ערב שבת שלום ומבורך לכולם
פרשת עקב
באנו מכ מנחם אב ארבעים יום קודם ראש השנה ויום ההילולא קדישא ה81 של הגהק המקובל האלוקי ציס"ע רבי לוי יצחק שניאורסון זיעא הי"ד אביו של מרן כק הרבי מילובאוויטש נשיא הדור
רבי לוי יצחק הינו בן אחר בן למרן רבינו הגדול והקדוש בעל התניא קדישא זיעא דרך נכדו האדמור הגהק הצמח צדק רבי מנחם מענדל שניאורסון מליובאוויטש זיעא הרבי השלישי לחסידות
רבי לוי יצחק כיהן רב בכמה ערים באוקראינה ועמד כל משמר הדת במסירות נפש נוראית עד כדי שאסרו אותו כמה פעמים על הפצת התורה והמצוות ושלחו אותו לגלות עד שהוא נפטר שם אחרי עינויים קשים ביותר
ועם כל זה לא הפסיק ללמוד ולכתוב את חידושי תורתו בכל פרדס התורה וכן אשתו הרבנית הצדקנית חנה עה עזרה לו מאוד בכל ענייני היהדות והפצת כתבי תורתו שיעלו על הכתב ויש היום סדרת ספרים בשם ליקוטי וחידושי לוי יצחק על הש"ס והזוהר ועוד …
לא לחינם זכה הרב הקדוש חסידא קדישא לישראל לבן כמו הרבי שיאיר את כל העולם בתורה ומצוות וינהיג ביד רמה דורנו אחר כל הסבל של השואה האיומה לא תקום פעמיים צרה רח"ל
והיום כא מנחם אב חל יום הילולא קדישא של מרן האדמו"ר הגדול הקדוש והטהור רבי אהרן מבעלזא זיעא שהיה בידידות עצומה עם מרן הרבי הריי"צ וחתנו הרבי וגם יש ביניהם קשרי משפחה דרך נכד הרהק רבי מרדכי מטשרנוביל הרהק רבי יעקב ישראל עם נכדת האדמור הזקן מרן בעל התניא קדישא זיעא
יהי רצון שיהיו מליצי יושר עלינו להחיש הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש בחסד וברחמים בשובה ונחת ולא יינזק שום יהודי בכל מקום בעולם ולא יהיה שום הפרעה לעולם התורה ושלום ואחדות בין כולם אמן ואמן
והיה עקב תשמעון (ז,יב)
השגת המוח צריכה לחדור עד העקב (המילה "תשמעון" היא במשמעות של הבנה, כמו "והם לא ידעו כי שומע יוסף", שומע – מבין). וכפירוש הידוע במה שנאמר (תולדות כו) "עקב אשר שמע אברהם בקולי" – ה"שמע בקולי" חדר עד לעקב.
(שיחת ש"פ ואתחנן תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך ה, עמ' 2680).
והיה עקב תשמעון (ז,יב)
במלה עקב שני פירושים: רש"י מפרש שהכוונה ל"מצוות קלות שאדם דש בעקביו", ובחסידות מבואר שיש כאן רמז לעקבתא דמשיחא, שאז ודאי "תשמעון", מכיוון ש"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ז). ושני הפירושים קשורים זה לזה, שכן הן בקיום המצוות הקלות והן בעבודה בעקבתא דמשיחא באה לידי ביטוי התבטלות גמורה לה'.
קיום המצוות הקלות – מי שמקיים מצוות מתוך קבלת עול טהורה מקיים את כולן בשווה, ואינו מבחין בין קלות לחמורות; ואילו כאשר קיום המצוות הוא מתוך תענוג, ייתכן שהמצוות החמורות יהיו חביבות יותר מהמצוות הקלות.
העבודה בעקבתא דמשיחא – עקבתא דמשיחא הוא זמן של הסתר פנים וחושך כפול ומכופל, ועבודת ה' בתקופה כזו היא בעיקר מתוך קבלת עול, לא מתוך תענוג, כך שנעדר לגמרי ה"אני" של האדם, ועבודתו מבטאת התבטלות מוחלטת להקב"ה.
