעים את החשש שינקום בהם לאחר מות יעקב (נ,יז): "ויבך יוסף בדברם אליו".
כך שלאחר רכבת ההרים הסוערת שחווה, יוסף הוא איש מוצף רגשות כאב וגעגוע, שדרך ההתמודדות שלו עימם היא באמצעות פריקת השבר החוצה על ידי הבכי.
וכאן עולה תמיהה עצומה שצועקת מתוך הכתובים: איפה היה הבכי קודם? איך הפנים הסוערות הללו מתיישבות עם יוסף הראשון שאינו מזיל דמעה? כשם שיוסף השני הוא הבוכה הגדול בתנ"ך, כך יוסף הראשון נראה כמו הדמות הקפואה ואולי האדישה ביותר שהכרנו?
בכל החלק הראשון והנורא של העלילה, כששמעון ולוי שולפים את החרב להורגו, כשהם כופתים אותו בחבלים ומשליכים לבור נחשים ועקרבים, כשהוא נזרק כמו זוג נעליים לעגלת סוחרים ישמעאלים – הוא אינו מזיל דמעה. כשאשת פוטיפר מעלילה עליו אשמה נוראה – הוא אינו פורץ ביללה מכמירת לב. כששר המשקים נוהג בכפיות טובה ושוכח מקיומו – יוסף מפגין פנים קפואות של אדם שלכאורה אין בו רגש ואין בו לב.
ולא ברור היכן הבכי? אדרבה, דרכו של אדם לבכות כשכואב לו ולשכוח כשטוב לו, וכיצד יוסף מפגין את התנועה ההפוכה של לשתוק כשכואב לו ולסעור כשרווח לו?
בשביל לבאר זאת מסביר הרבי תמיהה נוספת העומדת במרכז המפגש בין יוסף ובנימין: הבלתי יאומן קורה ושני האחים נפגשים ונופלים בוכים זה על צווארו של זה. התורה מתארת: "ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו".
היה להם הרבה על מה לבכות, על החברות שנגדעה ל-22 שנה, על אימא רחל שלא זכתה לראות את בנימין ואת גדולתו של יוסף ועל אבא שכילה את ימיו בבכייה על בן הזקונים שנעלם. אולם רש"י מפתיע ומפרש אחרת: "יוסף בכה על שני מקדשין [כמרומז בתיבת 'צוארי' לשון רבים] שעתידים להיות בחלקו של בנימין ולהיחרב, ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ולהיחרב". הם לא בכו על העבר אלא על העתיד, והם לא בכו על העתיד של עצמם, אלא כל אחד בכה על העתיד הכואב של זולתו: יוסף בכה על החורבן שעתיד לבוא בחלקו של בנימין, בחורבן שני בתי המקדש בירושלים, ואילו בנימין בכה על החורבן שעתיד ליפול בחלקו של אחיו, במשכן שילה.
***
וכאן עולה התמיהה: מדוע כל אחד בכה על החורבן בחלקו של אחיו ולא על החורבן שלו? הרי ככל שאהבו וחשו את כאב הזולת, חשו הרבה יותר את כאב חורבן עצמם?
הרבי מבאר (לקו"ש י/149): את החורבן של עצמם – היה עליהם למנוע ולא לבכות עליו. יוסף ובנימין עמדו שנים לפני שאירע החורבן והיה עליהם לפעול כדי לחנך את הילדים לנהוג אחרת מהצפוי ולחסוך את השבר. אדרבה, הבכי היה מפיל אותם בתהומות של ייאוש ומסיט אותם מהמסלול.
מנגד, בכל הנוגע לחורבן הזולת, כאן אי אפשר לעשות דבר מלבד אמפתיה, להיות שם בשבילו ולחלוק את הכאב כדי להקל עליו את ההתמודדות והתקווה לשנות.
כעת מובן גם הביאור על התמיהה הראשונה. בכי מתעורר כשאדם נתקל בקיר. בכי הוא תגובה של שבר, כשנגמרות כל האפשרויות ואין עוד מה לעשות. אבל כל עוד מפעמת תקווה – לא בוכים. כשהורים רצים (ל"ע) עם ילד שהוא חולה מסוכן לרופא – הם לא בוכים. הם נאבקים בכל היכולות העומדים לרשותם לשנות את הגזירה. תחת אש תופת המלחמה – חיילים לא בוכים. הם סוחבים גופות לערמות (ל"ע) ולא מזילים דמעה. עכשיו אין זמן לבכות, צריך לפעול ולעשות.
הבכי פורץ לראשונה דווקא כשנשמעת צפירת ההרגעה בסוף המלחמה. כשהידיים והרגליים עוצרות לנוח – אז פורץ הכאב החסום החוצה ונשפך מעל המחסומים של שיקול הדעת.
כי בכי הוא השלב של קבלת הכאב. הרגע בו מבינים בצניעות שהאירוע גדול מאתנו ואין מה לעשות. בכי הוא השלב האחרון שלפני הפרידה מהנושא ותחילת השכחה שלו. יתירה מכך: בזמן אמת, הבכי עלול אפילו להפריע לעשייה, בהיותו מרפה ידיים. הוא מעצים את הרגשת הקושי והמצוקה מול המאבק להפוך את האתגר מחושך לאור.
מה שהתורה רוצה לספר על יוסף, שהוא ניהל את העולם הרגשי ולא נסחף אחריו. הוא בוודאי בכה ובכה הרבה, אבל עשה את זה בזמן הנכון, אחרי שסיים לעשות את הדבר הנכון.
