השיעור השבועי: פרשת ראה • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך לכולם

נכנסים לשבת מברכים פרשת ראה ואין כמו לבקש עכשיו שהקב"ה יראה נא בענינו
ויריב את ריבנו ויגאלנו מהרה למען שמך תכף ומיד

כמו שמבואר שכל חודש אלול הבא עלינו לטובה הוא היסוד לשנה הבאה אחריו כמו שכל בנין יש לו יסודות אותו הדבר גם ברוחניות

ואם היינו יודעים איך יראה השנה הזו תשפד אפילו קצת בוודאי שחודש אלול שעבר היה נראה אחרת לגמרי לכן לא נהיה בעצבות רק בשמחה כי אין איתנו יודע חשבונות שמים וגלגולים קודמים וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד וכי בשמחה תצאו …

אבל הצרה הכי גדולה מהכל שעדיין בית המקדש לא נבנה ומשיח צדקנו לא הגיע ומזה משתלשל כל הבעיות שקורות
בעולם הן בגשמי והן ברוחני

בשבת מברכים תיקן וכך קיבל מהאדמורים הקודמים זיעא כ"ק מרן האדמו"ר הגהק הרבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש זיעא חמיו של כק מרן הרבי מילובאוויטש לקרוא את כל התהילים וזה משפיע על כל החודש כולו בגשמיות וברוחניות

שיהיה לכולנו גמר חתימה טובה ומוצלחת לשנה הקרובה טובה ומתוקה בכל מכל כל וגאולה פרטית וכללית אמן ואמן

ראה אנכי נותן (יא,כו)
אני נותן לכם את ה'ראה', בחינת ראייה באלוקות. כידוע שמשה רצה ליכנס לארץ כדי להעלות את ישראל לדרגת ראייה, "אעברה נא ואראה" (ואתחנן ג), אך לא זכה לכך, ככתוב (ואתחנן ד) "ועתה ישראל שמע וגו'". אולם כשראה את הארץ מרחוק, השיג מעין של בחינת ראייה, ודרגה זו השפיע לכל ישראל.
(משיחת ש"פ ראה תשי"ג. תורת מנחם התוועדויות תשי"ג חלק שלישי (ט) עמ' 144).

ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה (יא,כו)
"ראה" – רומז לבחינת ראייה באלוקות. "אנכי" – הכוח והעזר לעבודה זו בא ממהותו ועצמותו יתברך, "אנכי מי שאנכי". "נותן" – עזר זה ניתן בעין יפה, כמאמר (ראה בבא-בתרא נג) "כל הנותן בעין יפה נותן". "לפניכם" – הסיוע נקלט בפנימיות. "היום" – העזר מוגש בכל יום ויום מחדש. "ברכה וקללה" – הסיוע עוזר הן לקיום מצוות עשה והן לשמירת מצוות לא תעשה.
(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 696).

ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה (יא,כו)
אמר משה נביא: חמון דאנא מסדר קדמיכון יומא דין ברכתא וחילופא (תרגום ירושלמי).
ה"משה" שבכל דור נותן לנו לפעמים דבר שנראה בבחינת "קללה", כלומר, מילוי הוראותיו מביא למצב קשה. אך עלינו לדעת שלאמיתו של דבר אין כאן קללה אלא ברכה, שכן על-ידי הייסורים האלה נפטרים מייסורים קשים יותר וכיוצא בזה.
(שיחת ש"פ ראה תש"י. תורת מנחם כרך א, עמ' 184).

היום ברכה וקללה (יא,כו)
מבואר בספרים שאוויר גן-עדן ואוויר גיהינום מתפשטים סביב האדם. מחשבותיו ודיבוריו הטובים נרשמים באוויר גן-עדן, והרעים – באוויר גיהינום. על יסוד זה ניתן לומר יתרה מזו, שאף הנשמה עצמה מצויה בגן-עדן או בגיהינום, על-פי מעשי האדם.
זהו "היום ברכה וקללה": כאשר אדם מקיים מצווה, נמצאת נשמתו בשעת מעשה ("היום") בגן-עדן ("ברכה"); וכשהוא עובר עבירה, היא נמצאת באותה עת בגיהינום ("קללה").
(אור התורה דברים עמ' תרמב).