(לקוטי שיחות כרך י"ט, עמ' 71).
ואכלת את כל העמים (ז,טז)
כלומר: תבררו ותעלו את כל העמים. כשם שיהודי מברר ומעלה את הניצוץ האלוקי שבמאכל כשהוא אוכל, כך הוא מעלה את ניצוצות הקדושה שבאומות-העולם, על-ידי שהוא נושא ונותן איתם באמונה, ומהכסף שהוא מרוויח הוא נותן צדקה.
ואל יהא הדבר קל בעיניך, שכן מבואר בחסידות שמשא ומתן באמונה ממשיך אותה המשכה שמלאכים ממשיכים בשירם ובזמרם.
(ספר המאמרים תר"ל, עמ' פח).
כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני (ז,יז)
אומר הרב המגיד ממזריטש:
"כי תאמר" – אם תחשוב לעצמך, "בלבבך רבים הגויים האלה" – שיש בליבך גויים רבים, מידות רעות, עליך לדעת ש"ממני" – אתה אשם בכך, שכן אם היית דבק בהקב"ה ומתבטל לפניו, היית מסוגל להפוך מידות אלו לטוב. וכפי שאנו רואים שכאשר מחזירים חיטה לשורשה, לכוח הצומח שבאדמה, והיא נרקבת שם, היא משתנית מחיטה אחת לחיטים רבות.
(מגיד דבריו ליעקב, עמ' כד).
עד אבוד הנשארים והנסתרים מפניך . . כי ה' אלקיך בקרבך א-ל גדול ונורא (ז,כ-כא)
"הנסתרים מפניך" רומז לרע דק ביותר, שלגודל דקותו אינו נראה. כדי לגלות ולבטל רע כזה יש צורך באור גדול ביותר – "א-ל גדול ונורא".
(תורה אור הוספות עמ' קד).
כל המצוה (ח,א)
אם התחלת במצווה גמור אותה, שאינה נקראת המצווה אלא על שם גומרה (רש"י).
אף אנו נאמר – "אין הגאולה נקראת אלא על שם גומרה". ברור שעבודתם של הדורות הקודמים נעלית לאין-ערוך מעבודת דורנו, דור יתום; ובכל זאת הגאולה נקראת על שם דורנו, הדור האחרון לפני ביאת המשיח.
(לקוטי שיחות חלק יט, עמ' 104).
ויאכילך את המן… למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (ח,ג)
כשבני-ישראל אכלו את המן, שהיה לחם מן השמים, הרגישו שהם חיים מן האלוקות שבלחם, לא מגשמיותו. ומזה למדו לדעת שהוא הדין גם ללחם מן הארץ (שאכלו לאחר מכן, כשבאו לארץ-ישראל) – לא גשמיות הלחם מחיה אלא הניצוץ האלוקי שבו.
וזהו "על כל מוצא פי ה' יחיה האדם": כשאדם מברך ברכת הנהנין בכוונה לפני האכילה ומזכיר שם שמים, הוא מעורר ומגלה את החיות האלוקית שבמאכל, בבחינת "מצא מין את מינו וניעור", ואז הוא ניזון וחי מחיות זו.
(כתר שם טוב עמ' כה).
לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (ח,ג)
"לחם" רומז לתורה, כמבואר במדרש (במדב"ר פ"ח). רומזת כאן התורה, שאדם אינו יכול לחיות מלימוד התורה בהשגה ובעיון בלבד, אלא עליו להוציא בפה את מה שהוא לומד. ככתוב (משלי ד): "כי חיים הם למוצאיהם", ואמרו רז"ל (עירובין נד) "אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה".
(לקוטי תורה דברים, עמ' פד).
שמלתך לא בלתה מעליך (ח,ד)
מפרש הרב המגיד:
"שמלתך" – הלבוש הרוחני שנוצר מקיום המצוות שלך, "לא בלתה" – לא נקרעה, "מעליך" – בזכותך, מכיוון שקיימת את המצווה ללא פנייה אישית, שכן קיום מצווה מתוך פניות מביא לקריעת וביטול לבוש זה.
(אור תורה).
