הגמרא במסכת ברכות (נג ע"ב) מביאה כי רב ורב הונא אמרו לבניהם "חטוף ובירך" ומבאר רש"י, כי רב ורב הונא הורו לבניהם להשתדל ולחזר אחר כוס של ברכה (זימון וברכת המזון) כדי לברך ברבים.
מדברי רב ורב הונא, סברה הגמרא לומר, כי מעלת המברך עולה על מעלת העונה אמן אחר הברכה, ולכן הורו רב ורב הונא להשתדל ולומר את ברכת הזימון (וברכת המזון), חלף שמיעת הברכה ועניית אמן אחריה.
בהמשך הסוגיא הביאה הגמרא את דברי ר' יוסי הסובר שגדול העונה יותר מן המברך, וממילא הקשתה הגמרא מדוע רב ורב הונא הורו לבניהם "חטוף ובריך".
על כך השיבה הגמרא, כי בענין זה קיימת מחלוקת תנאים ויש הסוברים, כי גם המברך וגם העונה אמן מקבלים שכר, אלא שממהרים לתת שכר למברך יותר מן העונה אמן, ולכן הורו רב ורב הונא לבניהם להשתדל ולחזר אחר כוס של ברכה כדי שהם יהיו מן המברכים.
ומבאר רש"י (ברכות נג ע"ב ד"ה במשמע), כי מדברי הגמרא במסכת ברכות (סג ע"א) משמע שמעלת המברך והעונה אמן אכן שווה, והיא נלמדת מהפסוק בספר נחמיה "קומו ברכו את ה' מן העולם עד העולם ויברכו שם כבודך" (נחמיה ט ט), באופן שתחילת הפסוק "קומו ברכו את ה'" מתייחס למברך, וסופו של הפסוק "ויברכו שם כבודך" מתייחס לעונה אחר המברך, אלא שיש תנאים הסוברים שעל אף שמעלת המברך והעונה אמן שווה, בכל זאת קיימת עדיפות למברך שכן בזכותו ובגרימתו העונה אמן השתתף בברכת ה', ולכן ממהרים לתת למברך את שכרו.
- מדוע גדול העונה אמן יותר מהמברך
כמבואר לעיל, נחלקו התנאים האם מעלת העונה אמן גדולה מזו של המברך, וממילא יש להבין מדוע מעלת העונה גדולה מן המברך שאומר בפיו את דבר ברכת ה' וללא ברכתו לא ניתן היה לענות אמן.
המאירי (נזיר סו ע"ב) מבאר כי מעלתו של העונה עשויה להיות גדולה ממעלת המברך, משום שבעת שמיעת הברכה לצורך עניית אמן ניתן לכוון ולהפנות את המחשבה מכל טרדה, וזאת לעומת המברך שעשוי אומנם לומר את הברכה בשגרת הלשון, אך לא מן הנמנע שליבו וכוונתו בל עימו וממילא הברכה נאמרת ללא הכוונה הנדרשת, ולכן עניית אמן אשר מאשרת ומקיימת את דבר הברכה (מדרש רבה פר' כי תבוא, ב"י או"ח סי' קכד) והאומרה נחשב כאילו בירך בעצמו (רמב"ם פ"א מהלכות ברכות הלכה יא, אבודרהם מובא בב"י או"ח קכד) מעלתה גדולה מאמירת ברכה כאשר היא נאמרת ללא כוונה.
וז"ל המאירי: "העונה אמן אחר המברך הרי הוא כמי שבירך כל שכיון לשמוע את הברכה, ולא עוד אלא שרוב פעמים כונת המטה אזן לשמוע גדולה יותר מכונת המדבר ועל סמך זה אמרו גדול העונה אמן יותר מן המברך…. ומ"מ כל שאומד את עצמו להיות ברכתו בכונה מעולה נוח לו שיברך ועל כונה זו היו אומרין גדולי החכמים לבניהם חטוף ובריך, כלומר שיהא זריז בכך ולא יסרהב בדבר יותר מדאי, וכן אמרו אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע כלומר ששניהם מקבלים שכר בשוה, אלא שמן השמים ממהרים למברך תחלה לשלם שכרו ומ"מ אחד המברך ואחד העונה אמן חברים עם כל ישראל נתברך באלהי אמן א"א."
הפרישה (או"ח סי' קכד) מבאר, כי מעלתו של העונה אמן יכולה שתהיה גדולה יותר מן המברך, שכן המברך שהוציא את הברכה בפיו אינו רשאי לענות אמן אחר ברכת עצמו (שו"ע או"ח סי' רטו סעי' א), אבל השומע למרות שהוא נחשב כמי שאמר את הברכה בעצמו מדין שמוע כעונה (שו"ע או"ח סי' קד סעי' ז), רשאי ואף חייב הוא לענות אמן אחר הברכה (שו"ע או"ח סי' רטו סעי' ב), וממילא השומע את הברכה מעלתו כפולה, הוא גם נחשב כמי שבירך בעצמו (שומע כעונה) והוא גם מוסיף ונותן תוקף והודאה לברכה (מדרש רבה פ' כי תבוא) על ידי אמירת אמן.
- פסק השו"ע
להלכה פסק השו"ע (או"ח סי' רא סעי' ד) את הוראת רב ורב הונא, כי יש להשתדל ולחזר אחר כוס של ברכת המזון, וממילא לכאורה היה ניתן להסיק, כי שלשיטת השו"ע המברך גדול מן העונה, אך במגן אברהם (או"ח סי' רא סע"ק ז) מבואר שלשיטת השו"ע שכר המברך והעונה שווה, אלא שממהרים ליתן שכר למברך (שכן הוא קדם במצוותו לעונה אמן, עי' מעדני יו"ט על דברי הרא"ש חולין פ"ו סי' ח) ומטעם זה פסק השו"ע שיש לחזר אחר כוס של ברכה (ולא משום שהמברך גדול מהעונה).
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה.
