השיעור השבועי: פרשת בשלח • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך ורק בשורות טובות ומשמחות ישועות ונחמות אמן ואמן

פרשת בשלח שבת שירה

באנו מימים גדולים וקדושים מאוד ועת רצון הילולות קודש של קדושי עליון מצוקי ארץ בראשם מרן הגהק המקובל האלוקי הרש"ש רבינו שלום מזרחי שרעבי זיעא ראש ישיבת המקובלים בית אל ירושלים עיהק לפני כמה מאות שנים ציונו הקדוש בהר הזיתים

והשני בקודש האדמור הגדול הגהק עמוד האש מרן הרבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש זיעא חמיו של כק מרן הרבי מילובאוויטש נשיא דורנו שעשה מהפיכה אדירה ביהדות ברוסיה ובליטא ובפולין עוד לפני למעלה מ 100 שנים שהתחיל בשליחות אביו הגהק מרן הרבי הרש”ב מליובאוויטש זיעא ברוסיה ואחכ בנוסף שלחו שלוחים לבוכרה גרוזיה קווקז.

על אף שנאסר בעינויים קשים ומרים כמה פעמים וגזרו דינו למוות לא חת מאף אחד ואחכ המשיכו בארצות הברית ולמרוקו תוניס ועוד. ציונו הקדוש בניו יורק בית החיים קווינס.

וביום יא שבט תשי”א אשית לכסא לך עלה לכס המלכות של שושלת מרנן קדושי עליון מצוקי ארץ כק אדמורי חבד זיעא אחרי הפצרות רבות מכל העולם כולל גדולי ישראל מכל העדות והחוגים עלה הנשיא השביעי וכל השביעין חביבין חתנו הגדול הקדוש והטהור קדוש ישראל ותפארתו מרן הרבי מילובאוויטש

והמשיך וממשיך היום ברוחניות בעוז ותעצומות את השליחות עם הידא אריכתא שלו אלה חסידיו שנמצאים בכל רחבי הגלובוס וארהק אפוא שרק אפשר להציל יהודים ולתת להם מענה וכתובת בכל ענייני היהדות 24/7 ולמפורסמות אין צריך ראיה

יהי רצון שיהיו מליצי יושר עלינו להחיש הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד שנשמע ונתבשר רק בשורות טובות ומשמחות ישועות ונחמות וניגאל בחסד וברחמים בשובה ונחת ושלא יפגע שום יהודי בארץ ובעולם אמן ואמן

קצת חומר על בעל ההילולא ועל פרשת בשלח מתוך מאמרי החסידות של מרנן קדושי עליון מצוקי ארץ גדולי החסידות ואדמורי חב”ד זיעא

באמצע ההתוועדות אמר ר’ יצחק-יואל ראפאלאוויטש לכ”ק אדמו”ר [הריי”צ]: רבי זאָגט חסידות [=רבי, אמרו חסידות]. ולא ענהו מאומה. וכעבור משך זמן מה אמר עוד פעם: רבי זאָגט חסידות. ולא ענהו. ואחר-כך פעם שלישי אמר עוד פעם. ואמר כ”ק אדמו”ר:]
באם מעוניינים אתם לשמוע עניין בהשכלה של חסידות, אפתח רק את הפה – ופיות כולכם יימלאו מים. עשרים וחמש שנה ששימשתי את אבי . . הלוא אבן היתה נהפכת לאחרת, ובמיוחד בנו של אבא.
לומר חסידות? – כך אומרים חסידות: עשרים וארבע שעות קודם לכן על המעיים להתהפך לפני אמירת חסידות.
(ספר השיחות תרפ”א עמ’ 9).

לא להתעצל
אברכים, עצלים. כאשר הייתי ילד בן 5-7 שנים, ידעתי ה’ סדרי משנה בעל פה. כשאבא היה בוחן אותי, הייתי אומר את סדר זרעים ב-15 דקות, וסדר מועד ב. . דקות.
אברכים הם עצלים, כשרציתי לתרגל את ידי, כתבתי חצי לקוטי תורה.
(ספר השיחות תרפ”א עמ’ 19).

רבי, אני שלך, רחם עלי!
כאשר חסיד שומע ‘ווארט’ או תנועה או ניגון מהרבי, נעשה הוא באותו רגע בכל הנר”נ – נפש רוח נשמה – מקושר לרבי.
חזרת ה’ווארט’ או הניגון שהרבי אמר או ניגן, גם כאשר חוזרים על ה’ווארט’ רק בחיצוניות, זוהי התדפקות על הדלת.
ההתדפקות על הדלת משמעותה שנמצאים פה ורוצים להיכנס. הלא לא ידפקו בדלת מבלי לרצות להיכנס. לא תיתכן חלילה כזו עזות פנים, שידפקו ולא ירצו להיכנס; אין הוא שוטה כל-כך חלילה, לומר משטה אני בך.
ההתדפקות על הדלת, זה מה שמחונך חסידי אומר: רבי, אני שלך. הנני מתמסר אליך לגמרי. אין זה אלא שה’קלוגינקער’ [=המתוחכם], החכם להרע, היצר הרע, רוצה לרמות אותי, ולהכניס אותי בשק. בעצם אינני רוצה בכך, אני שלך, אני רוצה להיות כפי שצריך. רחם עלי רבי, הוציאני מהיכן שאני מונח, והעמידני במקום שבו אני צריך לעמוד.
(ספר השיחות תש”ח עמ’ 226).

לעבוד – צריך לבד
[אחרי המאמר אמר כ”ק אדמו”ר נשיא דורנו]:
כעת הקשיבו יהודים!
בכלל בחב”ד היתה התביעה שתהיה עבודתו של כל אחד ואחד בעצמו, ולא להסתמך על הרביים.
…”הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים”. אינני מסלק את עצמי חס-ושלום מלסייע, לסייע כפי היכולת, אבל, כיוון שהכול בידי שמים חוץ מיראת שמים, הרי, אם לא תהיה העבודה לבד, מה יועיל זה שנותנים “כתבים”, מנגנים ניגונים ואומרים לחיים.
הרבי היה אומר לפעמים: “לייגט זיך ניט אַריין קיין פויגעלעך אין בוזעם”… [בתרגום חופשי: אל תשלו את עצמכם…].
צריכים לבד להפוך את השטות דלעומת זה והרתיחה של הנפש הבהמית – לקדושה.
(י’ שבט תשי”א. ‘תורת מנחם’ כרך ב, עמ’ 212).

התקשרות לרבי
“ההתקשרות האמיתית היא על-ידי לימוד התורה. כשהוא לומד את מאמרי החסידות שלי וקורא את השיחות; כשהוא מתחבר עם חסידים בלימוד ובהתוועדות; וכשהוא מקיים את בקשתי באמירת תהילים ובשמירת זמני הלימודים – בזה היא ההתקשרות”.

הקשר בין רבי לחסיד הוא מיסודות החסידות. רבות עוסקת החסידות במושג ‘התקשרות’, המבטא את הקשר שהחסיד עמל ליצור בינו לבין הרבי. מדברים על חשיבותה של ה’התקשרות’ ועל הדרכים לחזקה ולהעמיקה. חסיד אמיתי הוא מי שהקשר שלו עם הרבי מקיף וחודר את כל נימי נפשו. חסיד כזה נקרא ‘מקושר’ אמיתי.
אחד מחסידיו של כ”ק אדמו”ר הריי”ץ מליובאוויטש, שלא זכה לראותו פנים אל פנים, כתב אליו מכתב ושאל איך הוא יכול להתקשר אליו אף-על-פי שאינו מכירו אישית. הרבי השיב לו: “ההתקשרות האמיתית היא על-ידי לימוד התורה. כשהוא לומד את מאמרי החסידות שלי וקורא את השיחות; כשהוא מתחבר עם חסידים בלימוד ובהתוועדות; וכשהוא מקיים את בקשתי באמירת תהילים ובשמירת זמני הלימודים – בזה היא ההתקשרות”.

אהבה לרבי
יש דרגות שונות בהתקשרות, אך לפני כל הדרגות מדובר פשוט בקשר נפשי עמוק שבין החסיד לרבי. הכוונה היא בפשטות – רגש של אהבה גדולה לרבי ורצון עז להתנהג על-פי תורתו והוראותיו. כותב כ”ק אדמו”ר הריי”ץ באחת מאיגרותיו: “החסידים המקושרים נהגו לקבוע עת קבועה ומיוחדת להתעורר ברגשי אהבה לרבם. פשוט, לאהוב את הרבי, באהבה מורגשת בלב, כמו אהבת-בשר לאישה ולבנים. באותה שעה מציירים היו לעצמם ‘יחידות’ עם הרבי, שמיעת מאמר חסידות או התוועדות עם הרבי”.
אהבה זו מצד החסיד, תורמת לא רק לחסיד אלא גם לרבי. אמר כ”ק אדמו”ר ה’צמח-צדק’: “אהבת החסידים וברכתם – בוקעת רקיעים”. היה לו חסיד ושמו ר’ משה-אליהו, שהצטיין בהתקשרותו לרבי. ה’צמח-צדק’ אמר עליו: “כאשר משה-אליהו אומר בברכת המזון ‘הרחמן הוא יברך את אדוננו מורנו ורבנו’ – מתוך אהבה – עושה ברכתו פרי טוב למעלה ובאה בפועל טוב למטה”.
ההתקשרות מצד החסיד אל הרבי מעוררת גם התקשרות נגדית – מהרבי אל החסיד. וכך נאמר בקובץ ‘היום-יום’: “נשיאי חב”ד נהגו מפעם לפעם להזכיר את המקושרים אליהם ולהתבונן באהבתם ובהתקשרותם. דבר זה מעורר את כוחותיו הפנימיים של זה שמתבוננים בו”. ומסופר על גדולי החסידים, שכאשר הרבי היה מזכיר אותם, היו מרגישים זאת אף-על-פי שמרחק גשמי רב הפריד ביניהם.

לאחר ההסתלקות
ההתקשרות אל הרבי נחוצה לא רק לצורך קבלת ברכותיו, אלא היא יסוד בעבודת-ה’ על-פי דרך החסידות. מעלתו של רבי, שאין בו שמץ של נגיעה אישית וכל-כולו דבק בקב”ה. לכן המוני העם, שהישות העצמית מפרידה ביניהם ובין האמת האלוקית, זקוקים להתקשרות זו אל הרבי, כדי שיוכלו להתקרב עוד יותר אל הקדושה.
זה תפקידם של רועי ישראל האמיתיים בכל דור ודור, החל ברבי הראשון – משה רבנו. הוא אומר לעם-ישראל: “אנוכי עומד בין ה’ וביניכם”. בשפת החסידות הוא מכונה ‘ממוצע המחבר’, כי הוא משמש כעין דרג-ביניים, שעומד בין עם-ישראל ובין הקב”ה ומחבר ומקשר את העם אל ה’. לכן ה”ויאמינו בה'” צמוד ל”ובמשה עבדו”, משום ששלמות האמונה בה’ והדבקות בו יכולות להיעשות דווקא על-ידי האמונה ב”משה עבדו”

אחד ההסברים הוא, שבפרשתנו מסופר על הגאולה ממצרים. התורה מבקשת אפוא לרמוז, שעל-ידי עבודת ה’ בבחינת “בוא” – מקרבים את הגאולה. הכיצד?
כשאדם קובע עיתים ללימוד תורה, לא די שהוא “הולך” ללמוד, כלומר, שהוא מופיע ללימודים ולומד, אלא עליו לעשות זאת באופן כזה שהלימוד “יבוא” אליו ויחדור בפנימיותו. שהתורה שלומד תשפיע עליו ותתאחד עמו בהתאחדות גמורה. כך הדבר גם בשאר ענייני עבודת ה’ – צריך שתהיה חדירה של הדברים (“בוא”) באופן פנימי. עבודה בדרך זו מחישה את הגאולה.
(משיחת כ”ק אדמו”ר תש”מ)

פרשת בשלח נמצאים בשבת גדולה מאוד שבת שירה שאפשר להגיע להתעלות רוחנית על ידי השירה והזמרה

מרן כק רבינו הגדול והקדוש בעל התניא קדישא זיעא פירש את המשנה בפרק במה בהמה יוצאת בשבת דף עה’ שכתוב כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכין בשיר הכוונה שזה תכשיט לבהמה בתור קישוט שאין בזה עובר על איסור הוצאה בשבת ואכמ”ל

אבל הפירוש החסידי הוא שכל בעלי השירה מתעלים ונמשכין למעלה מעלה על ידי השירה והזמרה כי דווקא הקבה בוחר בשירי זמרה וזה ההכנה לתפילה על ידי פסוקי דזמרה לזמר עריצים ואת כל המקטרגים …

בפרט כותב הזוהק ומביא את זה המשנה ברורה בסימן נא אם אומרים בשמחה גדולה אז ישיר משה כל יום זה כפרת עוונות גדולה ומועיל לעוד דברים

ועוד בתקופה כזו שצריך הרבה חיזוק בעבודת השם בשמחה רבה דווקא ובביטחון גדול שעם כל האיומים עלינו מאויבנו ומבקשי רעתינו להאמין שתפל עליהם אימתה ופחד

וה’ ימלוך לעולם ועד שיהיה גאולה שלימה ונצחית שאין אחריה גלות בלי פגע ורק בשמחה תצאו מכל הצרות שמהצרה תהיה צהר תכיף ומיד ממש אמן ואמן

ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים (יג,יז)
‘פלישתים’ מורה על התפשטות והתרחבות ללא הגבלה (מלשון הביטוי ‘מבוי המפולש’, היינו שהמבוי פתוח משני צדדים, ללא מחיצות).
יש בחינת ‘פלישתים’ בצד הטוב – הקדושה, ויש גם בחינת “‘פלישתים’ ” בצד ההפכי. הראשון הוא שמחת הנפש בבוראה בפילוש, בגילוי ובהתפשטות גדולה; והאחרון הוא ‘שמחה’ של ליצנות והוללות (כמאמר רז”ל (עבודה זרה יט) “ובמושב לצים לא ישב” – אלו פלישתים). האדם מתלוצץ מכל דבר, ואין מעצור לרוחו כלל.
בראשית העבודה, כשהאדם מתחיל להתקרב לאלוקות, אל לו לגשת מיד לעבודה של שמחה בלתי מוגבלת, ‘פלישתים דקדושה’, כי מהתנהגות כזו עלול האדם ליפול להוללות וליצנות, ל’פלישתים דקליפה’.
זהו שאמר הכתוב, עם יציאת בני-ישראל ממצרים, בראשית דרכם: “ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים” – ‘פלישתים’ דקדושה – “כי קרוב הוא” – ל’פלישתים’ דקליפה.
תחילה על האדם לעבוד את ה’ מתוך קבלת עול מלכותו יתברך, ורק אחר-כך יבוא לשמחה אמיתית, ככתוב (תהילים צז): “שמחו צדיקים בה'”.
(תורה אור פר’ בשלח דף סא עמ’ ג’ וד’).

וחמושים עלו בני-ישראל מארץ מצרים (יג,יח)
שהיו מזויינים בחמישה כלי זין (ירושלמי שבת פ”ו).
בכל יום חייב אדם לחוות מחדש חוויית יציאת מצרים, בשעת תפילתו. ‘יציאה’ זו נעשה על-ידי חמשת ‘כלי הזין’ המנויים במשנה (שבת פו): חרב (סייף), רומח, קשת, תריס (מגן) ואלה (א’ קמוצה).
חרב – היינו פסוקי דזמרה (מלשון זמיר עריצים). הוא סידור שבחיו של מקום והתבוננות בגדולת הבורא, ועל-ידי זה מתחיל ביטולו של היצר הרע. ככתוב (תהילים קמט): “רוממות אל בגרונם (ועל-ידי זה) וחרב פיפיות בידם”.
רומח – רמ”ח התיבות של קריאת שמע, על-ידי אמירת קריאת שמע כדבעי למהווי – מבטלים את הרע מכול וכול.
קשת – הבקשות של שמונה-עשרה (ראה תרגום אונקלוס ל”בחרבי ובקשתי” – בראשית מח,כב).
תריס – הטלית והתפילין שלובשים בשעת התפילה. כי בשעה שהאדם מתאמץ להתפלל, מתגבר יצר הרע לעומתו לבלבלו במחשבות זרות; והטלית ותפילין הם תריס ומגן מפני ‘אבני בליסטראות’ אלה.
אלה – האלה הוא שבט שמכים בו. ובעבודת ה’ – מה שאמרו רז”ל (ברכות ה) “לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע”, כי בדיבורים רכים לא ישפיע על יצרו הרע.
(לפעמים צריכים להשתמש ב’חרב’ ו’רומח’, המבטלים את הרע לגמרי; ולפעמים די ב’אלה’, שהיא הכאה בעלמא. כי כלפי תאוות איסור יש להפעיל ‘חרב ורומח’, ואילו כלפי תאוות היתר די בהכאה בלבד).
(ספר המאמרים תש”ד, עמ’ 100).

ובני-ישראל יוצאים ביד רמה (יד,ח)
ביד רמה – בריש גלי (אונקלוס).
מובא בספרים, שבמילה “בריש” רמוזים שמותיהם של רשב”י (רבי שמעון בר יוחאי), האריז”ל (רבי יצחק בן שלמה), והבעל-שם-טוב (רבי ישראל בעל שם).
וביאור הדבר: ידוע שהתגלות פנימיות התורה היא הכנה והקדמה לגאולה העתידה, וכמו שכתוב בזוהר (ח”ג קכד) שעל-ידי ספר הזוהר יצאו בני-ישראל מהגלות ברחמים. לכן שלושת הצדיקים האלה, שכל אחד ואחד מהם פעל רבות להפצת פנימיות התורה בעולם – שמותיהם רמוזים במילת “בריש”, המדברת על היציאה מהגלות, ביד רמה.
במילה זו רמוזים גם שמו של כ”ק אדמו”ר הריי”צ (רבי יוסף יצחק בן שלום, או רבי יוסף יצחק בן שטערנע שרה), שכן הוא גילה והפיץ את תורת החסידות בכל העולם, בשפות שונות ובאופן המובן אפילו לאנשים פשוטים.
(ליקוטי-שיחות כרך ג, עמ’ 872).

ובני-ישראל יוצאים ביד רמה (יד,ח)
ביציאת מצרים אנו מוצאים דבר והיפוכו: מצד אחד היתה יציאת מצרים מתוך חיפזון, “ואכלתם אותו בחיפזון” (בא יב,יא) וכן, “כי ברח העם” (בשלח יד,ה). מאידך גיסא, בני-ישראל יצאו “ביד רמה”, מלך-מלכי-המלכים הקב”ה בכבודו ובעצמו נגלה עליהם וגאלם גאולה שלימה, ותכף ומיד לאחר היציאה הוקפו בענני הכבוד ולא נחפזו עוד.
שתי תכונות אלה, המנוגדות לכאורה זו לזו, רומזות לשתי נקודות מרכזיות בעבודת השם: “סור מרע” – “לא תעשה”; ו”עשה טוב” – “עשה”.
סור מרע – בשעה שקיים חשש של רע, יש ‘לברוח’ ממנו תיכף ומיד. בני-ישראל, בהיותם במצרים, הבינו כמה שפל הוא הרע של מצרים, ולכן בהזדמנות ראשונה שניתנה להם לברוח משם, אצו-רצו בכל כוחם ומרצם וברחו משם מהר ככל האפשר.
ועשה טוב –עם זה, נהגו באופן ד”ביד רמה” בכל ענייני “ועשה טוב”. אמנם, גם בכיוון של “ועשה טוב” נדרשת זריזות – “מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה” – אך בכל זאת אין הדבר מגיע לגודל החיפזון שבו יש לנקוט כשמדובר ב”סור מרע”.
(מתוך מכתב-כללי, ראש-חודש ניסן תשמ”ו. התוועדויות תשמ”ו כרך ב, עמ’ 863).

והנה מצרים נוסע אחריהם (יד,י)
משל לאדם, שהוא בעל ייסורים ובכדי להיפטר מייסוריו, הוא משנה מקומו והולך למקום אחר, כלום על-ידי שינוי המקום – יעזבוהו הייסורים?! הלוא ברור שלכל מקום שיילך, הייסורים ילכו עמו! אלא העצה להיפטר מייסורים היא להתפלל לה’ יתברך שיסיר ממנו את הייסורים.
זהו שאמר הכתוב, “והנה מצרים נוסע אחריהם… ויצעקו בני-ישראל אל ה'” – כאשר ראו בני-ישראל את מצרים רודפים אחריהם ועדיין אינם נפטרים מהם, הבינו שלא היציאה ממצרים עצמה תצילם מיד פרעה ועמו, אלא התפילה לה’ יתברך היא שתביא להם תשועה והצלה.
(כתר-שם-טוב, עמ’ 28).

ויצעקו בני-ישראל אל ה’ (יד,י)
אמרו רז”ל (ב”ר פמ”ז): “האבות הן הן המרכבה”. לפי זה – בני-ישראל הם בדוגמת אופני המרכבה; צעקת בני-ישראל (“ויצעקו בני-ישראל אל ה'”) היא בדוגמת שירת האופנים, שהיא “ברעש גדול”.
התעוררות זו של בחינת “אופן” דקדושה, גרמה ל”ויסר את אופן מרכבותיו” של פרעה, שהרי “זה לעומת זה עשה אלוקים”, וכש”הקול קול יעקב” נשמע, אזיי אין “ידי עשיו” שולטות.
(אור-התורה נ”ך, כרך א, יחזקאל עמ’ קעג).

מה תצעק אליי, דבר אל בני-ישראל וייסעו (יד,טו)
באותה שעה לא היו בני-ישראל ראויים לנס מצד הקב”ה, כי לא היו בידיהם שום זכויות. לכן התפללו שהקב”ה יעשה את הנס למענו יתברך – לפרסם ולהודיע את שמו בעולם.
על כך השיב להם הקב”ה: “מה תצעק אליי”. כלומר, מדוע אתם מבקשים שאעשה את הנס למעני; אמנם אין לכם זכות מצד עצמכם, אך יש לכם זכות אברהם אביכם, ובזכותו אני עושה לכם נס – “דבר אל בני-ישראל וייסעו”!
וכדאיתא במכילתא שקריעת ים-סוף היתה בזכות אברהם אבינו. באברהם אבינו נאמר (בראשית כב) “וישכם אברהם בבוקר” וכאן נאמר “לפנות בוקר”.
(אור-תורה).

ואתה הרם את מטך (יד,טז)
על הגאולה העתידה נאמר (ישעיהו יא) “והניף ידו על הנהר גו’ והִכהו לשבעה נחלים”, ולא נזכר ‘מטה’. מהו אפוא סוד ההבדל בין יציאת מצרים לבין הגאולה העתידה?
משה לא נזקק למטה כדי לקרוע את הים, אלא כדי לעורר ולהמשיך דין ועונש על מצרים, כמאמר רז”ל (שמות-רבה פ”ט), “אין הקב”ה רודה את הרשעים אלא במקל”. ואילו לעתיד-לבוא, שאז יתפרדו כל פועלי אוון, לא יהיה עוד צורך במטה.
(“וככה” תרל”ז פרק קי”ט, עמ’ קפט).

ויט משה את ידו על הים (יד,כא)
וארכין משה ית ידיה על ימא בחוטרא רבא… וביה חקיק… תלת אבהת עלמא ושית אימהתא ותריסר שבטי דיעקב (תרגום יונתן).
על המטה שבו בקע משה את הים היו חקוקים שמות שלושת האבות, שש האימהות ושמות י”ב שבטי ישראל. ויש להבין, מדוע נחקקו על המטה שמות שש האימהות (ובכלל זה זלפה ובלהה), הרי “אין קורין אימהות אלא לארבע” (ברכות טז)?
אלא עניין קריעת ים-סוף ברוחניות הוא לפעול שהעולם התחתון, כפי שהוא במציאותו, יהיה כלי להשראת השכינה. כדי להביא את העולם למצב זה חייבת להיות עבודה פרטית דווקא, לתקן את כל פרטי העולם.
משום כך נקרע הים לי”ב גזרים (תנחומא), כנגד י”ב השבטים. כל שבט ושבט עבר בנתיב משלו וזאת כדי להדגיש את חשיבות העבודה הפרטית.
לכן נחקקו על מטהו של משה גם שמות כל שש האימהות, מכיוון שבכך באה לידי ביטוי החלוקה לי”ב שבטי ישראל.
ההוראה בעבודתנו: לא כדעת הסוברים שיש לחולל מהפכות ולתקן את הכלל כולו, בבת-אחת; עיקר הכוונה ותכליתה היא עבודה פרטית, בעניינים פרטיים, לבאר לעם את ההלכות הנצרכות בחיי היום-יום. בדרך זו, דווקא יוכשר העולם לגילוי אלוקות.
(ליקוטי-שיחות כרך ו, עמ’ 304-305).

מימינם ומשמאלם (יד,כב)
יש שני סוגים של ניסיונות – ניסיון העושר וניסיון העוני. ניסיון העושר הוא, שעל-אף עושרו של האדם לא יגבה ליבו אלא יזכור תמיד שהכול בא לו מאת ה’. ניסיון העוני הוא, שחרף עוניו ודוחקו יישאר נאמן לה’ ולתורתו.
זהו שרמז הכתוב: “והמים להם חומה” – המים הגנו על ישראל, “מימינם” – גם מניסיון העשירות, וגם “משמאלם” – מנסיון העניות.
(ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ’ 525).
* * *
“ימין” רומז לעבודה בקו החסד (נתינת צדקה, הכנסת-אורחים וכו’).
“שמאל” רומז לעבודה בקו הגבורה (כפיית עצמו לדבר מצווה וכו’).
על האדם לעבוד את ה’ בשני הקווים כאחד: קו החסד וקו הגבורה. אין הוא יכול להסתפק בעבודה בקו אחד בלבד, כי ייתכן שעבודתו זו נובעת מחמת נטייתו הטבעית לצד זה או לצד הנגדי. אך כשעבודתו היא בשני הקווים יחדיו, מוכח שעבודתו היא מצד ציווי הבורא ולא מחמת טבעו.
(לקוטי-שיחות כרך ג, עמ’ 969-970).