שמלתך לא בלתה מעליך (ח,ד)
שהיה הענן מגהצם (רש"י).
החושך עצמו ("ענן") גורם להתעלות רוחנית ("גיהוץ"). לפעמים אין אדם מצליח לעורר את ליבו לתפילה בחמימות, וכתוצאה מכך הוא משתדל בכל כוחו להתגבר על מחיצה זו ולבטלה, וכמו ילד קטן שאביו מתרחק ממנו, שהריחוק מגדיל את אהבת הבן אל אביו.
זהו שנאמר (יחזקאל א) "ענן גדול ואש מתלקחת": ה"ענן גדול" מביא ל"אש מתלקחת", התלהבות וחמימות.
(אור תורה).
ארץ אשר אבניה ברזל (ח,ט)
אל תקרי אבניה אלא בוניה (תלמידי חכמים מקיימי עולם בבנייניהו, רש"י) (תענית ד).
כדי לבנות את ארץ-ישראל יש צורך גם ב'ברזל' כפשוטו, היינו צבא ונשק שירתיעו את שונאי-ישראל; אבל יש לזכור תמיד ש'ברזל' זה אינו אלא לבוש בדרך הטבע לכוחנו האמיתי, לימוד ושמירת התורה.
(משיחת כ' מנ"א תשל"ז).
ואשברם לעיניכם (ט,יז)
משה שבר את הלוחות לעיני כל ישראל דווקא כדי לעוררם בתשובה, שכן ראיית שבירת הלוחות עוררה בהם רגש של חרטה ותשובה. וכמשל הבן שאינו מציית לאביו, שאביו מרחיקו מביתו ומתנכר אליו, ועל-ידי זה מתעוררת ומתגלה אהבתו של הבן אל האב.
(לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 240).
בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי . . לעמד לפני ה' לשרתו . . ה' הוא נחלתו (י,ח-ט)
"לוי" קשור עם עניין הגבורות, כידוע שכוהנים ולויים הם חסד וגבורה.
הווי אומר: כאשר רואים עניין של גבורות, חושך כפול ומכופל של הגלות, יש לדעת שכוונת ההסתר היא להוסיף באור הקדושה כיתרון האור מן החושך – "לעמוד לפני ה' לשרתו . . ה' הוא נחלתו".
בעניין זה מסופר, שכאשר הרבי הריי"צ היה בספינה בדרכו מארץ הקודש בשנת תרפ"ט, הגיעה אליו הידיעה על הפרעות שאירעו בחברון. כתוצאה מכך נתקף הרבי בהתקף כליות. בספינה זו נסע גם הד"ר וואלך, שטיפל ברבי עד שחזר לאיתנו. לאחר מכן נכנס הרופא אל הרבי וביקש תיקון, באומרו, שעובדת היותו בספינה אִפשרה את מחלתו של הרבי, שכן אילו לא היה בספינה, לא היה הרבי נחלה מלכתחילה!
ואף כאן, ירידת הגלות עצמה מכריחה שקדמה לה האפשרות של תיקון ועלייה.
(שיחת ש"פ עקב תשמ"ה התוועדויות תשמ"ה כרך ה, עמ' 2770).
מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך (י,יב)
מדוע יש צורך בציווי על יראת ה', והרי מלך בשר ודם אינו צריך לצוות את תושבי המדינה שייראו ממנו, שכן הם יראים ממנו בלאו-הכי?!
אלא שאין הציווי על יראת העונש, אלא על יראה נעלית יותר, יראת-בושת (האדם מתבייש מגדולת הבורא, בדוגמת אדם שמתבטל לפני אדם גדול). לכן נאמר "שואל מעמך" דייקא, שכן יראת העונש מצויה בכל הנבראים (העכבר ירא מן החתול, החתול מהכלב, וכן הלאה), אבל "מעמך" דורשים יראה יותר נעלית, יראת בושת.
(כתר שם טוב עמ' כג).
כי אם ליראה את ה' אלקיך (י,יב)
אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא… אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא (ברכות לג).
הדבר אומר דרשני: הלא "שואל מעמך" כתיב, ולא "שואל ממשה"?
אומר הבעל-שם-טוב:
המורא מפני תלמיד-חכם מביא ליראת ה', כמאמר רז"ל (פסחים כב) "את ה' אלקיך תירא, לרבות תלמידי חכמים". ומכיוון שבני-ישראל התייחסו אל משה בהדרת הכבוד, ככתוב (תשא לד) "וייראו מגשת אליו", הרי זה מילתא זוטרתא בשבילם להגיע גם ליראת ה'.
(כתר שם טוב עמ' כג).
* * *
רבנו הזקן מבאר:
לגבי ה'משה' שבכל נשמה, כוח הדעת וההתבוננות (כידוע שמשה רבנו ממשיך בחינת הדעת בכל נשמה), קל להגיע ליראת ה'. שכן כאשר אדם מתבונן בגדולת הבורא, וכיצד הוא בוחן כליות ולב וכל צעדיו יספור, תיקבע בליבו יראת ה' לכל היום כולו, כשיחזור ויתבונן בזה אפילו בהתבוננות קלה.
(תניא פרק מב).
מה ה' אלוקיך שואל מעמך (י,יב)
הקב"ה דורש מכל יהודי שיהיה בבחינת 'מה' וביטול, שאז לא יתאווה כלל לתענוגי העולם. וכמו שר גדול העומד לפני המלך, שמפני אימת המלך מתבטלת כל מציאותו, עד שגם אם יזדמן לו הגדול שבתענוגי העולם לא יתאווה אליו כלל.
(כתר שם טוב עמ' נו).
מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך (י,יב)
אטו יראת-שמים מילתא זוטרתא היא? אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא (ברכות לג).
יש לבאר: על-ידי הלימוד במדרש ואגדה, שניתנו לנו על-ידי משה, אפשר להגיע בקלות לדרגה של יראת ה'. כמאמר רז"ל (אבות דרבי נתן ספכ"ט) "כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טעם טעם של יראת חטא". וכמו כן אמרו (ספרי פרשתנו ספי"א): "למוד דברי אגדה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם".
(אור-התורה דברים, עמ' תקסט).
* * *
ועוד: הכנעה ושפלות מביאות ליראת-שמים, כדכתיב (משלי כב), "עקב ענווה יראת ה'". לכן נחשבת יראת ה' למילתא זוטרתא לגבי משה, העניו מכל אדם, שאמר על עצמו "ונחנו מה" (בשלח טז). ומטעם זה עצמו קל גם לכל אדם להגיע ליראה, שכן בכל נשמה ישנה בחינת "מה", הביטול להקב"ה.
(אור-התורה דברים, עמ' תקסט).
הגדול הגיבור והנורא (י,יז)
הגדול – חסד; הגיבור – גבורה; והנורא – תפארת.
מדוע נוספה אצל תפארת אות ו', "והנורא"?
אומר הרב המגיד: תפארת היא מיזוג של שתי מידות מנוגדות, חסד וגבורה. מיזוג זה אפשרי רק על-ידי המשכה מדרגה נעלית ביותר (וכמו שני שרים המנגדים זה לזה, שבעומדם לפני המלך מתבטלים שניהם ממציאותם ויכולים להתחבר יחד), והמשכה זו נרמזת באות ו', המורה על המשכה מלמעלה למטה.
(מגיד דבריו ליעקב (הוספות) סימן יג).
והיה אם שמוע תשמעו (יא,יג)
בימי אדמו"ר ה'צמח-צדק' היה חסיד אחד שמפאת גילו המופלג לא היה יכול לנסוע אל הרבי. החסיד הזה נהג ללוות כל חסיד שעבר דרך עירו בדרכו לליובאוויטש, והיה אומר לו: "אם שמוע" – אם תשמע, "תשמעו" – סופך להכיר ולהרגיש ("דערהערען").
(מפי השמועה).
דגנך ותירשך ויצהרך (יא,יד)
אומר הרב ר' לוי יצחק ע"ה, אביו של כ"ק אדמו"ר, שבפסוק זה נרמזות שלוש הגאולות של חג-הפסח, פורים וחנוכה.
