השיעור השבועי: פרשת ויקרא – זכור • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך

נכנסים לספר חדש פרשת ויקרא ושבת זכור ערב החג הגדול והקדוש יום הפורים הבא עלינו לטובה ולברכה

מיותר להאריך על גודל ותוקפו של היום העצום חג הפורים עד שהזוהר הקדוש כותב שיום הכיפורים הוא כפורים כי בפורים עובדים את ה עם הגוף מתוך התבסמות ואכילה בקדושה ובטהרה לתקן את חטא האכילה שאכלו בסעודתו של אחשוורוש

מה שביום כיפור עושים את זה כמו מלאך שזה פחות מדרגת אדם נשמה אלוקית חלק אלוה ממעל ממש ויש עוד טעמים על הקשר בין יום כיפור לפורים שזה קשור לעניין הגורלות כמו שהמן הטיל גורל והייתה בסוף הצלחה גדולה למעלה מהטבע ונהפוך הוא

וכמו שליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר כן תהיה לנו שיהיה ניצחון למעלה מהטבע כי בשמחה תצאו מהגלות ברחמים בשובה ונחת אמן ואמן

חומש ויקרא הוא חומש כללי, שכן בהיותו הספר האמצעי, הוא מכיל את שאר החומשים (כידוע שהקו האמצעי כלול מקו הימין ומקו השמאל). וכך בשם ויקרא נרמזת מעלתה של כללות התורה:
ב"ויקרא אל משה" לא נאמר מי הקורא, שכן הקריאה באה ממהותו ועצמותו יתברך, שלמעלה מכל תואר ושם. וכאן נרמזת מעלת התורה – שבאמצעותה ניתן להתקשר עם עצמות הבורא. וכמבואר בתניא (פרק מז), שהקב"ה הלביש בתורה את רצונו וחכמתו, המיוחדים במהותו ועצמותו יתברך, ומכיוון שכן, "הרי זה כאילו נתן לנו את עצמו כביכול".
(התוועדות שבת-קודש פרשת ויקרא תשל"ב).

ויקרא ה' אל משה
בשמה של הפרשה – ויקרא – טמונה הוראה בעבודת האדם לקונו:
בכל עת ובכל שעה 'קוראים' לכל יהודי מן השמים ודורשים ממנו: התעלה! לך מחיל אל חיל בעבודתך!
שתי פנים לקריאה זו: לבעל מדרגה גבוהה זו קריאת אתגר – אסור לך להסתפק בהישגיך עד עכשיו, אלא עליך לחתור להישגים נעלים יותר. ואילו למי שמצוי בשפל המדרגה זו קריאת עידוד – אל-לך להתייאש, שכן על-אף הכול תמיד בכוחך להתעלות ממצבך הירוד ולצאת מאפילה לאורה.
(התוועדות שבת-קודש פרשת ויקרא תשמ"ב. תורת מנחם תשמ"ב כרך ב, עמ' 1107).
* * *
בסוף הפרשה הקודמת, פרשת פקודי, למדנו על גילוי אור גדול שהיה במשכן – "וכבוד ה' מלא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד גו'", שזה גילוי שבא מלמעלה; ואילו בפרשתנו מדובר בגילוי מועט, הנרמז באל"ף הזעירה של 'ויקרא', והיינו אור שבא מלמטה, על-ידי העבודה בענייני העולם – צאן ובקר גשמיים.
אך על-אף הירידה בפרשתנו לגבי פרשת פקודי, הרי לפי סדר התורה עולים ובאים מפרשת פקודי לפרשתנו. שכן תכלית הכוונה היא לא בגילוי האור שבמשכן, אלא בגילוי שבתוך העולם, והגילוי הנעלה של פרשת פקודי אינו אלא הכנה והקדמה לגילוי בפרשתנו.
(התוועדות שבת-קודש פרשת ויקהל-פקודי תשכ"ד).

