הגמרא במסכת ברכות (לא ע"ב) לומדת מהפסוק "וחנה היא מדברת על ליבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" (שמואל א א יג) כי יש להתפלל באופן שהשפתיים נעות, קרי שהמתפלל מבטא את הברות התפילה בפיו ובלחישה ומבלי שקולו נשמע (ולקמן יבואר מה היא לחישה) "אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה וחנה היא מדברת על לבה מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו רק שפתיה נעות מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו…"
כאמור, מדברי הגמרא עולה, שיש לומר את מילות התפילה (שמונה עשרה) בלחש, ונראה שהטעם לכך מבואר בסוגיית הגמרא במסכת ברכות כד ע"ב האומרת, כי התפילה בקול רם מעידה על המתפלל שהוא מקטני אמנה ומבאר רש"י (ברכות כד ע"ב ד"ה מקטני אמנה) שהגבהת הקול עשויה להתפרש כאילו המתפלל סבור שאין הקב"ה שומע תפילת לחש, ועל כן יש להתפלל בלחישה.
הב"ח (או"ח סי' קא) מבאר, כי הרמת הקול בתפילה עשויה להנחיל טעות כאילו דרכו של הקב"ה להאזין לתפילה דווקא כשהיא נאמרת בקול רם, אך מהפסוק "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת" נלמד שהתפילה מרוצה ומתקבלת לפי כוונת ליבו של המתפלל (כנאמר "לכל אשר יקראהו באמת") והיא איננה תלויה בהרמת הקול, ולכן אין להתפלל בקול רם.
הטור (או"ח סימן קא) מביא את מחלוקת הראשונים, האם לחש התפילה יכול להישמע לאוזנו של המתפלל או שיש לומר את מילות התפילה בלחש חרישי שאף אינו נשמע למתפלל עצמו, ובהמשך דבריו מביא הטור, כי ענין זה מצוי כבר במחלקת הירושלמי והתוספתא, לשיטת הירושלמי מותר למתפלל להשמיע לאוזנו את מילות התפילה (אך אין להתפלל באופן שאחרים שומעים את דבריו), ולשיטת התוספתא יש להתפלל בלחישה אשר אף איננה נשמעת למתפלל עצמו (כשיטת הזוהר המובאת במגן אברהם או"ח סי' קא סע"ק ג).
להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קא סעיף ב) כי יש לבטא את מילות התפילה (שמונה עשרה) באופן ברור וכן יש לומר את מילות התפילה בלחישה, אך אין צורך בלחישה מוחלטת אלא מותר להשמיען לאוזנו (כשיטת הירושלמי ושיטת הרשב"א המובאת בבית יוסף): "ולא יתפלל בליבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזנו בלחש…"
הפוסקים (פסקי תשובות סימן קא אות ד) העירו, כי יש לתת את הדעת ולהקפיד על ביטוי מלא של האותיות והמילים שכן בשל הדיבור בלחישה מצוי שהאותיות והמילים אינן ניכרות או שאינן ברורות דיין (ויש לבטא את המילים בשפתיו באופן ברור כפסק השו"ע וכדברי הגמרא במסכת ברכות לא ע"א בענין תפילת חנה).
עוד כתבו הפוסקים (פסקי תשובות סימן קא אות ד), כי אף ההולכים בדרך הקבלה ונוהגים כשיטת הזוה"ק (להתפלל בלחישה מוחלטת וללא שהמתפלל משמיע לאוזנו את לחש התפילה), אם לצורך כוונת הלב נדרש המתפלל להשמיע את מילות התפילה לאוזנו, הרי שיש לו לבטא את התפילה בלחישה שנשמעת לו, שכן עדיפה מעלת כוונת הלב בתפילה על קיום מנהג דברי הזוה"ק.
להשלמת הדברים, כתב הפרי מגדים (או"ח סימן קא א"א סע"ק ג) שעניין ביטוי התפילה בלחש ובלא הרמת הקול נוגע לא רק לתפילת שמונה עשרה, אלא גם לפסוקי דזמרה (ושאר חלקי התפילה) ואין לו להגביה בהם את קולו ביותר, ובמגן אברהם (או"ח סימן קא סע"ק ג) הביא, כי האר"י לא היה נוהג להשמיע קולו גם בפסוקי דזמרה ורק בשבת היה מרים את קולו מעט (ואכמ"ל בענין זה ובענין השוני בין תפילות השבת לתפילות ימות החול), אך בערוך השולחן (או"ח סימן קא סעיף ח) כתב, שהתפילה בלחישה ובלא הרמת הקול עניינה הוא רק בתפילת שמונה עשרה ולא בשאר חלקי התפילה, ואדרבא הרמת הקול יכולה לסייע לכוונת הלב.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד בלבד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה.