וקללה (יא,כו)
כיצד אפשר לומר "נותן" בקשר לקללה? והרי "כל הנותן בעין יפה נותן" (ראה בבא-בתרא נג), ומה עניין קללה אצל עין יפה.
אלא ראייה והסתכלות חזקה ("ראה") מביאה להכרה שהתוכן הפנימי והתכלית של הקללה אינו אלא ברכה, ומבחינה זו גם הקללה ניתנת בעין יפה. שכן כללות מציאות הרע והעונש ("קללה") לא נבראה אלא כדי לאפשר בחירה חופשית, שהאדם יבחר בטוב ויבוא על שכרו.
(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1342).

וקללה (יא,כו)
ולוטין (תרגום אונקלוס).
וחילופא (תרגום ירושלמי).
המטרה של ייסורי הגלות ("קללה") היא לזכך את ישראל ולהכינם לגאולה, ככתוב (עקב ח) "ה' אלוקיך מייסרך . . ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה". והנה תרגום אונקלוס נקרא "תרגום בבלי" (תוספות מנחות מד, א ד"ה כל), ובהעלם והסתר של בבל אין הכוונה הפנימית של ייסורי הגלות מורגשת וניכרת; לכן מתרגם "קללה" כפשוטו – "לוטין" (קללה בלשון ארמי). ואילו תרגום ירושלמי הוא תרגום ארץ-ישראל, שבה אלוקות בגלוי וניתן להרגיש את הטוב הפנימי שבייסורי הגלות; לכן תרגם "וחילופא", שכן גם הקללה ברכה היא, אלא שאופן המשכת הברכה מתחלף ומשתנה.
(לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 133).

ואמרת אכלה בשר כי תאווה נפשך לאכל בשר (יב,כ)
"ואמרת אוכלה בשר" – כאשר הגוף דורש אכילת בשר, "כי תאווה נפשך לאכול בשר" – סיבת הדבר היא שהנפש האלוקית מתאווה לבשר כדי לברר את ניצוצות הקדושה שבו.
בדומה לזה פירש הבעל-שם-טוב את הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף" (תהילים קז): כאשר אדם רעב או צמא למאכל ומשקה, הסיבה לכך היא שנפשו האלוקית מתעטפת ומשתוקקת לברר את ניצוצות הקדושה המצויים במאכל ובמשקה.
(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1111).

בכל אוות נפשך תאכל בשר (יב,כ)
אבל במדבר נאסר להם בשר חולין (רש"י).
כשהיו ישראל במדבר, מנותקים מהעולם, לא אכלו "בשר חולין", היינו שלא עסקו בבירור ובהעלאת ענייני החולין של העולם. ואילו משנכנסו לארץ החלו לעסוק בעבודת הבירורים, ואז הותר להם "בשר חולין". זהו שנאמר בתחילת פסוקנו "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך": עם הכניסה לארץ ניתנה לישראל הרחבה רוחנית, היינו כוחות מיוחדים, שיאפשרו להם לברר גם את החולין ואת החומריות.
ואף בעבודת האדם כן: כשהאדם קם בבוקר הוא עדיין ב"מדבר", ואסור לו לאכול, שכן אין בכוחו להעלות את המאכל לקדושה; ורק לאחר התפילה, שהיא בבחינת "ארץ-ישראל", ביכולתו להעלות ולברר גם "בשר חולין".
(לקוטי שיחות ד עמ' 1109).

רק חזק לבלתי אכול הדם (יב,כג)
לא הותר לנו בשר חולין (ראה רש"י לעיל פסוק כ) אלא ללא 'דם', המורה על רתיחת הדמים והתאווה. שכן חיות והתלהבות צריכים להיות רק בקדושה בלבד – ככתוב "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלוקיך" (פסוק כז).
(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1109).

רק חזק לבלתי אכול הדם (יב,כג)
שהיו שטופים בדם . . דברי רבי יהודה. רבי שמעון בן עזאי אומר, לא בא הכתוב אלא להזהירך . . להתחזק במצוות (רש"י).
רבי יהודה, מלשון הודאה וביטול, מדבר על דרגה נמוכה בעבודה – האדם הוא בעל מידות בהמיות ועליו לבררן ולשנותן. שכן המשמעות הפנימית של אכילת דם היא התעבות המידות, שהרי הדם הוא הנפש, ואכילת דם מחברת את נפש האדם עם נפש הבהמה.
לעומת זה, עבודתו של בן עזאי היתה מתוך "רצוא" ותשוקה להתעלות, כאומרו "נפשי חשקה בתורה" (יבמות סג), והוא מפרש את הכתוב על-פי אופן עבודתו: על האדם להתחזק ולהתעלות ולהאיר את נפשו על-ידי קיום המצוות (להזהירך מלשון זוהר).
(לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 51).

