שבת בראשית
שבה אמרו גדולי החסידות שהשבת הזו היא יסוד היסודות לכל החיים הבאים עלינו לטובה ולברכה אם יודעים שהבורא כל העולמים מלא כל הארץ כבודו ומביט עלינו ומחיה את העולם כולו דומם צומח חי מדבר כל רגע אז החיים שלנו יראו אחרת לגמרי
בראשית ברא: בשביל התורה שנקראת ראשית.. ובשביל ישראל שנקראו ראשית (רש"י).
יש השואלים: אם לימוד החסידות חשוב וחיוני, מדוע החסידות נתגלתה רק בדורות האחרונים?
תשובה לכך אפשר למצוא בדברי רש"י, שהעולם נברא בשביל התורה ובשביל ישראל. הגע עצמך – עד הולדת היהודי הראשון, אברהם אבינו, עברו כאלפיים שנה. מתן-תורה אף התרחש מאוחר יותר, אלפיים ארבע-מאות ארבעים ושמונה שנה לאחר הבריאה.
והלוא דבר הוא! העולם לא נברא אלא בשביל התורה ובשביל ישראל ואף-על-פי-כן חלף זמן רב ביותר עד לידתו של אברהם, ותקופה ארוכה עוד יותר עד מתן-תורה!
במשך כל התקופה הזו סברו הבריות שהעולם נברא בשבילן, בשביל ענייניהן הגשמיים, ואפילו לא עלה על דעתן שקיימת תכלית פנימית ונעלית יותר בבריאה.
נמצאנו למדים שאין בזמן הרב שחלף כדי ללמד על תכלית כוונת הבריאה, שהיא, כאמור, התורה וישראל. וכך גם בעניין תורת החסידות, אין זה חשוב כמה זמן חלף עד שנתגלתה, העיקר שסוף-סוף זכינו לכך.
בני-ישראל הם עטרת תפארת העולם; התורה היא עטרת תפארת בני-ישראל; ותורת החסידות היא עטרת תפארת של בני תורה.
(ספר השיחות תש"ד, עמ' 69-70).
בראשית (א,א).
"בראשית" נמי מאמר הוא (ראש-השנה לב).
מדוע לא נאמר במפורש "ויאמר" גם במאמר זה ("בראשית")?
איתא בספרי המקובלים, שתחילה הקב"ה האציל את האותיות, כנאמר: "בראשית ברא אלוקים את" – קודם נבראו האותיות מא' ועד ת', ועל-ידי האותיות ברא ה' את כל העולם.
נמצא שהבריאה הראשונה, היינו האצלת האותיות, הייתה במחשבה בלבד, ללא אמירה (כי אמירה אפשרית רק לאחר שיש אותיות). לכן לא נאמר בבריאה הראשונה "ויאמר", כי לא הייתה על-ידי מאמר ודיבור, אלא בבחינת מחשבה.
(אור-תורה בראשית דף ב עמ' א).
בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ (א,א).
"בראשית" – ראשית ותחילת עבודת ה' היא,
"ברא אלוקים" – לגלות ("ברא" מלשון גילוי, כמאמר (חולין מג) "שמא הבריא", היינו שמא ניקב ויצא לחוץ) את שם אלוקים,
"את השמים ואת הארץ" – המצוי בתוך השמים ובתוך הארץ.
ראשית עבודת האדם לבוראו היא לגלות את האלוקות המוסתרת בעולם ("עולם" מלשון העלם).
(כתר-שם-טוב – הוספות סימן ד עמ' 10).
* * *
"בראשית" – ב' ראשית, התורה וישראל.
"ברא" – לשון בריאוּת.
"אלוקים" – בגימטרייה "הטבע".
"בראשית ברא אלוקים" – בני-ישראל, על-ידי העבודה בתורה ומצוות, 'מבריאים' את הטבע, בכך שהם מגלים את תוכנו הפנימי ואת תכלית בריאתו.
(ספר המאמרים תרצ"ט עמ' 72).
* * *
"שמים" – עניינים רוחניים.
"ארץ" – עניינים גשמיים וחומריים.