ויקרא ה' אל משה
מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים?… אלא: שהתינוקות טהורין, והקורבנות טהורין; יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין (ויק"ר פ"ז).
כשאדם מביא קרבן על חטא שחטא, הוא מבטא בכך את הקִרבה וההתקשרות העצמיים שלו לה' יתברך, קִרבה והתקשרות שלא נגע בהם החטא; ובכוחה של התקשרות זו לתקן את הפגם שנגרם על-ידי החטא.
[וכמבואר בתורת החסידות, שבהתקשרות הנפש לאלוקות שתי בחינות: א) התקשרות עשויה – הנוצרת על-ידי קיום רצון ה' ('מצווה' מלשון צוותא וחיבור), והיא עלולה להיפגם ולהיחלש על-ידי אי-ציות, חלילה, לרצונו; ב) התקשרות עצמית – שאיננה תלויה במילוי רצון העליון; היא אינה נוצרת על-ידו ולכן גם לא נחלשת בהעדרו].
זוהי כוונת המדרש:
"יבואו טהורין" – תינוקות של בית רבן, שלא טעמו טעם חטא מעולם,
"ויתעסקו בטהורין" – בתורת הקורבנות, המגלים ומעוררים את אותה בחינה בנפש שהיא למעלה מפגם החטא, אלא היא תמיד נקייה וטהורה.
(ליקוטי-שיחות כרך כב, עמ' 1).

ויקרא אל משה (א,א)
כאן, כשמדובר במשה רבנו, נאמר 'ויקרא' באל"ף זעירה, ואילו באדם הראשון נאמרה אל"ף רבתי (בפסוק "אדם שת אנוש", בתחילת דברי הימים).
אמר על כך אדמו"ר הזקן:
אדם הראשון הכיר במעלת עצמו, בהיותו יציר כפיו של הקב"ה שחכמתו מרובה מחכמתם של מלאכי השרת. לכן זחה עליו דעתו (דבר שהביא לחטא עץ הדעת), ולכן נכתבה בשמו אל"ף רבתי.
אף משה רבנו ידע את מעלתו, היותו בעל נשמה גבוהה (מ'חכמה דאצילות'), ושזכה לקבל תורה מסיני. אך עם זה היה "עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", באומרו אל ליבו: "אילו ניתנה ליהודי אחר נשמה נעלה כשלי וזכות אבות כשלי – ודאי היה הלה טוב ממני!". משום כך נאמרה בו אל"ף זעירא.
(ספר השיחות ת"ש עמ' 68).
* * *
על-פי פשטות הכתובים היתה קריאה זו בראש-חודש ניסן, יום הקמת המשכן. שכן פסוק זה בא בהמשך לנאמר בסוף פרשת פקודי "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן", וכפי שמפרש רש"י: "נסתלק הענן נכנס ומדבר עמו", וזה היה בראש-חודש ניסן – "בחודש הראשון . . באחד לחודש" .
והרי מכנה משותף בין שני הדברים (הקמת המשכן והקריאה אל משה) – החיבור של הנעלה ביותר עם הנמוך ביותר:
הקמת המשכן – גילוי והשראת שכינת עוזו יתברך במשכן גשמי.
הקריאה למשה – קריאה זו באה ממהותו ועצמותו יתברך, שלמעלה מכל שם ותואר (שלכן נאמר 'ויקרא' סתם, בלא שייאמר מיהו הקורא), והיא הגיעה עד למשה, שהיה נשמה בגוף, בעולם הזה הגשמי.
(ספר השיחות תשמ"ח עמ' 344).

ויקרא ה' אל משה (א,א)
ויקרא אל משה: לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה (רש"י).
"קריאה של חיבה" זו רומזת לחיבתו ולאהבתו העצמית של הקב"ה לישראל, שעומדת בתוקפה גם לגבי יהודי שעדיין אין לו תורה, או לגבי זה שחטא חס-ושלום ועבר על מצוות התורה.
זוהי המשמעות הפנימית של העובדה שקריאה זו קודמת לדיברות ולציוויי התורה. כלומר: היא 'קודמת' (במעלה) ונעלית יותר מן התורה, שכן סיבתה אינה שמירת התורה של היהודי, אלא עצם עובדת היותו יהודי.
(לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 24).

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (א,ב)
בילדותו פירש אדמו"ר האמצעי פסוק זה כך:
"אדם כי יקריב מכם" – כשאדם מקריב ומקדיש את כל אשר לו לאלוקות, אזי
"קרבן להוי'ה" – הוא מתקרב ומתעלה לדרגה על-טבעית (שם הוי'ה, שפירושו "היה, הווה ויהיה כאחד", למעלה מהגבלות הזמן, שם המורה על הנהגה אלוקית שלמעלה מן הטבע).
(קונטרס לימוד החסידות).

וסמך ידו על ראש העולה (א,ד)
הסמיכה בכלל – כגון סמיכת ידיו של יעקב אבינו על בני יוסף, או סמיכת יהושע על-ידי משה – עניינה המשכה מבחינת עשר ספירות, שראשיתן היא ספירת החכמה. וכידוע, שעשר אצבעות הידיים הן כנגד עשר הספירות.
אף לגבי סמיכת הקרבן כך: האדם (בגימטרייה מ"ה) ממשיך אור עליון משם מ"ה על הבהמה (בגימטרייה ב"ן, השם שהוא מקור לעולמות), ובכך מאפשר לה להתעלות על-ידי עבודת הקרבן.
(ספר המאמרים קונטרסים א, עמ' 376).

ושחט את בן הבקר (א,ה)
אין ושחט אלא ומשך (חולין ל).
השחיטה "מושכת"' ומעלה את הבהמה או את העוף ממצבם הנוכחי ומכשירה אותם לאכילה, כך שיוכלו להתעלות מדרגת 'חי' ל'מדבר', כאשר הם נעשים דמו ובשרו של האדם האוכלם.
אף ב'שחיטת' הנפש הבהמית כך: יש 'למשוך' ולהעלות אותה עד שתוכל להיכלל בקדושת הנפש האלוקית.
(ליקוטי-שיחות כרך ד, עמ' 1294).

ונתנו בני אהרון הכהן אש על המזבח (א,ז)
אף-על-פי שאש יורדת מן השמים מצווה להביא מן ההדיוט (יומא כא).
"מצווה להביא מן ההדיוט" – אפשר לעורר אהבת ה' באמצעות "הדיוטותו" ושפלותו של האדם. כלומר, כאשר אדם עושה חשבון-צדק מכל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו, ומתבונן בשפלותו ופחיתות-ערכו – הוא מתמרמר מאוד ממצבו השפל, וצועק אל ה' בצר לו, ואז מתעוררת בליבו אש התשוקה והצימאון לה'.
אהבה זו, שהיא בבחינת "אש של מטה", היא הכנה והכשרה לאהבת ה' הבאה מלמעלה, "אש של מעלה".
(ליקוטי-תורה דברים עמ' עט).

שחט אתו על ירך המזבח צפנה (א, יא)
העולה קדש קדשים שחיטתה בצפון (זבחים פ"ה).
מפני מה נשחטים קדשי קדשים בצפון דווקא, והרי צפון רומז ליצר הרע, כמאמר רז"ל (סוכה נב) על הפסוק "ואת הצפוני ארחיק" (יואל ב)?
מסביר כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק':
החיבור של 'צפוני' ו'קדש קדשים' מבטא את כוחה הנפלא של תשובה, שבכוחה להעלות את האדם מבירא עמיקתא, נפילה בידיו של ה'צפוני', לאיגרא רמא, ל'קדש קדשים'. וכבר אמרו חז"ל (ברכות כד): "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם".
(אור התורה ויקרא עמ' תלא).

ונפש כי תקריב קרבן מנחה (ב,א)
ולא נאמר כי תקריב מנחה, מלמד שמקריבים קרבן עצים (תורת כהנים).
ביאור תוכן "קרבן עצים" בעבודה הרוחנית:
הקרבנות לסוגיהם (עולה, שלמים כו') מורים על הקרבה חלקית, של כוחות מסויימים בנפש; כל קרבן לפי עניינו. ואילו קרבן-עצים מסמל הקרבה כללית, של עצם הנפש – האדם מוסר את עצמו, כל-כולו, לקב"ה.
הקרבה זו נרמזת בקרבן-עצים דווקא, משתי סיבות:
א) האדם נמשל לעץ, כנאמר (שופטים כ), "כי האדם עץ השדה".
ב) עצי המערכה הם בגדר "הכשר מצווה", שהרי אין הם באים אלא כדי לאפשר את הקרבתו והעלאתו של דבר אחר, היינו בשר הקרבן שנקרב על גביהם. ודוגמתו בעבודת האדם: מי שמקרב יהודי שני לקב"ה. הנכונות לעסוק בעבודה כזו היא אות וסימן לביטול מוחלט ומושלם לקב"ה.
(ליקוטי-שיחות כרך כב, עמ' 11).

וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור (ב,ד)
"וכי תקריב" – כשאדם רוצה להתקרב אל השם יתברך ("תקרִב" חסר יו"ד כתיב),
"מאפה תנור" – עליו לעורר בליבו רשפי אש של האהבה לה' על-ידי התבוננות בגדולת הבורא.
וכשם שאש התנור מפרידה את הלחות מן העיסה, כך אהבה זו מפרידה את האדם מהתמסרותו לגשמיות העולם ומביאה אותו לידי דבקות בקב"ה.
(ליקוטי-תורה ויקרא עמ' מ).

כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' (ב, יא)
אמר אדמו"ר מהר"ש:
"כל שאור" – רומז לאדם שלעולם הוא 'חמוץ', בבוקר ובערב, בשבת, בחג ובימות החול.
"וכל דבש" – רומז לאדם שהוא תמיד 'מתוק', בבוקר ובערב, בשבת בחג ובימות החול. הוא 'מתוק' לעצמו ו'מתוק' לאחרים.
"לא תקטירו ממנו אשה לה'" – משתי ההנהגות האלה אי-אפשר להביא קרבן לה'.
(ספר השיחות תש"ד עמ' 151).

על כל קרבנך תקריב מלח (ב, יג)
"קרבנך" – רומז לחלק הנגלה שבתורה, שנמשל לבשר, כמאמר חז"ל (בבא-בתרא כב) "תו אכלו בישרא שמינא בי רבא" (=בואו ולמדו הלכות צהובות מרווחות אצל רבא, רש"י). כשם שהבשר טעים לחיך, כך לימוד הנגלה מקנה ללומד טוב טעם ודעת, שכן חלק זה בתורה עוסק בדברים מדברי העולם, המוכרים לנו היטב (בלשון החסידות: 'השגת המהות').
"מלח" – רומז לחלק הנסתר שבתורה. כשם שהמלח אין בו טעם, כן בלימוד הנסתר אין 'טעם' שכלי מלא, שהרי הוא עוסק במושגים רוחניים, שלמעלה מתפיסת השכל (בלשון החסידות: 'ידיעת המציאות').
"על כל קרבנך תקריב מלח" – לימוד הנגלה חייב להיות מלווה לימוד הנסתר, כי רק אז יהיה הלימוד כדבעי, מתוך יראת שמים.
זהו שאמרו רז"ל (שבת לא) "אי יראת ה' היא אוצרו, אין, אי לא לא. משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חטין לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטין (ארץ מלחה ומשמרת את הפירות מלהתליע, רש"י), אמר לו: לאו. אמר לו: מוטב אם לא העליתה".
(לקוטי תורה ויקרא עמ' ג).

וזרקו את הדם… והקריב… את החלב (ג, ב-ג)
מבואר בחסידות ששני דברים אלו (דם וחלב) רומזים לשני כוחות שונים בנפשו של אדם, ויש להעלות את שניהם לה'.
חלב – רומז לתענוג, ככתוב (תהילים סג) "כמו חלב ודשן תשבע נפשי" (וכידוע שהרב הקדוש רבי נחום מצ'רנוביל היה שמן מעניית אמן יהא שמיה רבא). יש להסב את התענוג של הנפש הבהמית מענייני העולם לתענוג אלוקי, כך שהיא תתענג בידיעת והשגת עניין אלוקי.
דם – רומז לחמימות ורתיחות. יש להפוך את רתיחת הדמים של הנפש הבהמית במילי דעלמא לאהבה לוהטת לקב"ה.
זהו שנאמר (יחזקאל מד) "והכהנים הלוים גו' יקרבו אלי לשרתני גו' להקריב לי חלב ודם גו'", שיש לדקדק בזה: לכאורה היה לו להקדים דם לחלב, לפי סדר העבודות?
אלא שהכתוב בא ללמדנו, שהקרבת החלב מביאה ממילא להקרבת הדם. כלומר – כאשר כוח התענוג מלובש בענייני קדושה, יש לאדם גם רצון וחיות בעניינים אלו דווקא.
(משיחת ש"פ ויקרא תשל"ב).

אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם (ד, ג)
בזוהר (ח"ג, יז) פירשו:
"הכהן המשיח" – זה הקב"ה, כמאמר רז"ל (ויק"ר פט"ו) "אמר הקב"ה אנא כהנא".
"יחטא" – מלשון חסרון, ככתוב (מלכים א א) "והייתי אני ובני שלמה חטאים".
"אם הכהן המשיח יחטא" – כשאין הקב"ה משפיע מלא חופניים של ברכה והצלחה לישראל, "לאשמת העם" – הדבר הוא באשמת וחובת העם.
מוסיף כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק':
זהו שאמרו רז"ל (שמו"ר פ"ל) שהקב"ה מקיים כביכול את כל המצוות, שיש לדקדק בזה: כיצד שייך קיום מצוות התשובה אצלו יתברך?
אלא הקב"ה עושה תשובה, כביכול, על כך שהחסיר מברכותיו לעם ישראל…
וזהו גם מה שאמרו בזהר (ח"ג קנג) "משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא". כלומר, בימות המשיח תהיה התגלות עצומה של אור אלוקי, וזאת תהיה 'תשובתו' של הקב"ה, שהוא 'צדיקו של עולם'.
(אור התורה ויקרא עמ' רלה).

אשר נשיא יחטא (ד, כב)
אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו (רש"י).
"אשרי הדור" – אשרי האדם,
"שהנשיא שלו" – היינו מוחו וראשו,
"נותן לב" – מתבונן ומעמיק בחומרת עניין החטא ומתעורר בתשובה (שעיקרה בלב),
"להביא כפרה על שגגתו" – וכתוצאה מהתבוננות זו בא לידי הכרה שיש להביא כפרה גם על חטא שנעשה בשוגג.
(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 40).

ושמעה קול אלה… או ראה או ידע (ה, א)
אומר הרב המגיד ממזריטש:
התורה תמהה על האדם – כיצד זה הגיע לידי חטא? והלוא כמה דרכים היו לו להימנע מכך:
"ושמעה קול אלה" – צריך היה 'להאזין' לקול השבועה שהשביעו אותו לפני שירדה נשמתו לעולם – "תהי צדיק ואל תהי רשע" (נדה לא).
"או ראה" – כשאדם רואה שחברו עובר עבֵרה, עליו לשים אל ליבו שמן השמים הראו לו זאת כדי להזהירו שלא ייכשל בעבֵרה זו (ויתכן ביותר שאף הוא אשם בעבֵרה זו ב'דקות').
"או ידע" – 'ידע' מלשון התקשרות, כמו "והאדם ידע" (בראשית ד). האדם היה צריך לזכור שכל עבֵרה פוגמת בהתקשרותו בבורא.
(אור תורה עמ' לז).

ולא ידע ואשם ונשא עוונו (ה, יז)
היתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה הימנו ומצאה העני ונתפרנס בה, הרי הקב"ה קובע לו ברכה (רש"י).
האדם שאיבד את הסלע לא התכוון כלל לתיתו לעני, ויתרה מזו – הוא מצטער על אבידתו; ואף-על-פי-כן "הקב"ה קובע לו ברכה". שכן, במצוות צדקה העיקר הוא סיפוק צרכיו של העני, ולא כוונתו של הנותן. וכידוע בשם הבעל-שם-טוב, שבשני דברים אין הכוונה לשמה חשובה כל כך (כבשאר המצוות): טבילה במקווה ונתינת צדקה.
(לקוטי שיחות כרך יט עמ' 203).

ונסלח לו על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה (ה,כו)
יש קשר בין תחילת הפרשה לסיומה.
"ויקרא אל משה" – היינו קריאה של חיבה שקדמה לכל ציוויי התורה, כלומר: חיבתו העצמית של הקב"ה לישראל, הקיימת אף לגבי יהודי שעבר על מצוות התורה.
"ונסלח לו" – אהבה זו באה לידי ביטוי בכך שהקב"ה נותן יד לשבים וסולח ומוחל להם.
(לקוטי-שיחות כרך ז, עמ' 24).

זכור את אשר עשה לך עמלק
חסידים הראשונים אמרו: מדוע נאמר "לך" ולא "לכם"? כי אין עמלק יכול לפגוע אלא במי שחי לעצמו ואינו מעורב עם חסידים…
(מפי השמועה).

מחיית עמלק
על אחד מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן מסופר, שקודם התקרבותו לחסידות הבחין פעם אחת בעת קריאת פרשת זכור בחסיד שפניו הביעו סלידה עמוקה מעמלק. לאחר הקריאה ניגש אליו ושאל: "ר' יהודי, מה עשה לך עמלק שאתה שונא אותו כל-כך?".
השיב הלה, שהיה מהחסידים הנועדים: אם רצונך לדעת, בוא איתי לרבי שלי ושם תקבל את המענה.
(מפי השמועה).

זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים (דברים כה,יז)
בדרך בצאתכם ממצרים – כאשר מתעוררים לצאת ולהתעלות מהמיצר של הגשמיות והחומריות בא 'עמלק' ומנסה להפריע.
העצה לקליפת עמלק היא – 'זכור': יש לחקוק דברי תורה בזיכרון ולחשוב ולהרהר בהם בכל עת ובכל מקום.
(ספר המאמרים קונטרסים ב עמ' רפז).

אשר קרך בדרך (דברים כה,יח)
לשון קור וחום (רש"י).
עבודת הבורא צריכה להיות מתוך חמימות והתלהבות, ככתוב (ואתחנן ד) "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא", ואילו עמלק מקרר את האדם שלא יתפעל מענין אלוקי. כיצד הוא עושה זאת? על-ידי שהוא מעורר ספֵקות בכל דבר (עמלק בגימטרייה ספק), ואומר: מי אומר שהעניין הוא כן.
(ספר המאמרים קונטרסים ב עמ' רפז).
* * *
פרשת עמלק נזכרת בתורה פעמיים – "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (בשלח יז), "זכור את אשר עשה לך עמלק".
אומר על כך הרבי הריי"צ:
העמלק מרפידים משפיע על יהודי שלא להקפיד בקיום המצוות, "שרפו ידיהם מדברי תורה" (מכילתא); ואילו העמלק של פרשת תצט מקרר אותו מכל דבר שבקדושה. לכן מצינו שבשבת פרשת זכור קוריאין "זכור את אשר עשה לך עמלק", ולאחר מכן, בפורים, קוריאים "ויבא עמלק" (אף שלכאורה היה הסדר צריך להיות הפוך), שכן בראש וראשונה מקרר עמלק את האדם מכל דבר שבקדושה, ועל-ידי כך מביא אותו למצב של "רפו ידיהם מדברי תורה".
(ספר השיחות תש"ד עמ' 74).

ויזנב בך כל הנחשלים אחריך (דברים כה,יח)
חותך מילות וזורק כלפי מעלה (רש"י).
קליפת עמלק מסתירה על האותיות י' ה' של שם הוי', ככתוב (בשלח יז) "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק"; ואילו מצוות מילה מגלה אותיות אלו, כנרמז בתיבת "מילה" – מל יה. משום כך התנגד עמלק למצוות מילה דוקא.
(אור התורה דברים עמ' תתרכד).

כל הנחשלים אחריך (דברים כה,יח)
חסרי כוח מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן (רש"י).
לפנינו לימוד ולקח נפלא:
עמלק לא פגע אלא בבעלי חטא שנפלטו מן הענן, ובשביל יהודים אלו יצאו כל ישראל מהענן כדי להלחם בעמלק, ככתוב (בשלח יז) "וצא הלחם בעמלק" (צא מן הענן, רש"י).
הווי אומר: חובתו של כל אחד ואחד לצאת "חוץ לענן", להגיע ליהודי שנמצא מחוץ לעולמה של היהדות, חשוף ל'עמלקים' שונים ומשונים, ולקרבו לתורה.
(שיחת ש"פ בשלח תשמ"א).