שמר ושמעת את כל הדברים האלה (יב,כח)
שמור, זו משנה (רש"י).
התורה ומצוותיה שומרים על הניצוץ האלוקי שבאדם, שלא יתבטל ולא ישתקע בחומריות וגסות של הנפש הבהמית.
(המשך תער"ב ב עמ' תרסט).
* * *
בימי שהייתו של הרבי הרש"ב ברוסטוב ביקש אחד החסידים את ברכת הרבי עבור בנו, שהשלטונות חפשו אחריו כדי לגייסו. אמר לו הרבי: ישב בנך בבית וילמד משניות, והקב"ה ישמרהו, שכן "שמור – זו משנה".
עשה החסיד כדברי הרבי, וראה זה פלא: חיילים חיפשו מסביב לביתו, אך לא נכנסו לבית עצמו.
(מפי השמועה).

כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם לדעת (יג,ד)
השאלה מפורסמת: אטו לניסיון הוא צריך כדי לדעת? והלא הכול גלוי וידוע לפניו.
אלא מטרת הניסיון היא "לדעת", להעלות את האדם לדרגת דעת והרגשה באלוקות. שכן הניסיון מנַגד וסותר לעבודת ה', ומזה מובן שיש בו ניצוץ אלוקי נעלה ביותר (על-פי הכלל שכל הגבוה ביותר יורד למטה יותר); וכאשר אדם עומד בניסיון ומגלה ניצוץ זה, מאיר גילוי אור בנשמתו והוא זוכה לבחינת דעת.
(לקוטי תורה דברים עמ' יט).
– – –
מוסיף כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק':
עניין זה נזכר דווקא כאן, ולא בניסיונות אחרים בתורה (כגון ניסיון העקידה או הניסיון במרה), שכן הניסיון הוא בתחום האמונה והדעת: הקב"ה מאפשר לנביא השקר להראות אות ומופת כדי לבחון את מידת אמונתו של האדם. מובן אפוא שהעמידה בניסיון כזה מביאה לבחינת דעת ביתר שאת ויתר עז.
(דרך מצוותיך עמ' 372).

אחרי ה' אלקיכם תלכו (יג,ה)
וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלוא כבר נאמר כי ה' אלוקיך אש אוכלה, אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה (סוטה יד).
"וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה" – בדבקות תמידית,
"והלוא כבר נאמר כי ה' אלוקיך אש אוכלה" – וכשם שהאש עולה ויורדת תמיד, כך יש עליות וירידות בהתלהבותו של האדם, ואי-אפשר להיות בהתלהבות תמידית.
"להלך אחר מידותיו" – יש לדבוק ב'לבושיו' של הקב"ה (מידות מלשון "מִדו בד"), שהם אותיות התורה. מי שחושב תמיד את אותיות התורה, דבק תמיד בקב"ה.
(צוואת הריב"ש עמ' יט).

אחרי ה' אלוקיכם תלכו (יג,ה)
להלך אחר מידותיו של הקב"ה (סוטה יד).
"אחרי ה'" – היינו בחינת 'אחוריים' של ארבע אותיות שם הוי'ה, שמהן באים ארבעה היסודות הרעים של הנפש הבהמית, שהם המקור לכל המידות הרעות (אש – כעס וגאוה; רוח – הוללות וליצנות; מים – המשיכה אחר תאוות; עפר – עצלות ועצבות).
"תלכו" – עליכם ללכת אחר מידותיו של הקב"ה ולתקן את המידות הרעות ששורשן ב"אחרי הוי'ה".
(אור-התורה דברים עמ' תרפד).