ויראו העם את ה’, ויאמינו בה’ ובמשה עבדו (יד,לא)
“ויראו העם את ה'” – היינו שם הוי’ דלתתא, עלמא דאתגליא, שיש בו השגה, ושייך בו לשון יראה, יראת בושת, כמשל הרואה את המלך.
“ויאמינו בה'” – היינו שם הוי’ דלעילא, עלמא דאתכסיא, שאינו נראה ומושג, ולא שייך בו בחינת יראה, כי אם בחינת אמונה.
(תורה-אור בשלח, סב,א).
* * *
לא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות האמונה (מכילתא בשלח יד,לא)
יש שני סוגי אמונה:
האחת היא אמונה שכלית. לדוגמה – אדם המאמין בקב”ה מפני שהגיונו מחייב כי “אין דבר עושה את עצמו”. אמונה זו מבוססת, למעשה, על קיומה של הבריאה ונובעת ממנה, ומשום כך היא גם מוגבלת לאור האלוקי המצומצם בחוקי הטבע ומלובש בהנהגת העולם. אין היא כוללת אור אלוקי שלמעלה מהנהגת הטבע וענייני העולם.
האמונה השנייה היא אמונה טבעית ופנימית. זוהי אותה אמונה הקיימת בלב כל יהודי ויהודי, הקשור בעצם מהותו לאלוקות ו’מונח’ אצלו אלוקות, גם בדרגת האור העל-טבעי.
“בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים” – מצרים, לשון מיצר, מסמלת את הגבלות הטבע. בני-ישראל התעלו תחילה מן ה”מיצר” הרוחני של הגבלות הטבע, ואז האירה אצלם אמונה שאינה מוגבלת לאור האלוקי המלובש בטבע. בזכות אמונה זו, השנייה, יצאו אף מן המיצר הגשמי – יציאת מצרים כפשוטה.
(ליקוטי-שיחות כרך א, עמ’ 239).

אז ישיר משה (טו,א)
פעם אמר הצמח-צדק: מה היתה גדולתו המיוחדת של משה רבנו בעת קריעת ים סוף? – כל ישראל היו בהתפעלות גלויה וגדולה, ואילו למשה רבינו היה “קאַלטע בראַנד” (התפעלות קרה).
וביאר כ”ק אדמו”ר מהורש”ב נ”ע: יש התפעלות גדולה ועם זה היא בקרירות, ההתלהבות אינה גלויה. וכפי שהיה במכת ברד, שהיה ברד, קרירות, “ואש מתלקחת בתוך הברד” (וארא ט,כד). ועל דרך זה – להבדיל – בקדושה: בפנימיותו של האדם הוא כיקוד אש, אך הדבר אינו ניכר כלל, לא נראית בו שום תנועה של התפעלות.
(ספר השיחות תרצ”ו עמ’ 233).

נורא תהילות עושה פלא (טו,יא)
משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם, גדול ונישא, שבנה הרבה מדינות גדולות ונצורות וכבש ארצות רבות; הייתכן לשבחו על שכבש עיירה קטנה?! והלוא שבח זה – ביזיון הוא למלך, והאדם המשבחו בכך מתחייב בראשו!
זהו שאמר הכתוב: “נורא תהילות” – הרי זה נורא מאוד להלל לה’. אנו יראים להלל אותו שגדולתו מתבטאת בבריאת העולמות. שהרי הוא,
“עושה פלא” – מה שנראה בעינינו דבר פלא ומופלא (“פלא” רומז לבחינת החכמה המופלאה מגדר התלבשות בעולמות), לגביו יתברך הוא רק בבחינת עשייה בלבד (“עשייה” – היא הדרגה הנחותה ביותר, המסמלת בין השאר את עולם העשייה הגשמי).
זאת ועוד:
גם השבח שכל העולמות אינם תופסים מקום כלל לגביו יתברך – גם הוא בבחינת “נורא תהילות”. וכמשל האומר על אותו מלך אדיר וגדול שעיירה קטנה זו שכבש – בטלה אליו וסרה למשמעתו.
[ומה שאנו בכל-זאת מהללים ואומרים “קדוש” וכו’ – הרי זה רק לגבינו, שהעולם נראה ל’יש’ ומציאות ובעינינו זהו שבח גדול. אך חס-ושלום לא לגבי הקב”ה].
(אור-התורה –שמות, כרך ב, עמ’ תקנד).

ויסע משה את ישראל מים סוף וייצאו אל מדבר שור (טו,כב)
הסיען בעל כורחם (רש”י).
בני-ישראל לא רצו להינתק ולהיפרד מההתגלות האלוקית הנעלה שראו בשעת קריעת הים, ולכן הוצרך משה להסיעם “בעל כורחם”.
ומדוע באמת הסיען משה מגילוי נעלה זה?
הכוונה העליונה היא שבני-ישראל יעשו לה’ “דירה בתחתונים” – בעולם-הזה הגשמי דווקא. לכן “הסיען” משה, כלומר, הורידם מדרגתם הנעלה והביאם לבחינת “מדבר שור” – שור מלשון “ראייה”, כנאמר (במדבר כד), “אשורנו ולא קרוב”, היינו שיכירו בכך שעיקר הכוונה היא בעולם הזה התחתון, הנראה לעין הגשמית.
זהו שכתוב בהמשך “ויבואו מרתה” – כי רק בעולם-הזה יש מציאות של מרירות ורע.
(תורה-אור, פר’ בשלח, דף סב, עמ’ ב’).

ראו כי ה’ נתן לכם השבת (טז,כט)
הנועם והעונג שהאדם מרגיש ביום השבת תלויים במידת ההכנה והעבודה שלו בששת ימי החול. וכמאמרם (עבודה זרה ג) “מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת”.
זהו “ה’ נתן לכם השבת”: ה’ נתן בידכם את השבת. מידת הקדושה והעונג שתרגישו ביום השבת ניתנה בידכם…
(לקוטי תורה פר’ בשלח דף כ’ עמ’ ג’).

היש ה’ בקרבנו אם אין (יז,ז)
תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים היש ה’ בקרבנו אם אין?! חייכם שהכלב בא ונושך אתכם (רש”י פסוק ח)
ויש להבין: כיצד בא ספק שכזה לבני-ישראל?
הזוהר (ח”ג קנח) מפרש כי הם היו מסופקים איזו בחינה ומדרגה של אלוקות שוכנת בתוכם – אם היא בחינת ‘יש’, או בחינת ‘אין’.
פירוש הדברים: ‘יש’ – האלוקות כפי שהיא מלובשת בדרכי הטבע; ‘אין’ – האלוקות שלמעלה מהטבע (ולכן נקרא ‘אין’, כי אינו מושג לנו).
לפי זה קשה לאידך גיסא:
אם לא היה להם כל ספק במציאות ה’ ביניהם, מדוע נענשו על כך?
אלא: מכיוון שבני-ישראל ראו בעליל את הנסים הרבים שנעשו להם (יציאת מצרים, קריעת ים-סוף, ירידת המן וכו’), היו צריכים בעצמם להבין ששוכן ביניהם האלוקות שלמעלה מהטבע ולא להסתפק כלל בדבר.
(אור התורה, כרך ה’, עמ’ תרצו).

צא הילחם בעמלק (יז,ט)
שתי מלחמות היו לבני-ישראל בצאתם ממצרים בדרך לקבלת התורה: מלחמת פרעה (לפני קריעת ים-סוף) ומלחמת עמלק.
במלחמת פרעה נאמר (שמות יד): “ה’ יילחם לכם” ואילו במלחמת עמלק נאמר: “צא הילחם בעמלק”. מה הטעם לשינוי זה?
אלא פרעה לא מנע מבני-ישראל ללכת להר סיני (אלא הוא בא אחריהם) – ועל כן הקב”ה הוא שנלחם בו. לעומת-זאת, עמלק, התייצב כנגד בני-ישראל וביקש לעכב את הליכתם לקבלת התורה בהר-סיני – לכן נצטוו ישראל להילחם בו.
בשעה שיש מונע ומעכב לקבלת התורה, יש לצאת למלחמה כדי לבטל את המונע והמעכב מלקבל ומללמוד תורה.
)לקוטי-שיחות, כרך א, עמ’ 144-145).

ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו (יז,יג)
כאשר עמלק בא להילחם נאמר “ויבוא עמלק” בלבד ולא נזכר “עמו”, ומהו שמוסיף כאן “את עמלק ואת עמו”?
אלא: “ראשית גויים עמלק”. עמלק – הגאווה והגסות שבאדם – הוא הראש והסיבה לכל יתר המידות הרעות הבאות מחמתו. שאר המידות הרעות הן בבחינת “עמו” של “עמלק”.
לכן נזכר תחילה רק עמלק עצמו (הגאווה והגסות), שהוא היסוד לכל הרע. מאוחר יותר “נולדו” מעמלק זה יתר המידות הרעות – “את עמלק ואת עמו”.
(ספר המאמרים תש”ט, עמ’ 66