שלושת ההסברים השונים לאותו הפסוק מלמדים אותנו דרך שלמה בעבודת ה'

רצה המלך כי בנו יחידו, יורש העצר שעומד למלא את מקומו ולמלוך תחתיו אחרי מותו, יהיה החכם מכל בני המדינה, על מנת שיהיה ראוי למלוך עליהם. הביא לארמונו את מיטב החכמים, יודעי דת ודין, על מנת שילמדו את הנסיך את חכמות העולם – אך לשווא.

כאילו נסתם מוחו וליבו. הם לא הצליחו לעורר בו כל ריגוש על מנת שירצה ללמוד ולהחכים.

כל אחד מאיתנו עובר זאת מפעם לפעם. לפעמים קשה לנו ללמוד, לפעמים יש ימים שאנחנו לא מצליחים להתרכז, והרבה פעמים אנחנו סתם מרגישים תלושים, ולא מחוברים לשום עניין בעבודת ה'. מה עושים? נשוב אל המשל, אותו מביא הבעל שם טוב הקדוש.

אחד החכמים הבחין פעם אחת, כי הנסיך הקטן מתאווה אחר תאווה מסויימת. בניגוד לשאר החכמים שניסו להרחיק את בן המלך מתאוותו בנימוק כי הדבר אינו מתאים עבורו, אותו חכם דווקא ראה בכך הזדמנות פז.

הוא התנה עם בן המלך כי ימלא את תאוותו, אם ילמד איתו. בהמשך, כאשר החכים הנסיך, כבר הבין מעצמו כי לבן של מלך אין שייכות עם תאוות גשמיות – והוא נותר עם החכמה בלי התאווה. אותו חכם הסביר למלך, כי כל עוד בנו לא אחז בכלום, לא יכול היה ללמד אותו. כאשר עורר חמדה בליבו, גם אם לדבר פחות ערך, יכול היה לגרום לו לנצל את תאוותיו ללימוד החכמה.

בפרשת השבוע אנו קוראים את הפסוק "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". מסביר הבעל שם טוב הקדוש: כל יהודי יכול לנצל את אשר ידבנו ליבו, מכל התאוות החיצוניות שהלב מתאווה להם, מהם ייקח דרך לעבודת ה' ביתר שאת וביתר עוז.

(במאמר המוסגר נציין כי הבעש"ט ממשיך ומורה גם כיצד לעלות מתוך התאוות הרעות לעבודת ה', אך כבר הסבירו גדולי החסידות כי מדובר בדרגה בעבודת ה' השייכת רק לצדיקים, שכבר כבשו את יצרם הרע. אך מי שנפשו הבהמית שולטת בו, ידחה את המחשבות הזרות וההרהורים הרעים מליבו, ולא יתנבל מהתעסקות עם המנובל).

מי שמת, פיזית או נפשית, אין מה לעשות איתו. אך כל עוד יש לך מעט חיות, גם אם זה לדברים גשמיים, תנצל אותם בצורה הנכונה לעבודתו יתברך. לדוגמה, עצם העובדה שיש בך רגש של אהבה, אתה יכול לעורר בך את אהבת ה'. אם אתה מפחד מחיה רעה וליסטים בדרך, אתה יכול להגיע ליראת ה', וכן הלאה על זה הדרך.

***

אם נעצור יהודי ברחוב, וודאי יהודי שקיבל חינוך תורני, ונשאל אותו: האם אתה אוהב יותר את הקב"ה, או את אשתך והילדים? וודאי שכל אחד מהם יענה כי הוא אוהב יותר את הקב"ה. אך ה'באר מים חיים' בפרשתינו, מציב את אבן הבוחן, לראות האם הוא אכן אוהב יותר את הקב"ה.

• בשביל לפרנס את אשתו וילדיו, מעבר למינימום הנצרך עבורו, מוכן האדם להיעדר מהבית למשך שעות ארוכות, לנסוע למרחקים, ולהתאמץ מעבר לכוחותיו על מנת לספק את צרכי ביתו בהרווחה, להיות השכן עם הדירה הכי יפה בבניין, לנסוע עם המכונית הכי מפוארת בשכונה, שהילדים יילכו עם בגדי מותג מהצעקה האחרונה, וכו'. כמה מוכן אותו אדם להתאמץ בשביל לקיים מצוות כיבוד אב ואם? לתרום להכנסת כלה או להשכין שלום בין יריבים?
• כמה שעות עובד האדם? מינימום שמונה שעות ביום? וכמה שעות הוא משקיע בשביל לקיים את מצוות 'והגית בו יומם ולילה'? האם הוא יוצא ידי חובה בקריאת שמע שחרית וערבית פלוס שיעור דף היומי, או שהוא מתאמץ ללמוד כפי שהוא מתאמץ לעבוד?
• בזמן המוקדש לתורה ולתפילה, האם הראש שקוע בלימוד ובעבודה שבלב, או שגם אז המחשבות מתרוצצות ומחשבות עד כמה התייקרה לה המשכנתא, כיצד ניתן להרוויח עוד כמה שקלים, ומה יענה לבוס שכועס עליו?

כותב ה'באר מים חיים': "כי האוהב את ה' יתברך אהבה הראויה הנה זאת הוא העיקר בעיניו, כי יודע אשר רק לזה נברא בעולם, ובזה יבוא לעולם אשר נשלח משם לעבוד את ה' עבודה תמה תמיד, ולזאת עיקרו ומחשבתו וטורדתו הלא המה רק בעסקי העבודה איך לעבוד לו בזה ובזה, ולחפש צדדים וצידי צדדים לעשות מצוה זו או זו".

הוא ממשיך להורות את סדר היום של מי שבאמת אוהב את ה': "וכאשר בבוקר יעמוד, בזאת יקום אשר צריך לעבוד את ה' היום, וזאת הוא הראשית והעיקר, ועל כן תיכף יעשה לפי ערכו מתורה ותפילה ומצוות ה', והכל באופן היותר נאות, והוא וכל מחשבתו ולבו טרוד שם ואין בא לו על מחשבתו שום עסק אחר כי זה הוא העיקר עשייתו בעולם, ויוציא על זה רוב היום, ואחר זה יעסוק גם כן מעט מעט בשעה ושתים בעסק פרנסתו, ואין מעצור לה' להושיע ברוב היום או במעט, ולפי אשר נגזר עליו מן השמים שירויח ביום הזה כן ודאי ירויח".

וכך הוא לומד את הכתוב "ויקחו לי תרומה", שיהיה הקב"ה מרומם מעל "כל איש אשר ידבנו ליבו", מעל כל התאוות של כל אדם ואדם, ובלשונו הקדוש: "כמו אחד אוהב ממון ואחד כבוד ואחד אכילה ושתיה, כל אחד באהבתו תקחו את תרומתי שיהיה אני מרומם בלבם ובחשקם באהבתם אותי יותר מכל תאוות הגוף".

***

למדנו אם כן, כי אם יש לאדם תאווה גשמית, הוא יכול לעורר בליבו גם אהבת השם ויכולת ללמוד – ולמדנו כי אהבתו יתברך צריכה להיות בדרגה נעלית יותר מאהבת דברים גשמיים. כעת, נעבור לפירוש חסידי נוסף על אותם מילים בפרשה, ממנו נלמד מה יעשה אדם שלפתע מתעוררת בליבו אהבת ה' או יראתו. מה יעשה כדי שיהיה לכך קיום?

כותב בעל ה'בני יששכר' בספרו 'אגרא דכלה' בפרשתינו, בהתייחסות לשאלה המוכרת מדוע כתוב "ויקחו לי תרומה", ולא כתוב: "ויתנו לי תרומה"?.

הוא מביא בפירושו את דברי הרמב"ן, על הפסוק אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. שאמר בפירושו בבוא לאדם איזה בחינה מיראה ואהבה, יראה לעשות לה חפץ וכלי להגביל בתוכה אותה ההשפעה, דבזולת הכלי לא תתקיים.

ומה הכלי הראוי ביותר? על ידי נתינת צדקה. נמצא איפה כי כאשר האדם נותן צדקה – הוא גם לוקח, כלי שיחזיק לו את ההתעוררות שיש לו בליבו, לאהוב את ה' בכל לבבו ובכל נפשו.

וכך הוא כותב: "והנה הכלי הנכונה בכל פעם היא מדת הצדקה, הנה על ידי הנדבה הגם שנותן האדם, הנה הוא מקבל גם כן במה שמגביל האור בהכלי וללקיחה תחשב לו. וזהו ויקחו לי תרומה, וז"ש מאת כל איש אשר ידבנו לבו, כי החילוק הוא בין נדר לנדבה, כי נדר יש לו גבול בגדר וגבול, מה שאין כן "נדבה אין לו גדר וגבול מבלי כלי. וז"ש מאת כל איש אשר "ידבנו לבו, שלבו נודב עליו שאורות היראה ואהבה באים אליו מבלי גבול וכלי, אזי תקחו את תרומתי והוא כלי המגבלת וללקיחה תחשב לו".

כלומר, על ידי מצוות הצדקה, בלי גבול, זוכה האדם לכלי בלתי מוגבל שיכול להכיל כמות בלתי מוגבלת של היראה והאהבה.

רואים אנו כיצד שלושה פירושים שונים לפסוק אחד, מלמדים אותנו יחד דרך שלמה בעבודת ה'. כיצד לעורר את אהבת ה' ויראתו, עד כמה אנו צריכים לאהוב את הקב"ה, ומהי הדרך הנכונה לשמר את האהבה והיראה.

למאמרים נוספים של שלומי זייבלד לחצו כאן

להערות ופניות: [email protected]