השיעור השבועי: פרשת משפטים • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך

פרשת משפטים שבת מברכים חודש אדר נזכיר שוב את תקנת כק מרן הגהק האדמו"ר הרבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש זיעא
חמיו של כק מרן הרבי מילובאוויטש נשיא דורנו לקרוא את כל התהילים בשבת הקרובה לפני התפילה או במשך כל השבת וזה משפיע ברכה והצלחה ומזל טוב לכל החודש כולו כי משבת מתברך כל השבוע ומשבת מברכין כל החודש כולו

ויש כמה ראשי תיבות על שמו של החודש אדר זה אדיר במרום ה ואין דבר רע ורעווא דרעווין אשתכח ועוד וכל זה נותן לנו כח בתקופה הזו שנדע שתמיד עם ישראל היה רדוף בין האומות וקמו עלינו המן ופרעה שבכל דור ודור והעיקר הגדול שהקבה מצילנו מידם

בפרט שהזוהר הקדוש כותב בפרשת משפטים שיש כאן הרבה בין אדם לחברו וזה סוד הגלגולים שאין אדם יודע למה קרה לו כך וכך שכמעט כל נשמות ישראל בעולם הם מגולגלים שצריכים לתקן את חלקי נפשם עד כדי שאפילו משה רבנו ויתרו הם גלגול של קין והבל והדברים עוד ארוכים ועמוקים ומוסברים בהרחבה בספרי החסידות והקבלה

יהי רצון שהחודש הזה יתהפך לטובה ולברכה ולבשורות טובות ומשמחות ישועות ונחמות כמו שהיה בימים ההם ונזכרים ונעשים בזמן הזה למעלה מדרך הטבע

ולא ישמע עוד שוד ושבר בארהק ולא יינזק שום יהודי בכל מקום בעולם אבינו מלכנו נקום נקמת דם עבדיך השפוך וניגאל בחסד וברחמים בשובה ונחת בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש אמן ואמן

ואלה המשפטים: …מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני (רש"י).
גם את המצוות המכונות 'משפטים' – אלה שהשכל האנושי מחייבן – עלינו לקיים אך ורק מפני שניתנו לנו מהקב"ה בסיני, ולא בגלל ההיגיון והשכל שבהן.
זה גם מה שכותב רש"י: "ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש". והיינו, שצריכים לבסס את הצדק והיושר (דינין) "אצל המקדש" – על קדושת התורה וציווי הבורא, ולא על השכל האנושי.
(לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 899).

כי תקנה עבד עברי (כא,ב).
למה פתחה התורה את פרשת משפטים בדיני עבד עברי – איש ישראל שמכרוהו בית-דין בגנֵבתו – והלוא הוא דבר בלתי רגיל?
אלא מבואר בתורת החסידות ש'משפטים' הוא מלשון הליכה, וכפירוש התרגום על הפסוק (בראשית מ) "כמשפט הראשון" – "כהלכתא קדמיתא". ההליכה הראשונה של יהודי צריכה להיות – ההכרה שהוא "עבד עברי", עבדו של מלך-מלכי-המלכים הקדוש-ברוך-הוא.
(משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו).

כי תקנה עבד עברי (כא,ב).
מדוע נבחר הדין של עבד עברי להיות הציווי הראשון בתורה לאחר מתן-תורה בהר סיני?
אלא הסיבה שרוצעים את אוזנו של עבד עברי, לאחר שעבד שש שנים, היא כפירוש רש"י (פסוק ו), "אוזן זו ששמעה על הר סיני 'כי לי בני-ישראל עבדים'" (או: "אוזן זו ששמעה על הר סיני 'לא תגנוב'") – תירצע.
נמצא מזה, שבעבד העברי ניכר (אפילו בגופו הגשמי), הקשר שלו עם מעמד הר-סיני. לכן פתחה התורה בדיני עבד עברי.
(לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 256).
* * *
עבד כנעני – מסמל אדם בעל נטייה לתאוות העולם, אלא שהוא כופה את עצמו בקבלת-עול ואינו נכנע להן. מצד אחד הוא עבד (לה'), אך מצד שני הוא נקרא עבד כנעני, כי נפשו הבהמית היא בתוקפה.
עבד עברי – מסמל אדם שהגיע למצב שהמידות של נפשו האלוקית (אהבת ה' ויראתו) משפיעות על נפשו הבהמית ומעוררות בה רצון ותשוקה לאלוקות (ובכל-זאת עדיין הוא נקרא "עבד", מכיוון שנפשו הבהמית טרם נהפכה לגמרי והוא עדיין זקוק ל"עבודת עבד" כדי להשפיע עליה).
לכן פתחה התורה בדיני עבד עברי, כי הכוונה והמטרה של מתן-תורה היא להאיר את עולם הזה התחתון באור התורה. דבר זה בא לידי ביטוי בצורה בולטת בדין עבד עברי, המסמל את השפעת הנפש האלוקית על הנפש הבהמית.
(לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 256-257).

אשר יאמר כי הוא זה (כב,ח).
ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת (רש"י).
עניין 'מודה במקצת' ברוחניות, הוא:
בשעה שאדם נכשל בחטא, לא ייתכן לומר שכל מהותו שקוע בחטא, שהרי עצם הנשמה לא חטאה והיא נשארה בדבקותה בה' גם בשעת החטא.
גם מצד כוחות הנשמה לא ייתכן לומר שכוח זה מלא רק חטאים, שהרי בכל יהודי יש ריבוי טוב, וכמאמר רז"ל (עירובין יט) "אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון".
ולכן לא ייתכן שיהודי – או אפילו כוח אחד שבו – יהיה 'כולו רע'.
וכאשר יצר הרע מקטרג ותובע להפליל את החוטא ולמסור אותו כולו לרשותו, טוען האדם כנגדו טענת 'מודה במקצת': לא כל מהותי וכוחי חטאו. אין זה אלא ב'מקצת' בלבד.
מודה במקצת – חייב שבועה. אדם שחטא ו'מקצתו' נכנס לרשות היצר, זקוק הוא לתוספת כוח, שלא ייפול יותר לרשות היצר. זהו שמשביעים אותו – שבועה מלשון שובע, נותנים לו כוחות מיוחדים שלא ייפול יותר, ויוכל להחזיק מעמד.
(לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 270).

עד האלקים יבא… ישלם שניים לרעהו (כב,ח).
"האלקים" – פירושו הדיין, וקאי על הדיין הראשון שהוא משה רבנו. ובדורות שלאחריו – הצדיק שבדור, שהוא ה'אתפשטותא דמשה' שבכל דור.
אדם שחטא ומבקש לתקן חטאו, מה יעשה? – ילך אל הצדיק שבדור, והוא יורהו את הדרך לתשובה וייתן לו כוח לחזור בתשובה שלמה. על-ידי זה יעבוד את בוראו בבחינת כפליים לתושייה. זהו שאמר הכתוב "ישלם שניים לרעהו" – "רעהו" זה הקב"ה (שמות-רבה ריש פרשת יתרו).
(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 158).

שמוע אשמע צעקתו (כב,כב).
כאן נאמר שמיעה כפולה – "שמוע אשמע", ואילו להלן (פסוק כו) הוא אומר, "והיה כי יצעק אלי ושמעתי", שמיעה אחת בלבד. מה ההבדל?
אלא: שני הכתובים רומזים לשלוש התפילות – ערבית, שחרית ומנחה. הפסוק "כי יצעק אליי ושמעתי", רומז לתפילת הלילה – ערבית, ולכן נזכר בו "שמיעה" אחת בלבד. ואילו כאן ("שמוע אשמע צעקתו") רומז לתפילות היום שהן שתיים: שחרית ומנחה ולכן נזכרה בו "שמיעה" פעמיים.
(לקוטי לוי-יצחק, חלק א, עמ' קלז).

אם כסף תלוה (כב,כד).
כסף – (מלשון כוסף, תשוקה וגעגועים) רומז לנשמה הנכספת תמיד להתעלות מעלה מעלה.
"אם כסף תלווה" – ה'כסף', כלומר הנשמה, נתונה לאדם בתורת הלוואה לתקופה מסויימת, כנאמר (תהילים קלט, טז), "ימים יוצרו". לכל אדם יש קצבה של ימים ושנים כמה יחיה בעולם-הזה. על האדם לנצל אפוא כדבעי כל יום מן הימים שניתנו לו ב'הלוואה'.
(היום-יום, ח"י בניסן, עמ' מו).

את עמי, את העני עמך (כב,כד).
את עמי: …הווי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני (רש"י).
על-ידי העבודה באופן של "העני" – התבטלות והכנעה להקב"ה ("תפילה לעני כי יעטוף") – נעשה האדם כלי לבחינת "כי עמך מקור חיים" (תהילים לו).
(ספר המאמרים תרכ"ז, עמ' קלג).

לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס (כג,א).
לא תשא שמע שוא: כתרגומו – לא תקבל שמע שקר, אזהרה למקבל לשון הרע (רש"י).
רבנו הזקן חזר על 'תורה' ששמע במזריטש בשם הבעל-שם-טוב:
לכל יהודי ויהודי ניתן מלמעלה יתרון ועילוי מיוחד. אולם בשעה שאחד מספר לחברו לשון הרע על חברם, הרי הם 'חומסים' ולוקחים ממנו עילוי ויתרון זה.
זהו שרמז הכתוב:
"לא תישא שמע שווא" – לא תקבל לשון הרע על חברך, כדי ש:
"אל תשת ידך עם רשע" – היינו יצר הרע,
"להיות עד" – להיות שני עדים ("כל מקום שנאמר "עד" אינו אלא שנים"),
"חמס" – 'לחמוס' מחברך את העילוי והיתרון המיוחד לו.
(ספר השיחות תש"א, עמ' 65).

אל האמרי (כג,כג).
רבנו הזקן אמר פעם:
"אמורי" הוא מלשון אמירה ("דער זאָגער"). יצר הרע בא אל האדם ואומר לו: הבט שם וכו' ובזה הוא מטמא את הנשמה רחמנא-ליצלן.
(רשימת דברים, מדור אדמו"ר הזקן, אות ל"ז עמ' נט).

לא תהיה משכלה ועקרה בארצך (כג,כו).
"משכלה" – אשה היולדת ולדות נפלים. "עקרה" – אשה שאינה מסוגלת ללדת. וכך גם ברוחניות:
משכלה – אדם שהאהבה והיראה הבאות מההתבוננות בגדלות הבורא, אין להן קיום.
עקרה – כלל לא נולדות בליבו רגשי אהבה ויראה לה', על אף התבוננותו בגדולתו יתברך.
הסיבה ל'משכלה' ו'עקרה' – היא "בארצך". ארץ מלשון רצון. "בארצך" – רצונות שלך, היינו שבכל דבר הוא אומר: 'אני', ומשום כך מתטמטם ונסתם מוחו.
(תורה אור, דף עט עמ' א').
* * *
בדרך שונה במקצת מסביר זאת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:
"ארצך" – מלשון רצון, רצונך.
"לא תהיה משכלה ועקרה" בגלל "ארצך". כשיש לאדם שביעות-רצון מעבודתו (דבר המורה שהוא מרגיש את מציאותו: הוא עובד ה', יש לו אהבה ויראה), עלול הוא ליפול ח"ו מדרגתו. כי בתחילה, עבודתו מוגבלת לפי שביעות-הרצון שלו, אחר-כך הוא בורר בין עבודה אחת לשנייה: הוא מוכן לקיים רק סוג מצוות שיש לו 'חוש' בהן, וכך הוא יורד מדחי אל דחי עד שנופל ח"ו לגמרי מדרגתו.
כדי לבטל רגש זה, עליו להתבונן ב"מספר ימיך": עליו לדעת שניתן לו מספר מסוים של ימים ושנים למלא את שליחותו בעולם; חבל על כל רגע שאין מנצלים אותו לצורך מילוי שליחות ותפקיד זה. ידיעה זו מבטלת כל רגש של מציאות עצמית, והאדם מסור ונתון כל-כולו למילוי שליחותו.
אז מבטיח לו הקב"ה – "את מספר ימיך אמלא": אפילו אם בעבר היו ימים שהאדם לא עסק בהם במילוי שליחותו כפי הראוי להיות, מובטח לו שהקב"ה ישלים וימלא גם ימים אלה.
(לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 273).

כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (כד,ג).
בילדותו שאל פעם כ"ק אדמו"ר האמצעי את אביו, כ"ק רבנו הזקן: תחילה נאמר "כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה", ולאחר מכן נאמר "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע"?
ענה רבנו הזקן: בתחילה אמרו ישראל "נעשה" – כל אשר יצוה ה' נעשה. אך משה רבנו, בהיותו רועה נאמן ואוהב ישראל, רצה לפעול בהם שהעשייה, ה'נעשה', תהיה מתוך הכרה, 'נשמע'. ואכן השפיע עליהם, עד שאמרו "נעשה ונשמע": נעשה עם הכרה.
(ספר השיחות תרצ"ו עמ' 124).

ואל אצילי בני-ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים (כד,יא).
פירוש: לא נתגלתה להם הדרגה הנעלית – בחינת 'יד' ("לא שלח ידו"), אלא בחינת 'תחת רגליו' בלבד. זהו גם "ויחזו את האלקים", היינו הצמצומים דשם אלוקים, ולא זכו לגילוי שם הוי'.
מה שאין כן לגבי משה נאמר: "וניגש משה לבדו אל הוי' והם לא יגשו", היינו שרק משה השיג את הבחינה של שם הוי'.
(תורה אור, פרשת משפטים, דף עז עמ' ד).

ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר (כד,י).
כיצד אפשר לו לאדם להגיע לדרגת "ויראו את אלוקי ישראל"?
המענה לכך – "כמעשה לבנת הספיר". ושני פירושים לדבר:
א) הגוף נמשל ל'לבנה', והנשמה – ל'ספיר". "לבנת הספיר" – האדם מזכך את חומריות גופו עד שהגוף נעשה כמו דבר אחד עם הנפש.
ב) אמרו חז"ל (שבת פח) על הפסוק (ירמיהו כג) "וכפטיש יפוצץ סלע" – הסלע שהוא ספיר, מפוצץ את הפטיש (ראה תוד"ה פטיש שם). כן על האדם להיות בבחינת 'ספיר' ו'לפוצץ' את יצרו הרע, כמאמרם (קידושין ל) "אם ברזל הוא מתפוצץ".
על-ידי זה יזכה לבחינת "כעצם השמים לטוהר" – ככתוב (דניאל יב): "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע".
(כתר שם טוב, חלק שני, סי' ש', עמ' 102).

ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה (כד,יח).
אמרו רז"ל (עבודה-זרה ה) "לא קאים איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין" (אין אדם עומד על דעתו של רבו עד 40 שנה). יום שלמעלה חשוב אצלנו כשנה, ועל כן היה משה בהר ארבעים יום דווקא, כדי שיהיה "קאים" על התורה ויקבל אותה קבלה אמיתית.
(אור התורה דברים כרך א, עמ' יח).
©לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה