הילולת בעל התניא זיע"א • הרב נתנאל אביסרור

יום ההילולא קדישא של מרן אור האורות ופלא הדורות גאון הגאונים רבינו הגדול והקדוש רבי שניאור-זלמן המכונה האדמו"ר הזקן ובעל התניא זיעא שיהא מליץ יושר עלינו להחיש הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש אמן אמן

עת רצון וזמן מיוחד לתפילות ולקבלת החלטות טובות בפרט בלימוד תורתו ספר התניא ושולחן ערוך הרב

קצת על קורות חייו

רבי שניאור זלמן (בורוכוביץ [=בן ברוך]) מליאדי – מייסדה של חסידות חב”ד והראשון בשושלת אדמו”ריה. מכונה גם “אדמו”ר הזקן“, “הרב” ו”בעל התניא והשו”ע“.

אדה”ז נולד ביום ד’ י”ח אלול תק”ה (18/9/1745) באחוזתו הכפרית של אביו, ר’ ברוך, שהיה מהצדיקים הנסתרים, תלמידיו של רבי ישראל בעל שם טוב, ליד העיר ליאזנא שבפלך מוהילוב ברוסיה הלבנה, שהיתה אז תחת שלטון פולין, (בלרוס של היום).

בשנים תקכ”ד – תקל”ג היה תלמידו של המגיד ממזריטש, מהצעירים שבהם. למרות גילו הצעיר הורה לו רבו המגיד, בשנת תק”ל, לחבר את השולחן ערוך.

בשנת תק”ל התמנה להיות ה’מגיד’ של ליאזנא, ובשנת תקל”ב התחיל לפתח את שיטתו בחסידות הלא היא שיטת חסידות חב”ד.

בשנת תקל”ו, לאחר פטירת הרב המגיד ממעזריטש, התלווה אל ר’ מנחם מנדל מויטבסק לביקור הסטורי בוילנא, לפגישה עם הגאון מוילנא על מנת לשכנע אותו בצדקת דרכה וכשרותה של תנועת החסידות.

בשנת תקנ”ו נדפס ספר התניא ספרו הגדול לראשונה.

בשנת תקנ”ט בסערת הרדיפות כנגד החסידים, הלשינו המתנגדים את אדמו”ר הזקן בפני השלטונות. באסרו-חג הסוכות של אותה שנה, נלקח לחקירה ונאסר לחמשים ושלשה ימים, כמנין הפרקים בספר התניא. לאחר השתדלות נמרצה שוחרר אדה”ז ביום ג’ י”ט כסלו (27/11/1798).

מאז נחוג תאריך זה בין החסידים כ’חג הגאולה‘.

בתקופת מלחמת נפוליאון ופלישתו לרוסיה, בשנת תקע”ב, אמר אדמו”ר הזקן כי אם ינצח בונפרטה תהיה הרווחה ליהודים, ואם ינצח אלכסנדר, ה’צאר’ הרוסי, יקשה על היהודים בחומריות אך יתקרב לבם לאביהם שבשמים.

אדה”ז חיבר עשרות ספרים ואמר מאות מאמרים. חיבורו החשוב ביותר הוא ספר התניא. עיקרו של הספר מוקדש לעיון מעמיק בפנימיות הנפש, תוך זיקה למינוחי הקבלה. על שם חיבורו זה נקרא ‘בעל התניא’. חיבור אחר של רבי שניאור זלמן נקרא שולחן ערוך הרב.

האדמו”ר הזקן חיבר עשרה נגונים אשר הנגון המפורסם שבהם הוא נגון ה”ארבע בבות” (ארבעה שערים)- נגון שארבעת חלקיו (שעריו) מקבילים לארבעה עולמות הרוחניים: “אצילות“, “בריאה“, “יצירה” ו”עשיה“.

במוצאי שבת (26/12/1812), אור לכ”ד טבת תקע”ג , נפטר רבי שניאור זלמן מלאדי, והובא למנוחות בעיירה האדיטש שבפלך פולטבה
[18:52, 4.1.2024] נתנאל אביסרור: כ"ד טבת יום הילולת בעל התניא ומייסד חסידות חב"ד
איך צריך ואיך אפשר
נודע כי כ"ק רבינו הגדול קרא עצמו נכד מורנו הבעש"ט במובן רוחני, וכהא דאמר על הרב הקדוש הצדיק ר' ברוך, כי הוא נכד בשרי, ואני נכד רוחני.
הוד כ"ק אאמו"ר הרה"צ זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע [הרש"ב], סיפר לי, אשר שמע מהוד כ"ק אביו אאזמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע [המהר"ש], אשר שמע מכ"ק אאזמו"ר אדמו"ר בעל צמח צדק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, ששמע מפי קדש הקדשים, רבינו הגדול, שאמר שהוא מסר את נפשו בפועל כדי שלא ליפרד מתנועה של הבעל-שם-טוב, אפילו לשעה קלה ואפילו רק למראית עין…
מורנו הבעש"ט נ"ע גילה דרך בעבודת השם יתברך ופתח צנור המסירת נפש בעבודה זו. ומורנו רבינו הגדול נ"ע סלל מסילה רחבה בדרך עבודת השם יתברך כהוראת מורנו הבעל-שם-טוב נ"ע ומסר נפשו הקדושה על זה.
במילים קצרות, מורנו הבעל-שם-טוב נ"ע, הראה איך צריכים – לעבוד את השם יתברך.
ומורנו רבינו הגדול נ"ע הראה איך אפשר – לעבוד את השם יתברך.
(כתר שם טוב, הוספות עמ' שסח).

בניין היכל ה'
רבינו הגדול נ"ע הניח את היסוד לבניין הענקי חב"ד ישמרהו צורנו ויחזקהו, ובמשך שלושים ושבע שנות נשיאותו, בכוח מסירות נפשו הקדושה והטהורה, בנה את היכל הוי'. ונשיאינו הקדושים, כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים נ"ע, כל אחד בדורו פעל ועשה במסירת נפשו להגדיל ולהאדיר את ההתעסקות בתורה ועבודה.
(ספר השיחות תרצ"א עמ' 256).

מקבל פנימי ועצמי
מורו הרב המגיד קירבו במאוד, ומציע לו אשר יקבע זמן ללמוד עם בנו המלאך הקדוש הרב ר' אברהם בגמרא, פירוש רש"י ותוספות, והמלאך לומד עם הוד כ"ק רבנו הזקן דברי חסידות. ובזמנים ידועים הנה מורם הרב המגיד לומד עמהם.
בהיות הוד כ"ק רבינו הגדול במז­ריטש קיבל מזקני התלמידים הקדושים: הרב מנחם מענדל מהאָראָדאָק, הרב פנחס מקאָרעץ, הרב מיכל מזלאָטשוב, והעולה על כולם הרב הקדוש ר' יחיאל חתן מורינו הבעל-שם-טוב.
הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק צמח צדק אומר להוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק מוהר"ש: הסבא היה מ"ם שנה מקבל פנימי ועצמי, שכל מה שהוא קיבל בנגלה ובנסתר, הכול התעצם אצלו, ואז התחיל כ"ק רבינו הזקן לגלות את התניא במאמרים בשבתות מברכים ובימי המועדים.
(ספר השיחות תש"ח עמ' 198).

הכול אלקות
ההפרש בין הקדוש (ר' אברהם המלאך) לרבינו הזקן הוא, שהקדוש היה מופשט מן הגשמיות, ואצל רבינו הזקן היה הכול אלקות.
(ספר השיחות תרפ"ז עמ' 119).

שייך להמגיד
רבינו הזקן היה נשמה חדשה, והבעל-שם-טוב רצה שאדמו"ר הזקן לא יכירו, מכיוון שהוא שייך להמגיד. וכשהיה בן ג' שנה והביאוהו להבעל-שם-טוב, ציווה שיעמוד נהג בשערי העיר להיות מוכן לקחתו מיד חזרה לביתו. וכשהביאוהו להבעש"ט הניח ידיו הקדושות עליו וברכו בברכת כוהנים, וציוה מיד שיסעו חזרה ואמר: הוא שייך למגיד ממזריטש.
(ספר השיחות תש"ז עמ' 99).

{וארא
כ"ד בטבת, יום הסתלקות של רבנו הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, חל ברוב השנים בפרשתנו.
וראה זה פלא: בשם הסדרה ("וארא") מרומז שמו של הרבי:
"וארא" אותיות "אור א'". האל"ף הנוספת היא ראש-תיבת אור. הרי שבתיבה זו רמוז ה'אור' פעמיים: פעם אחת במפורש ופעם אחת ברמז ובראשי-תיבות. דבר זה מתאים לשמו של הרבי – 'שניאור' (שני אור), שנקרא כן על שם שהאיר את העולם בשני אורות – באור גלוי – תורת הנגלה, ובאור נסתר – תורת החסידות.
(משיחת ש"ק פרשת וארא תשמ"א).}

שיתבטלו כל המדידות והגבלות אצל כל השייכים לרבינו הזקן
אחד הטעמים לכך שיש צדיקים שיום הסתלקותם הוא יום שמחה, הוא – לפי שבשעת ההסתלקות נשלמת התכלית דירידת הנשמה למטה.
הכוונה בירידת הנשמה למטה היא – כמאמר: "ירידה צורך עלייה". על-ידי עבודת הנשמה בלימוד התורה וקיום המצוות, בהיותה למטה בגוף הגשמי, הרי היא מגעת למדריגה נעלית הרבה יותר מהמדריגה שבה היתה הנשמה למעלה, קודם ירידתה למטה ("חצובות מתחת כיסא הכבוד"; "טהורה היא", ולמעלה יותר) – אין זה מגיע לעילוי שמקבלת על-ידי עבודתה למטה.
העלייה בהנשמה, נעשית בשעה שהיא מסיימת את כל העבודה שהיתה צריכה לפעול למטה. ולכן נחשבת ההסתלקות של צדיקים אלו לשמחה, כיוון שצדיקים פעלו והשלימו בוודאי את כל עבודתם, ובשעת ההסתלקות, באים הם לעלייה היותר נעלית.
וכיוון שבכל שנה חוזרים ונשנים אותם עניינים שהיו בפעם הראשונה – הנה בכל שנה, היארצייט של הצדיק הוא יום שמחה.
שמחה שבאה מצד דבר חדש, שלא היה מעולם – הרי היא גדולה הרבה יותר משמחה שבאה מצד עניין שהיה כבר.
אף-על-פי שבכל פעם שהעניין קורה, הרי הוא מביא שמחה, מכל-מקום, כיוון שאפילו ביום ההסתלקות ממש אין זה חידוש, אין בזה שמחה גדולה כל-כך ("אזא געוואלדיקע שמחה"), כמו בעניין חדש, שבא בפעם הראשונה.
רוב הנשמות שבדורות אלו אינם "נשמות חדשות". הם היו כבר בעולם הזה. במילא, השמחה מצד העלייה שמתעלים ביום ההסתלקות, אינה גדולה כל-כך, כיוון שעניין זה קורה אצלם לא בפעם הראשונה. הם היו כבר למטה ונתעלו כבר בעת הסתלקותם. הן אמת שבכל פעם נעשית עליית הנשמה באופן אחר, אבל כיוון שכללות עניין העלייה היה כבר אצל הנשמה, אזי השמחה אינה גדולה כל-כך.
אבל נשמתו של רבינו הזקן היתה נשמה חדשה. קודם לידתו של רבינו הזקן, לא היתה נשמתו אף פעם בעולם הזה. במילא יש בהסתלקות רבינו הזקן שמחה גדולה הרבה יותר מאשר בהסתלקות הצדיקים שאצלם לא היה עניין נשמה חדשה, כיוון שהיה זה עניין חדש, שקורה בפעם הראשונה.
וכאמור, חוזרים ונשנים בכל שנה אותם העניינים שהיו בפעם הראשונה. ואם-כן, בכל שנה – בבוא יום כ"ד טבת, היארצייט של רבינו הזקן – מאירה ונמשכת אותה שמחה גדולה (ובכל שנה – באופן נעלה יותר), שהיתה בשנת ההסתלקות (תקע"ג).
בין העניינים שפועלת השמחה ישנו גם עניין "שמחה פורץ גדר". שמחה מבטלת מדידות והגבלות.
ייתן השם יתברך, שכל אלו שיש להם שייכות לרבינו הזקן – הן אלו שיש להם שייכות רוחנית אליו, ש"הולכים באורחותיו", אם במעשה, אם בדיבור, אם במחשבה; והן אלו שמקור חוצבם מהגזע שלו, כיוון ש"האב זוכה לבן", ללא חילוק במצבו של הבן, שהרי בכל זאת הוא בן – יתבטלו אצלם כל המדידות וההגבלות, ויומשך כל המצטרך להם, הן בגשמיות, הן ברוחניות, וההמשכה תהיה ללא מניעות כלל, "עד מהרה ירוץ דברו".
ייתן השם יתברך, שנהיה "הולכים באורחותיו", במחשבה דיבור ומעשה עד בחיים היום-יומיים; ובייחוד – שילמדו תורת החסידות – שעל זה מסר רבינו הזקן את נפשו – וינהגו במנהגיה והדרכותיה.
(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת וארא, כ"ה בטבת, ה'תשי"ז. תורת-מנחם כרך יח, עמ' 328-330 – בלתי מוגה).