אחרי ה' אלקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצוותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון (יג,ה)
"אחרי ה' אלקיכם" – היינו ההתבוננות בביטול העולמות, שאינם אלא בחינת "אחוריים" בלבד, מאחר שנתהוו מזיו והארה, שהוא כאין ואפס לגבי מהותו ועצמותו יתברך. "תלכו" – התבוננות זו מביאה לאהבת ה', "הליכה" ורצוא לאלוקות. "ואותו תיראו" – ההתבוננות בהפלאת מהותו ועצמותו יתברך, שמביאה ליראה. "ואת מצוותיו תשמרו" – קיום המצוות. "ובקולו תשמעו" – לימוד התורה ("קול", שמורה על ירידה והמשכה, רומז לירידת התורה לעולם הזה). "ואותו תעבודו" – בשינוי הטבע והרגילות, שכן רק מי שעושה יותר מהרגלו נקרא "עובד אלקים" (חגיגה ט). "ובו תדבקון" – במחשבה דיבור ומעשה. לכן נאמר ציווי זה בלשון רבים, כי הוא מתייחס לשלוש הבחינות האלה. ונאמר "תדבקון", שכן גם העשייה הגשמית צריכה להיות קודש לה', והדבר נרמז ברגל הארוכה של נ' סופית.
(לקוטי תורה).

בנים אתם לה' אלקיכם (יד,א)
אנו רואים שהרגל בטלה לגמרי אל הראש, ולא יעלה על הדעת ש'תתנגד' להוראות הראש, וזאת מכיוון שהראש והרגל הם בעצם דבר אחד. והוא-הדין לקב"ה וישראל, שנמשלו לאב ובן, והרי "ברא כרעא דאבוה" (עירובין ע): נשמות-ישראל הן דבר אחד כביכול עם הקב"ה, ולכן ביכולתן להגיע לביטול מוחלט אליו יתברך.
(סדור עם דא"ח עמ' קסג).

כי יהיה בך אביון (טו,ז)
המעשה היא לתכלית דבר זה של משיח ה' ושמו חיים (אור החיים).
ידוע שבעל 'אור החיים' היה ניצוץ של משיח, ולזה רמז בכתבו "ושמו חיים".
בעניין זה מסופר:
בעיר שקלוב היה מוציא לאור ושמו ר' אשר, שנתפס להשכלה. בשנת תקמ"ה הדפיס חומש עם פירוש אור החיים, ומכיוון שהמשכילים לא האמינו בביאת המשיח, הלך והשמיט את המילים "ושמו חיים".
ה'אור-החיים' בגן-עדן הרגיש בדבר, ומלמעלה פסקו: רשע זה שהשמיט את שמו של 'אור-החיים', סופו שיוכנס שמו-שלו בספרו של 'אור-החיים'… מיד נפלה טעות בכל החומשים בדברי רש"י בפרשת נשא (ה) על הפסוק "ואמרה האשה אמן אמן": במקום "אמן אם מאיש זה אמן אם מאחר" נכתב "אמן אם – מאשר".
לא עברו ימים מועטים, ואישה אחת מנשי שקלוב נחשדה בדבר עבירה, וכשהביאוה לבית-דין לחקירה ודרישה הודתה ואמרה "מאשר"…
(מפי השמועה).

ורעה עינך באחיך האביון . . והיה בך חטא (טו,ט)
מדוע נאמר "והיה בך חטא" דווקא אצל המעלים עינו מן הצדקה?
שכן מצוות צדקה מכפרת על חטאיו של אדם, ככתוב (דניאל ד) "וחטאך בצדקה פרוק"; אך מי שאינו נותן צדקה נשארים בידיו כל חטאיו – "והיה בך חטא".
(לקוטי תורה דברים עמ' ל).

העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך… וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלוקיך (טו,יד-טו)
הסוגים שמהם נצטוו במצוות הענקה רומזים לג' הדברים שבהם קיים הקב"ה בבני-ישראל את מצוות הענקה, לאחר שהיו עבדים לפרעה במצרים:
צאן – רומז לקרבן פסח, הבא מן הצאן, שהוא זכר ליציאת מצרים ("שפסח המקום על בתי אבותינו").
גורן – רומז למצה, שבאה מדגן שבגורן, שאף היא זכר ליציאת מצרים ("שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך-מלכי-המלכים הקב"ה וגאלם").
יקב – רומז לארבע כוסות, שנתקנו כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים.
אולם במרור אין דין הענקה. שכן המרור הוא זכר לעבודת פרך, ובעבד עברי נאמר (בהר כה) "לא תרדה בו בפרך".
(תורת לוי-יצחק, עמ' כ).