"דגנך" – חג הפסח. שכן גלות מצרים החלה בחלומו של יוסף "והנה אנחנו מאלמים אלומים" (וישב לז), וזהו דגן; לאחר מכן ירדו בני יעקב למצרים לשבור בר – דגן; ובני-ישראל יצאו ממצרים כש"משארותם צרורות בשמלותם" (שמות יב) – שוב דגן.
"תירושך" – פורים. שכן נס פורים אירע על-ידי יין: ושתי נטרדה במשתה היין ובאה אסתר במקומה, ומפלת המן היתה במשתה היין שעשתה אסתר.
"יצהרך" – חנוכה, שהרי נס חנוכה קשור בפך השמן.
(מפי השמועה).
ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת (יא,טו)
אסור לאדם שיאכל קודם שייתן מאכל לבהמתו, שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך, והדר ואכלת ושבעת (ברכות מ).
אכילת בהמה – היינו התבוננות בעניין אלוקי המובן גם לנפש הבהמית. אכילת אדם – התבוננות בעניינים נעלים, המתאימים לנפש האלוקית.
"אסור לאדם שיאכל קודם שייתן מאכל לבהמתו" – תחילה יש להאכיל את הנפש הבהמית, היינו פסוקי דזמרה, שהוא סידור שבחו של מקום בבחינת ממלא כל עלמין, כוח הפועל בנפעל, וזה נותן כוח בנפש הבהמית לעלות ולהתכלל באור אין-סוף-ברוך-הוא. ולאחר מכן יאכל מאכל אדם, היינו קריאת שמע ושמונה עשרה, ש"מוסר נפשו באחד" ממש, במהות ועצמות אור אין סוף.
(לקוטי תורה ויקרא עמ' מט).
וסרתם ועבדתם אלקים אחרים (יא,טז)
אמר הבעל שם טוב:
"וסרתם" – כאשר אדם מפריד את עצמו מדבקותו בקב"ה, מיד "ועבדתם אלקים אחרים" – הוא עובד 'עבודה זרה'. אין ממוצע בין שתי הקצוות. זהו שנאמר (ישעיה נה) "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי": כאשר המחשבה אינה דבוקה בקב"ה, נהיה מיד "ולא דרכיכם דרכי".
(צוואת הריב"ש סע"ו עמ' יב).
* * *
מסביר כ"ק אדמו"ר:
יש צורך בדבקות תמידית כדי לזכור שאין 'אלוקים אחרים', היינו שאין בעל כוח בעולם חוץ מהקב"ה ('אלוקים' לשון כוח, כמו "ואת אילי הארץ לקח"). כל עוד האדם דבק באלוקות, הוא מרגיש ומכיר שהכוכבים והמזלות אינם בעלי יכולת (כי אין להם בחירה ואינם אלא כגרזן ביד החוצב בו); אך ברגע שנפסקת הדבקות, הוא 'עובד אלוקים אחרים', הוא מרגיש שגם כוחות הטבע הם בעלי השפעה ויש להתחשב אתם.
(משיחת ש"פ ראה תש"כ. תורת מנחם תש"כ כרך ב, עמ' 291).
ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם (יא,יז)
כשהיה כ"ק אדמו"ר הזקן בן י"ג שנה, שמע פעם אחת אברך יושב ולומד בהתמדה בלתי-רגילה, בקול רם, ובמהירות גדולה.
אמר לו רבנו הזקן: נאמר "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם". "הארץ הטובה" – היינו רצון וחשק (ארץ מלשון רצוא) בלימוד התורה ובעבודת הבורא. "אשר ה' נותן לכם" – שהקב"ה מעניק לאדם. "ואבדתם מהרה" – יש לאבד את ה'מהרה' ולסלקו מ'ארץ' זו. כלומר, יש ללמוד תורה בנעימה, לענג את הנשמה בנועם התורה.
(ספר-השיחות ת"ש עמ' 59).
ולדבקה בו (יא,כב)
והוא סוד גדול (אבן עזרא).
המשפיע הנודע הרה"ת ר' שמואל-גרונם אמר פעם על כך: אנחנו יודעים את הסוד…
(מפי השמועה).
©לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה
