יש משל מוכר, שלא ברור לי מה מקורו (ואשמח להחכים בנושא), על אותו אדם שאחרי פטירתו עלה השמיימה, וכאש בחנו את גזר דינו, הוא לא שמע בבירור האם נגזר עליו להיכנס לגיהנום, או שמא מוליכים אותו לגן עדן. אדהכי והכי, החל המלאך להוביל אותו, והוא הכניס אותו לחדר גדול, שם ישבו אנשים רבים מסביב לשולחן, והציעו להם לאכול.
המאכלים היו ערבים, והפיצו ריח מדהים – אך אליה וקוץ בה. הם היו מחוייבים לאכול עם הסכו"ם שהונח בפניהם, אך אלו היו עם ידיות ארוכות מאוד, עד שלא היה אפשרי לאכול באמצעותם.
היו שהחכימו, וסגרו דיל עם היושב בשולחן מולם: כל אחד האכיל את השני מהצלחת שלו. היו שהתעקשו, ובכל ניסיון שביצעו, העיפו את האוכל היוקרתי על הרצפה, והם נותרו רעבים.
מבולבל, הוא פונה אל המלאך שהוביל אותו לחדר ושאל אותו: "האם אני בגיהנום, או שזה גן העדן?". ענה לו המלאך: הכל תלוי בך. אם אתה מתגאה ומסרב להתפשר עם השני, אתה בגיהנום. אם אתה מסתדר עם אחרים, הרי שאתה בגן עדן…
למשל הזה כאמור, לא מצאתי מקור אך הבעל שם טוב הקדוש, בפרשתינו, מביא משל עם רעיון דומה על תקנתו של המצורע. אנו מוצאים בהסבר של חז"ל אודות העונש של המצורע, כי הוא נענש על הוצאת שם רע ודיבור לשון הרע. לגבי התיקון שלו, כתוב "ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת ואזוב". ידוע, כפי המבואר פעמים רבות בספרי חסידות, כי מידת הגאווה היא המקור לכל המידות הרעות, ולכן – למרות שהעונש בא על לשון הרע, התיקון הוא על הגאווה.
וכך מביא הרה"ק מפולנאה בספרו 'צפנת פענח', את המשל של הבעל שם טוב הקדוש על אותו אדם גבוה, שעמד מול מקום זריחת השמש, והתחמם מאוד. היה שם חכם אחד, שנעמד מולו והחל לשתות מים קרים, מתוך מטרה כי אותו גבה-קומה, ינהג כמוהו – וירוויח בכפליים. הן ישתה את המים הקרים, והן יתכופף מעט וברגעים אלו השמש לא תקפח על ראשו.
אך אותו אדם, כמה שהיה גבוה פיזית, כך היה גם גבה לבב. עקשן שסירב לכופף את ראשו מול אנשים אחרים, גם לא לצורך עצמו. ניסה אותו חכם להתיז עליו את המים, אך הוא לא היה מסוגל לפתוח את הפה ולהראות שהוא זקוק לטובתו של אדם אחר, עד שבסופו של דבר מצא את מותו.
הנמשל, לאנשים הזקוקים להכוונה מצדיקי וחכמי הדור, אך הם מסרבים לכופף את הראש ולקבל מאחרים. בפרקי אבות שאנו קוראים בימים אלו אנו לומדים כי החכם לומד מכל אדם, אך מי שמעשיו פגומים בגלל שהוא לא קיבל מאחרים, והוא עוד דיבר נגדם, תקנתו בכך שהוא ישפיל את עצמו כאזוב ותולעת.
***
בספרי החסידות מובא רבות בשלילת מידת הגאווה, שהיא כאמור השורש לכל המידות הרעות. הבעל שם טוב הקדוש הסביר רבות כי בצד השני של הגאווה, יש את מידת ההשתוות. האדם צריך לקבל את כל מה שעובר עליו בצורה שווה. לא משנה אם עובר עליו יום טוב או יום רע, האם פוטר מהעבודה או קיבל העלאה במשכורת וכך הלאה. לקבל הכל במידה שווה.
וכך כתוב בצוואת הריב"ש: "שויתי ה' לנגדי תמיד, שויתי לשון השתוות, בכל דבר המאורע הכל יהיה שוה אצלו, בין בענין שבני אדם משבחין אותו, או מבזין אותו, וכן בכל שאר דברים, וכן בכל המאכלות, בין שאוכל מעדנים, בין שאוכל שאר דברים, הכל ישוה בעיניו, כיון שהוסר היצר הרע ממנו לגמרי, וכל דבר שיארע, יאמר הלא זהו מאתו יתברך שמו ואם בעיניו הגון וכו', וכל כוונתו לשם שמים, אבל מצד עצמו אין חילוק, וזה מדרגה גדולה מאוד".
ובהסבר מידת ההשתוות נכתב בצוואת הריב"ש בשם הבעש"ט: "שיהיה שוה אצלו אם יחזיקוהו לחסרון ידיעה, או ליודע בכל התורה כולה, ודבר הגורם לזה הוא הדבקות בבורא יתברך שמו תדיר, שמחמת טרדות הדבקות, אין לו פנאי לחשוב בדברים אלו, שטרוד תמיד לדבק עצמו למעלה בו יתברך שמו, ובכל דבר שיעשה, יחשוב בזה שהוא עושה נחת רוח לבורא יתברך שמו, ולא לצורך עצמו אפילו מעט, אפילו אם עשה שיהיה לו תענוג בעבודתו, לא יהיה לצורך עצמו".
מסופר, כי לפני שהגיע זמנו של הבעל שם טוב הקדוש להתגלות, הוא כתב לרבי אדם בעל שם, כי הוא אינו רוצה להתגלות שכן הדרך החדשה שהוא יסלול בעבודת ה', על ידי הארת פנימיות התורה וגילוי שיטת החסידות לרבים, הוא יעורר מחלוקת, ומדוע להרבות מדנים בישראל?
בנוסף, הבעש"ט הק' כותב לרבי אדם כי הוא מרוצה ממצבו הנוכחי בו הוא יכול לשבת בשקט ולשקוע בסתרי תורה בלי שיפריעו לו ויטרידו את מנוחתו, ומדוע עליו להתגלות, והרי טוב לו ללמוד עם רבו הידוע, אחיה השילוני.
המענה לא הגיע לשכנע את הבעש"ט מדוע כדאי לגלות את תורת החסידות למרות המחלוקת ולמרות ההקרבה העצמית. רבי אדם ענה לבעש"ט בסגנון אחר, עם תמיהה מדוע זה בכלל אכפת לו, מאחר ורצון הבורא הוא כי עליו להתגלות, הרי שזה מה שצריך להיות, בלי לחשוב יותר מידי על עצמו.
אך האם כל אחד מאיתנו יכול להגיע לדרגה זו של מידת ההשתוות?
***
ראשית לכל יש לדעת כי כמו בכל מידה, גם כאן, יש דרגות שונות ועמוקות יותר ויותר, ואין צורך להתייאש מראש בגלל המחשבה שלא נוכל להגיע לדרגה בהשתוות כמו הבעש"ט, למרות שראוי לציין כאן את דברי ה'בית אהרן' זיע"א בשל הבעש"ט: "האדם יכול להשיג מה שהשיגו כל התנאים והאמוראים רק הגאות מעכב ואינו מניח להשיג, ועצבות נמשך גם כן מגיאות כי הוא מחשב בעצמו שכפי גודל ערכי שאני איש חשוב מאוד, היה צריך להיות לי התלהבות וכו'".
והדרך להתחיל לעלות במסילה העולה בית א-ל, להשיג ולו במעט את מידת ההשתוות, מגיעה מהבנה והתבוננות עמוקה בדברי הבעש"ט, בהסבירו את הפסוק 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד'.
איך להגיע לדרגה של 'שיויתי', של מידת ההשתוות? על ידי 'ה' לנגדי תמיד', ההבנה וההפנמה, כי לא משנה אם שיבחו אותו או ביזו אותו, הוא לא פקטור. לא הוא הנושא. מדובר בסך הכל בעשיית רצונו של הקב"ה, ולא אכפת לו מה חושבים עליו ומה מדברים אודותיו.
נכון, גם הבעש"ט כותב כי מדובר ב'מדרגה גדולה מאוד', אך גם בהלכה, מבואר כי מדובר במדרגה נעלית, ובכל זאת הדבר נפסק להלכה – ונמסר לרבים בפנימיות העניינים בתורת החסידות, כך שכל אחד יכול להגיע לדרגה זו.
וכך כותב הרמ"א בהגהות הראשונות על השולחן ערוך: ""שויתי ה' לנגדי תמיד" הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים; כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול; ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו, והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן, כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול, הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'", מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד".
גם הוא מבאר כי על ידי התבוננות כי 'ה' לנגדי תמיד' מגיעים למידת ההכנעה, כפי שכותב הבעש"ט להגיע למידת ההשתוות. גם כאשר מדובר במדרגה גדולה ובכלל גדול במעלות הצדיקים, הרי שהדבר שייך אלינו, לכל אחד ואחד בהתאם לדרגתו, על ידי ההתבוננות הנכונה בגדולתו של הקב"ה וכיצד אנחנו רק צריכים לעשות את רצונו בלי שיקולים אחרים, נגיע לתיקון מעונשו של המצורע.
למאמרים נוספים של שלומי זייבלד לחצו כאן
להערות ופניות: [email protected]