"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" – על היהודי לזכור תמיד שכל מה שיש לו, הן הרוחניות שלו (תורתו וחכמתו) והן הגשמיות שלו (עושר, בריאות וכדומה) – הכול בא לו מאת הקב"ה.
אל לו לאדם לשגות ולחשוב ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" – אלא כשם שהקב"ה בורא את העולם כולו בכל רגע, כך הוא בורא גם את ההשפעה הפרטית הנשפעת לו.
(ליקוטי-שיחות כרך ב, עמ' 437).
* * *
"בראשית" – דבר ראשון על אדם לדעת כי:
"ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" – הקב"ה ברא את העולם ומלואו וממילא הוא בעל-הבית היחיד בתבל כולה. אולם,
"וחושך על פני תהום" – החלק שהקב"ה הועיד לאדם לתקן עדיין שרוי בחושך ועל האדם לתקנו ולהאירו. זאת על-ידי,
"ויאמר אלוקים" – כשאדם לומד תורה – "ויאמר"; ומקיים את מצוות ה' יתברך, שרובן ככולן נתלבשו בדברים גשמיים וטבעיים – "אלוקים" (שבגימטרייה 'הטבע'). אזי,
"יהי אור" – חושך העולם מתהפך לאור.
(ליקוטי-שיחות כרך ד 1247).
* * *
כשעומדים בראשית יסודו של מפעל חיובי, הן מפעל בעל אופי רוחני ("שמים") והן מפעל בעל אופי גשמי ("ארץ"), ונתקלים בקשיים – המסוגלים לרפות ולייאש את ידי העוסקים בדבר – אומרת התורה, "בראשית ברא אלוקים"! הקב"ה הוא אשר בורא ויוצר את הדבר. אלא שרצונו של הקב"ה הוא שהדבר ייעשה על-ידי אנשים מסוימים, ובהם בחר להיות שלוחי דרחמנא ועושי רצונו.
אי לזאת, גם כאשר בראשית הדרך נראה המצב כ"תוהו ובוהו וחושך", עד שנדמה כי אי-אפשר לפעול דבר – יש להתחזק במידת הביטחון ולזכור שכפי שבתחילת הבריאה שררו חושך ותוהו ובוהו, ועל-ידי דבר ה' "ויהי אור" הופיע האור במקום החושך ואת מקום התוהו ובוהו תפס סדר מסודר – כן יהיה במפעל המוקם.
(ליקוטי-שיחות כרך ב עמ' 657).
בראשית ברא אלקים (א,א).
הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת… יש מאין (רמב"ן).
ההכרה שהעולם נברא מאין ואפס המוחלט מוליכה בהכרח למסקנה שחידוש עצום זה חל מחדש בכל רגע (כמבואר בתניא), והיינו, שהנברא כשהוא לעצמו – הרי גם עתה הוא אין ואפס, וכל קיומו הוא משום שהקב"ה מהווה אותו בתמידות. מי שמתבונן בעניין זה ומגיע לידי הכרה זו – יעשה גם את עיסוקיו הגשמיים כלים לאלוקות.
(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 1).
בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ (א,א).
בכל הנבראים, הן בצבא השמים והן בצבא הארץ יש כוח אלוקי המהווה, מחיה ומקיים אותם בכל רגע ורגע.
חיות אלוקית זו היא "מציאותו האמיתית של כל נברא" (כי בלעדיו היה הנברא אין ואפס). אלא שהיא בהעלם מהנברא אשר אינו חש אותה והוא מרגיש את עצמו כמציאות המתקיימת בפני עצמה.
זוהי אפוא ראשית העבודה, לפעול שתתגלה החיות האלוקית שבכל דבר ודבר.
וזהו שנאמר:
"בראשית" – התפקיד הראשון הוא,
"ברא אלוקים" – לגלות את הנפש והחיות האלוקית.
"את השמים" – המצויה בצבא השמים,
"ואת הארץ" – והמצויה בכל צבא הארץ.
כשם שהכוח האלוקי שבכל דבר בעולם, מוסתר ונעלם ויש צורך לגלותו, כך (ובמידה יתירה) קיים העניין בכל יהודי ויהודי. לכל אחד מישראל יש נפש אלוקית שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש". ואולם מחמת שהיא מלובשת בגוף ובנפש הבהמית, הם מסתירים ומעלימים עליה. תפקידו של היהודי אפוא הוא לבטל העלם זה ולגלות את נפשו האלוקית.
(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 439).
ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור (א,ג).
הצדיקים נקראים בשם "אלוקים", כנאמר (שמות ז), "ראה נתתיך אלוקים לפרעה".
"ויאמר אלוקים יהי אור" – כאשר הצדיק רואה שחסר לאדם דבר-מה בגשמיות או ברוחניות, ואומר (מברך, גוזר) "יהי אור", אזי:
"ויהי אור" – אמירתו מתקיימת.
(כתר-שם-טוב סימן שנ"ה דף נג עמ' א).
* * *
חז"ל אמרו (מגילה י): "כל מקום שנאמר 'ויהי' – אינו אלא לשון צער". לכאורה צריך להבין מהו הצער בבריאת אור?
ההסבר הוא: כדי שיתהווה מאורו יתברך, הבלי-גבול, אור מוגבל שיהיה לפי יכולת הקיבול של העולם, מוכרח להיות "צמצום". לכן נאמר "ויהי" לשון צער, כי הצמצום נראה כמו צער לעולם, מפני שהוא בדוגמת מסך המסתיר ומחשיך את האור הבלי-גבול.
אך לאמיתו של דבר, הצמצום הוא לטובתנו ולתועלתנו, כי דווקא על-ידו אפשר שיתהווה אור מוגבל. זהו שנאמר "ויאמר אלוקים יהי אור": על-ידי שם "אלוקים", המורה על מידת הדין והצמצום, נעשה אור כזה שהוא מדוד ומוגבל, והעולם יכול לקבלו.
(אור-תורה בראשית דף ב' עמ' א').
ויכל אלוקים ביום השביעי (ב,ב).
בכל ששת ימי בראשית נזכר שם אלוקים בלבד, שהוא מידת הדין והצמצום; אך ביום השבת, שאז יש התגלות מידת הרחמים והחסדים של שם הוי', נאמר "ויכל אלוקים", כלומר: כלתה בחינת ומדרגת הצמצום של שם אלוקים ונתגלה החסד של שם הוי'.
(ליקוטי-תורה, שיר-השירים ד"ה "באתי לגני", דף לב עמ' א).
ויכל אלוקים ביום השביעי (ב,ב).
ויכל אלוקים ביום השביעי: רבי שמעון אומר בשר ודם, שאינו יודע עתיו ורגעיו, צריך להוסיף מחול על הקודש; אבל הקב"ה, שיודע עתיו ורגעיו, נכנס בו כחוט השערה ונראה כאילו כלה בו ביום (רש"י)
מהו הכפל "עתיו" ו"רגעיו" ומה משמעות כל אחד מהם?
ידיעת זמן מסויים, כגון ידיעת שעת כניסת השבת, יכולה להיות בשתי דרכים:
א) על-ידי ספירת הימים, השעות והרגעים שעברו מהשבת שעברה עד עתה, וכשעוברים חמישה ימים וכך וכך שעות ורגעים של היום השישי, יודעים שעכשיו מתחיל יום השבת.
ב) על-ידי ש'מרגישים' את השבת עצמה, כשהיא מגיעה. יהודי המרגיש את קדושת השבת יודע מתי השבת נכנסת (וכמסופר על הרה"ק ר' ישראל מרוזין, שנהג לעשן מקטרת בערב שבת, וכשהרגיש את זמן כניסת השבת, זרק את המקטרת מידו ופניו נשתנו).
זו משמעות שני הלשונות שברש"י, "עתיו" ו"רגעיו":
עתיו – מכוון לידיעה שמרגיש את הזמן מחמת עצמו, דהיינו שיודע שהשבת נכנסת מתוך הרגשת קדושת השבת. [כי "עת" פירושה זמן לעניין מסויים, כמו "עת ללדת גו' עת לשחק גו'" (קהלת ג)].
רגעיו – מכוון לידיעה שיודע על בוא הדבר מתוך ספירת הזמן שעבר עד עתה, דהיינו שיודע על כניסת השבת מספירת הימים, השעות והרגעים מהשבת שעברה.
(ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 25).
ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה (ב,ב).
כזה שהוא מכה בקורנס על גבי הסדן – הגביהה מבעוד יום והורידה משתחשך (ב"ר פ"י,ט).
יש לשאול, לשם מה סיים הקב"ה את מלאכת הבריאה באופן כזה שהמלאכה תיכנס לתוך יום השבת, ובלשון רש"י כאן – "נכנס בו כחוט השערה ונראה כאילו כילה בו ביום".
יש לומר, שבזה הקב"ה הורה לנו עד כמה צריכים לייקר כל רגע וכל פעולה, שכן פעולה זו של הורדת הקורנס השלימה את כל מלאכת הבריאה, ומיד באה מנוחת יום השבת. ללמדנו, שגם כשמדובר בפעולה טובה אחת ויחידה, ולוּ תהיה פעולה קטנה, 'כחוט השערה' בלבד, הרי פעולה זו היא ה'מכה בפטיש', שעל-ידה נשלמת כל עבודת זמן הגלות ונכנסים מיד ליום שכולו שבת ומנוחה.
ופסק-דין מפורש הוא ברמב"ם (הלכות תשובה פרק ג, הלכה ד): "עשה מצווה אחת, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה".
(ספר-השיחות תשמ"ח, כרך א, עמ' 147).
אשר ברא אלוקים לעשות (ב,ג).
"אשר ברא אלוקים ועשה" אין כתיב כאן, אלא "אשר ברא אלוקים לעשות", לומר שהכול צריך תיקון (רש"י לב"ר פי"א).
אדם עלול לחשוב: כיצד דורשים ממנו לתקן ולהעלות את ענייני העולם על-ידי עבודתו, והרי הקב"ה ברא את העולם כפי שהוא, וכיצד יבוא הוא וישנה את מה שהקב"ה קבע בעולמו?!
התשובה על כך היא – "אשר ברא אלוקים לעשות, לתקן". תכלית הכוונה של בריאת העולמות היא –לתקן: הקב"ה נותן כוח ויכולת לכל אחד מישראל שעל-ידי עבודתו יתקן את החסר בעולם ויביאו לידי שלימות!
זוהי אפוא הכוונה והתכלית של בריאת העולם כולו.
(משיחת פרשת בראשית תשט"ז. תורת מנחם כרך טו עמ' 189).
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (ב,ד).
אל תקרי בהבראם, אלא באברהם (זח"א פו).
הרב המגיד ממזריטש מפרש:
אברהם מסמל חסד ואהבה, ככתוב "חסד לאברהם", (מיכה ז), "אברהם אוהבי" (ישעיה מא). כשם שיש אברהם התחתון, שחי בעולם הזה, כך יש אברהם העליון – מידת החסד והאהבה שלמעלה, שנקראת "אברהם" (היינו צירוף אותיות אברהם).
זהו "בהבראם – באברהם": בריאת העולם היתה על-ידי "אברהם" העליון, היינו מידת החסד, ככתוב (תהילים פט) "עולם חסד יבנה".
(אור-תורה, פרשת חיי-שרה דף י, עמ' ב).
מכל עץ הגן אכול תאכל; ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו (ב,טז-יז).
עץ – רומז לעצות והדרכות בעבודת ה'.
גן – רומז לתורה, כמובא בתיקוני זוהר שגן רומז לנ"ג פרשיות התורה.
"מכל עץ הגן אכול תאכל" – כשאתה משמיע דברי תורה ברבים, עליך לראות שבדברי תורה הללו תהא הוראה בעבודת ה'.
"ומעץ הדעת טוב ורע" – אם מישהו אומר דבר-תורה שיש בו רק שכל ודעת, ללא הוראה ממנה בעבודת ה' –
לא תאכל ממנו…
(כתר-שם-טוב, סימן שיט, דף מב).
והנחש היה ערום (ג,א).
הנחש, המסמל את כוחות הקליפה, יכול לקבל יניקה רק מאותיות האחרונות של שם הוי', ו' ה', ולא מאותיות הראשונות, י' ה'.
וכפי שמצינו בעמלק, שהוא "משורש נחש" (זוהר ח"ג קכד), שנאמר (פירוש רש"י בסוף פרשת בשלח) "אין השם שלם עד שיימחה שמו של עמלק", היינו שחיסר ופגם באותיות ו' ה'.
וזהו "והנחש" – ו' ה' נחש.
(ליקוטי לוי-יצחק, מסכת פסחים, עמ' קלט).
ויתפרו עלה תאנה (ג,ז).
אילן שאכל אדם הראשון ממנו… רבי נחמיה אומר תאנה היה, שבדבר שקלקלו, בו נתקנו, שנאמר ויתפרו עלה תאנה (ברכות מ).
ידוע שמהמצוות נעשות 'לבושים' לנפש.
אדם הראשון, בשעה שעשה תשובה על חטא עץ הדעת, הפך את חושך החטא לאור, ואת הרע לטוב, כי כוח התשובה גדול כל-כך עד שהזדונות נעשות לו כזכיות, ולכן נעשה לו לבוש מהחטא עצמו.
זהו "בדבר שקלקלו, בו נתקנו": הקלקול עצמו נתקן ונהפך לטוב, עד שנעשה להם 'לבוש' ממנו.
(דרך אמונה, עמ' ס"ז).
הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע (ג,כב).
הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם, ואין מין שני דומה לו בזה העניין, שיהא הוא מעצמו, בדעתו ובמחשבתו, יודע הטוב והרעה, ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע (רמב"ם הלכות תשובה פ"ה ה"א)
אדמו"ר הזקן מבאר את דברי הרמב"ם (לקוטי תורה אמור לח,ב) ואומר, שבחירה חופשית מושרשת ב"בחינה גבוה מאוד", שכמו שהקב"ה אין מעכב על-ידו, כך גם לאדם יש בחירה חופשית ואין מעכב על-ידו. מאחר שהנפש האלוקית היא חלק אלוקה ממעל ממש, לכן היהודי הוא "כאחד ממנו" – הוא דומה כביכול להקב"ה, וכשם שהקב"ה אין מעכב על-ידו כך גם האדם.
ועיקר גילוי כוח הבחירה הוא בעבודת התשובה, שכן כאשר האדם רחוק מהקב"ה, עד שהפריד את עצמו מכל ענייני קדושה, אין לו לכאורה אפשרות (על-פי טבע) לחזור ולהתקרב אל השם יתברך, אך היות שיש לו בחירה חופשית ואין מי שמעכב על-ידו, ביכולתו להתגבר על מצבו ולהתקרב לה' (היפך מצבו הקודם, שפרק מעליו עול מלכות שמים).
(לקוטי שיחות כרך ל, עמ' 203).
גדול עוני מנשוא (ד,יג).
בשעה שאדם חוטא ואחר-כך שב ומתחרט על החטא, הרי הוא מברר את החיות שהכניס למעשה העבֵרה ("כוח המתאווה"), ומעלהו לשורשו העליון.
זהו שטען קין: "גדול עווני מנשוא" – אין ביכולתי לשאת ולהעלות את החטא…
(צוואת הריב"ש סימן קמ"א, עמ' 54).
ויתהלך חנוך את האלקים (ה,כד).
צדיק היה, וקל בדעתו להרשיע, לפיכך מיהר הקב"ה וסילקו והמיתו קודם זמנו (רש"י).
יש להבין, כיצד ייתכן לומר על אותו אדם שהוא גם צדיק וגם קל בדעתו להרשיע?
יש לומר, שחנוך היה צדיק בעיקר משום שהאיר אצלו אור מלמעלה, ולא מצד כוחותיו. לכן אם היה נשאר באותו דור מושחת, והיה יורד למצב שבו האור אינו מאיר – לא היה יכול להישאר בצדקתו בכוח עצמו.
(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 86).
