מהרגע הראשון בו מגלה משה רבינו את הסנה הבוער, מתארת לנו התורה את המו"מ שהוא מנהל עם הקב"ה, בניסיון כי יטילו את השליחות להוצאת בני ישראל ממצרים על מישהו אחר, ולא עליו.
הספרים הקדושים מלאים בתורות עמוקים ובהסברים מדוע, וכיצד ניתן ללמוד מכך בעבודת ה'. בתחילת הפרשה שנקרא השבוע, פרשת וארא, מבקש שוב משה רבינו מהקב"ה ואומר לו, הרי בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמע אלי פרעה, ואני ערל שפתיים?
התורה לא מתארת תשובה ישירה, אלא שהקב"ה דיבר אל משה ואל אהרן ומצווה עליהם אל פרעה ואל בני ישראל, להוציא את בני ישראל ממצרים. בשלב זה, התורה עוצרת ועוברת לתאר את הייחוס המשפחתי שלהם, ומספרת לנו את תשובת הקב"ה לדברי משה כי הוא ערל שפתיים.
הקב"ה אומר למשה: אני ממנה אותך לשופט ורודה לפרעה, ואהרן יהיה המתורגמן שלך. אתה תהיה זה שתדבר פעם אחת בקולך, ואהרן הכהן "ימליצנו ויטעימנו באוזני פרעה", כהסברו של רש"י במקום.
מספר שאלות עולות כאן. ראשית, מה משה מנסה לטעון בכך שהוא ערל שפתיים, במיוחד כאשר כבר נענה על כך לפני כן, "מי שם פה לאדם"?. בנוסף, אם אכן משה לא יכול לדבר ויש צורך באהרן, למה משה היה צריך לדבר קודם – ורק אז אהרן תרגם?
***
הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א, מסביר בספרו קדושת לוי, כי ישנם שני סוגי צדיקים המוכיחים את העם, ומלמדים אותם את הדרך הישרה בה ילכו.
כולנו מכירים את זה. ישנם אדמו"רים, משפיעים, רבנים וראשי ישיבות שעצם הדיבור שלהם עושה רושם על השומעים. מנגד, יש את אלו, שמצליחים להסביר באמצעות יכולת שכנוע – אך לא בשל עצם ההוראה שלהם.
כך מתאר ה'קדושת לוי' את התופעה המוכרת, גם בדורנו אנו: "יש צדיק אשר בדיבורו עושה רושם להכניע לב עושה רשעה ולהטותם לדרך השם ואין צריך ליתן שום טעם לדבר וזה אין צריך להיות פטיט בלשונו, כי אינו צריך להסביר הדבר רק כשאומר הדרך הישרה לעשות כן דיבורו עושה רושם ונכנס בלב השומע".
"ויש צדיק אשר אין דיבורו עושה רושם רק שהוא מוכרח להביא ראיות וטעמים לדבר שזהו דרך הישרה וזה צריך להיות בעל לשון שיוכל להסביר הדבר להשומעים כדי שיכנסו דבריו בלב".
בכך, הוא מסביר את הטענה של משה 'ואני ערל שפתיים', ואת התשובה של הקב"ה כי אהרן יהיה "נביאך" – שכן משה רבינו לא היה צריך להסביר לפרעה. את זה עשה אהרן הכהן. אך מכיוון והדיבור של משה רבינו עושה רושם, הוא היה צריך להיות זה שאומר את הדברים בפעם הראשונה, ובסופו של דבר, הוא יהיה מוכרח לשמוע לך.
עם זאת, לא ניתן לטעון כי צדיק שדבריו עושים רושם, גדול יותר במעלה מצדיק שזקוק להסביר את דבריו – ולא להיפך. לכן אומרת לנו התורה פעם אחת "הוא משה ואהרן", ופעם אחרת "הוא אהרן ומשה", וכפי שמסביר רש"י: מלמד ששניהם שקולים.
***
הרבי מליובאוויטש, מדייק כאן דיוק נפלא בהסבר של רש"י על המילים "נתתיך אלוקים לפרעה" בפסוק זה. "שופט ורודה, לרדותו במכות ובייסורין". כלומר, תפקידו של משה היה לא רק למסור דברים לפרעה, אלא לשמש "שופט ורודה".
מצרים, מקור הטומאה. כדי לנצח אותם, לא היה די בכח ההיגיון. היה צורך בציווי ובכוח אלוקי מיוחד מלמעלה, שכן פרעה היה אז "רשע שהשעה משחקת לו", שאסור להתגרות בו. מצרים הייתה במלוא עוצמתה וכוחה, ולא היה עבד יכול לברוח ממצרים.
משה רבינו, שהפך להיות "אלוקים לפרעה", הוא הצליח להיות "שופט ורודה" ולהכניע את מצרים. העובדה שהוא דיבר בכוחו האלוקי, בכך הצליח להביא בסופו של דבר, אחרי שהקב"ה בחר להכניע את לב פרעה כדי להעביר אותו ואת עמו את עשרת המכות, לשבור את מצרים.
לכן, משה רבינו היה צריך לדבר אל פרעה ולמסור לו את דבריו של הקב"ה, כפי שנאמרו לו. בלשון הקודש, למרות שפרעה לא הבין את דבריו – כדי לפעול את הפעולה האלוקית, ולהצליח לשבור את טומאת מצרים.
מדוע אם כן, היה צורך במקביל גם בדבריו של אהרן הכהן? שכן הוא היה זה שתרגם את דברי הקב"ה כפי שנאמרו על ידי משה רבינו, והסביר אותם לפרעה.
***
תורה, כידוע, מלשון הוראה. התורה לא באה לספר לנו רקע היסטורי על שהתרחש במצרים, ומתארת לנו את חלוקת התפקידים בין האחים הקדושים, משה רבינו ואהרן הכהן. התורה באה ללמד אותנו, כיצד אנחנו צריכים לחיות, כיום, בשנת תשפ"ג.
בהתאם לדיון בלשון רש"י, אומר הרבי מליובאוויטש, כי גם אנחנו נמצאים במצב שאנחנו צריכים לשבור את הגלות ולהביא את הגאולה, על ידי מעשינו ועבודתינו. אנו מצויים כבר בעקבתא דמשיחא, וכעת זה הזמן לפעול.
יכול יהודי להתבונן סביבו, בכל החשכה הרוחנית הגדולה השוררת בעולם, ולהיבהל. לחשוב כי אין לו את היכולת להשפיע על הזולת ולהתגבר על החושך המאפיל על העולם. עלינו לדעת, לא בכוחנו אנו פועלים, אלא בכוחו של הקב"ה.
עלינו לנסות בדרכי נעם, אך מאחורי הדברים הרכים והנעימים צריכה להיות תקיפות אלוקית – לצאת מהגלות ביד רמה.
***
לא רק לגבי האחר – גם האדם כלפי עצמו. פעמים רבות אנחנו מרגישים חסרי אונים וללא כוח ויכולת להמשיך במלחמה שמנהל היצר על האדם. נראה כי הנשמה האלוקית שיש בנו נחלשת לאיטה, והנפש הבהמית היא זו ששולטת עלינו במלוא תוקפה.
במצב כזה, כאשר נראה כי החושך גובר על האור, אנחנו לא צריכים לחפש מקום מסתור, אלא אדרבה. לפעול במלוא התוקף, להיות שופט ורודה, לשבור את הקליפות ולהתחבר לטוב ולאפשר לו לנצח.
לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, מלמדים אותנו חז"ל. כאן מדריכה אותנו התורה, בפרשת השבוע, כי האדם יכול לשבור את הרע, את הקליפות, את המיצרים שלו – על ידי שיהיה שופט ורודה, עם הכוח האלוקי שיש בו, הנשמה האלוקית.
כך, נוכל גם לצאת לגאולה הפרטית שלנו מהמיצרים המגבילים אותנו, וגם לקרב את העולם כולו לקראת הגאולה העתידית והשלמה.