העניק תעניק לו (טו,יד)
חמש סלעים מכל מין… דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר שלושים… רבי שמעון אומר חמישים (קידושין יז).
שלוש הדעות מיוסדות על ה'הענקה' שנתן הקב"ה לעבד העברי הראשון שיצא לחירות – יוסף הצדיק: הקב"ה הוסיף לו אות משמו, כדכתיב (תהילים פא), "עדות ביהוסף שמו" (סוטה לו).
חמש סלעים – כנגד האות ה' שניתוספה ליוסף. שלושים – האות ה' ניתוספה לפני אות ו', וה' פעמים ו' עולה שלושים. חמישים – מקומה של האות ה' היא אחר אות י', וה' פעמים י' עולה חמישים.
(תורת לוי-יצחק עמ' קכא).

וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה (טו,יח)
יכול אפילו יהא יושב ובטל, תלמוד לומר בכל אשר תעשה (ספרי).
אמנם הפרנסה באה מברכת ה', אבל בכל-זאת עלינו לעשות כלי בדרך הטבע לברכה זו. שכן הברכה באה משם הוי', מקור כל הברכות, והיא חייבת לעבור דרך שם אלוקים, בגימטרייה 'הטבע'.
ומכיוון שהעיקר הוא ברכת ה', כמובן, לא הכלי, יש להיזהר שעסק הפרנסה לא יהיה על חשבון תפילה בציבור וקביעת עיתים לתורה; לא ייתכן לייחס יותר חשיבות לכלי מאשר לברכה.
(קונטרס ומעין עמ' 126).

וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה (טו,יח)
על האדם רק לעשות כלי לפרנסתו, ולהשתדל בכל כוחו שהכלי יהיה נקי מכל סיג ופסולת של הונאה וכדומה, היינו שיהיה הכול על-פי דיני התורה. אז הוא כלי ראוי לברכה העליונה. וזאת בשניים: א) פרנסה ברווח; ב) הפרנסה תלך למקום הראוי.
(היום יום כז סיוון).

מהחל חרמש בקמה (טז,ט)
פעם אחת התלוננו חסידים לפני אדמו"ר מהר"ש, שהמשפיע בעירם נוהג בהם ביד קשה.
כשנכנס המשפיע ליחידות, אמר לו הרבי:
"מהחל חרמש בקמה". צריכים לשבור את ה"קמה", הגאווה והישות, באמצעות "חרמש" – היינו תעניות וסיגופים. אולם כל זה הוא כלפי עצמך; ואילו כלפי הזולת נאמר (תצא כג) "וחרמש לא תניף על קמת רעך".
(מפי השמועה).

ועשית חג שבועות (טז,י)
"ועשית חג" – הגילויים המתגלים בחגי ומועדי ישראל נמשכים על-ידי עשייה בפועל: בפסח – על-ידי אכילת מצה; בסוכות – על-ידי סוכה וד' מינים; ובשבועות – על-ידי אמירת אותיות התורה. ודיבור זה נחשב כמעשה, שכן הדיבור בתורה ותפילה הוא כעין דיבורו של הקב"ה, שחשיב מעשה (ב"ר פמ"ד).
(ספר-המאמרים תש"ה, עמ' 182).

ושמחת בחגך (טז,יד)
כ"ק אדמו"ר הזקן אמר: צריכים לקלוט את השמחה במידה כזאת, שהחג יהיה שלך – בחגך.
(ספר-השיחות תש"ד, עמ' 82).

איש כמתנת ידו (טז,יז)
ולעיל (פסוק י') נאמר "נדבת ידך".
כאן מדובר באדם שנתברך ב"אוכלין הרבה ונכסים מרובין" (רש"י). אדם כזה מרגיש שהעושר הרב שניתן לו אינו שלו אלא של העניים, והגיע לידו בתורת פיקדון בלבד, ואם-כן אין כאן 'נדבה' אלא 'מתנה' – נתינה בעין יפה. אבל לעיל מדובר באדם שאינו עשיר. איש זה עלול לחשוב שהמעט שיש לו אין בו כדי חלוקה לעניים; לכן נאמר שם "נדבת", שכן כל יהודי חייב לתרום לצדקה בנדיבות לב, כפי יכולתו.
וקדמה "נדבת" ל"מתנת", לומר לך, שמי שנותן בבחינת 'נדבת' מברכו הקב"ה שיוכל לתת באופן של "מתנת".
(ליקוטי-שיחות, כרך ט, עמ' 288).